ח"כ נחמן שי (קדימה) אמר כי: "כולם יודעים שהתקציב הדו שנתי הזה, הוא דבר מופרך, המזיק לכלכלה ולתרבות הפוליטית של מדינת ישראל. צריך לומר בקול רם – התקציב הדו שנתי נועד לסדר לממשלה הזאת עוד שנה שקטה על חשבון הקופה הציבורית. נפלה המסכה מעל פניה של הממשלה המנופחת ביותר בתולדות המדינה. זו ממשלה שקידשה את הישרדותה הפוליטית מעל הכל ועל כן היא מעדיפה שיהיה לה תקציב דו שנתי".

תגיות: כלכלה, פרלמנטרי

אדוני היושב-ראש, אני שמח על האפשרות לדבר בפני כנסת ריקה, וכנראה, גם קהל ריק בבית, אבל לפחות הפרוטוקול ירשום את זה. אני אדבר גם על כדורגל, אני מבטיח, כדי שחברי המעטים שנמצאים פה יוכלו לחלוק עמי גם את החוויות שלי מצפייה.

אני רוצה לספר לידידי חבר הכנסת מיכאלי על פרק עלום בעברי. לפני כ-30 שנה, קצת יותר אפילו, הייתי כתב ספורט; בעצם 40 שנה, וחמש, 45 שנה – הייתי כתב ספורט בעיתון "מעריב", וכמה שנים אחר כך הייתי שדר ספורט בטלוויזיה הישראלית, ושידרתי משחקי כדורגל מירושלים, ממגרש ימק"א בירושלים וממגרש קטמון. היתה שאלה, האם זו הקריירה האמיתית שלי ואולי כדאי שאחפש לעבור לתחומים אחרים בתקשורת, וכך התגלגלתי לסיקור בענייני צבא וביטחון. אבל יכול להיות שאם הייתי מצליח אז הייתי עד היום שדר, ועכשיו אפילו הייתי זוכה לשדר את משחקי המונדיאל. אני מאוד אוהב כדורגל, ואני אגע מייד בסוגיה המרכזית של המשחק שעומד להתרחש בעוד דקות אחדות. אני מוכרח לציין שבראיונות שנשאלתי, כולל בערוץ הכנסת, הבעתי את דעתי שספרד עתידה לזכות במונדיאל. זה נובע מתוך כך שלמדתי הרבה על הספורט הספרדי; ספרד מטפחת את הספורט בצורה מאוד יפה. הכדורגל והכדורסל בספרד הם בפריחה, אבל גם בתחומים אחרים – בטניס, גם בתחומים של בודדים, יש אתלטים וספורטאים ספרדים מצוינים, כך שאני חושב שזה מבשר משהו. אבל כפי שראיתם, המונדיאל הוא הזדמנות גם לעימותים פוליטיים וגם לעימותים חברתיים.

הניסיון מלמד שהקבוצות ששחקניהן משתכרים הרבה כסף מגיעות לתוצאות נמוכות יחסית ואפילו גרועות, ולהיפך. הנה, הזכיר ידידי אחמד טיבי את הקבוצה הצרפתית, את נבחרת צרפת, ואת נבחרת אנגליה. נבחרות שהשחקנים שלהן יכולים לקנות במשכורת של שחקן אחד את כל הקבוצה ממול, מפסידות בסוף. זה אומר משהו על היכולת של אנשים להביא את היכולות האמיתיות שלהם, לפעמים, ואת הרצונות שלהם לידי ביטוי בשדה הספורט.

מאחר שאני בגיל גבוה יחסית, אני עוד זוכר שבמשחקים מועדונים לא יכלו ולא היו – היה אסור לרכוש מספר רב של שחקנים מקבוצות אחרות. הרי לא יכול להיות שב"אינטר מילאן", שניצחה עכשיו ולקחה את גביע אירופה, יש עשרה לא איטלקים מתוך ה-11.

כן, נכון. אני העליתי את זה בסיור שעשיתי בשבוע שעבר בפרלמנט האירופי – שהיה חשוב כשלעצמו, ואני מוכן להתייחס אליו. בשיחות הקטנות לפני ואחרי דיברנו על כדורגל, ואז האיטלקי חייך והודה שזה באמת כך. זה לא הפריע לו בכלל להיות גאה בקבוצה שלו. בכלל, יכולת לראות את הזיקה בין פוליטיקה לכדורגל. לא היה חבר פרלמנט אחד שלא עקב אחרי המשחקים ולא התעניין, וגם מצב רוחו הושפע באופן ישיר. חברת הכנסת עינת וילף, שאיננה, ואני באנו לפגוש חבר פרלמנט מפורטוגל, וזה היה ממש בסוף המשחק של 0:0, והאיש זרק את עצמו והיה עצבני. אמרתי שבפעם הבאה שקובעים פגישות משרד החוץ צריך לבדוק היטב שחבר הפרלמנט לא עוקב לפני כן אחרי משחק שהוא מבקש לדעת את תוצאתו.

אני בכל זאת רוצה לדבר קצת גם על הנושא שעומד על סדר-היום, כי הוא חשוב והוא דורש התייחסות. קודם כול, אני חוזר ואומר את מה שאמרנו גם בסיבוב הקודם, שאנחנו רואים את עצמנו כאופוזיציה שתפקידה להילחם על נושאים שחשובים לה. אני מניח שמחר בבוקר יופיעו פה כמה חברי כנסת ואולי כמה שרים שעכשיו נחים או רואים כדורגל, והם יאמרו לנו: תקשיבו. בזבזתם את זמנה של הכנסת. עשינו חשבון שישיבת לילה עולה 5,000 שקל, ובבוקר להביא את הסדרנים; בכלל, אתם כל כך יקרים לדמוקרטיה הישראלית. אז אני אומר לכם את מה שאני חושב: אין מחיר לדמוקרטיה ואין מחיר לעלויות של ישיבות כאלה ואחרות. התפקיד שלנו היה, עודנו ויהיה לעקוב אחרי כל מהלך שהממשלה עושה. אם הממשלה עושה מהלכים שאינם ראויים, כך אנחנו סבורים, ואינם נכונים, אנחנו נילחם עליהם, גם אם זה ידרוש מהכנסת לשבת בלילה וביום ושוב בלילה. גם אם האולם הזה יהיה ריק, אני עדיין מאמין שזה התפקיד שלנו, ומשום כך ובשביל זה נשלחנו, כדי להיות בכנסת הזאת וגם בכנסות הבאות.

אני מתנצל מראש שאנחנו מעסיקים את הכנסת בעניין, במרכאות, שולי כל כך כמו תקציב דו-שנתי, אבל כולם יודעים שהתקציב הדו-שנתי הזה הוא דבר מופרך, הזוי, לא חיוני ואולי אפילו מזיק, גם לכלכלה ואפילו לתרבות הפוליטית של מדינת ישראל. מובן שהדברים האלה ייפלו על אוזניים ערלות, אבל אני חושב שהאוזניים בבית הזה הן לא האוזניים היחידות. יש עוד אוזניים ששומעות ועוד עיניים שצופות ועוד אנשים, שאומרים לעצמם: אולי יש משהו בכל זאת בטענות האלה. כי אם תקציב דו-שנתי היה כל כך חכם, כל כך גאוני, איך זה שהוא לא היה אף פעם? איך זה? תשאלו את עצמכם: איך זה שאף מדינה בעולם – נדמה לי שמצאו סוף-סוף איזו מדינה אחת שם, בין נסיכויות הנפט, ולהוציא את המדינה הזאת, חשובה ככל שתהיה – - -

בחריין. טוב, בבחריין הנפט זורם וממלא את המכלים, וברוך השם – "ברוך השם" לא אגיד – המחירים עולים ואפשר לחיות, ולפעמים כשהם יורדים קצת גם כן יש מיתון, כנראה, בבחריין. אבל, שם, כשצריך לעשות גמישות, כנראה יש מישהו שמחליט ולא מביאים את זה לאישור הפרלמנט, והחיים מתנהלים לא רע.

להוציא את בחריין, מדינה חשובה, אנחנו לא שמענו על אף מדינה אחרת בעולם. לא שמענו גם על חברות כלכליות. בעולם גלובלי – דיברנו על הכדורגל כזירה גלובלית; העולם הוא גלובלי, השחקנים עוברים ממקום למקום, החברות עוברות ממקום למקום. "בריטיש פטרוליום" זאת החברה שעכשיו שוברת את הראש שלה ואולי גם את עמוד השדרה שלה בקידוח האומלל במפרץ מקסיקו – זה עולם גלובלי, ואנשים חוצים אותו. בשום מקום לא שמעתי שחברה, ואפילו לא הגדולות והחשובות שבהן, החליטה לעבור לתקציב דו-שנתי. הן עובדות על בסיס של תקציב שנתי ומתכננות את הפעילויות שלהן בהתאם. כנראה זה מספיק להן, וכנראה זה טוב, ורבע אחרי רבע, רבעון אחרי רבעון, הן מפרסמות את התוצאות העסקיות שלהן, ולפי התוצאות האלה שופטים אותן ולפי התוצאות האלה מחליטים אם אתה רוצה לרכוש את המניות שלהן או לא רוצה לרכוש, ולפי התוצאות האלה הן מחלקות את הדיבידנדים שלהן, ולא קורה שום דבר והעולם מתנהל משנה לשנה.

אבל אצלנו, שאנחנו יהודים חכמים שחושבים שאנחנו יודעים יותר טוב מכל אחד אחר, אנחנו מחליטים שעדיף שאנחנו נעשה תקציב דו-שנתי. אז אנחנו צריכים לחשוף את העניין הזה פעם נוספת ולהגיד אותו בקול רם ובגלוי: התקציב הדו-שנתי הזה נועד בסך הכול לסדר לממשלה הזאת עוד שנה שקטה – אולי, ותיכף אסביר למה אולי. אבל זו מטרת העניין. כשהממשלה הזאת נכנסה, היה לזה היגיון מסויים. צריך להודות: אולי היינו אז יותר מדי אכזרים כלפי הממשלה, ידידי מגלי והבה, חבר הכנסת ויושב-ראש הכנסת בפועל ברגע זה. אולי היינו יותר מדי קשים. כבר חצי מהשנה חלפה ונשארה להם יתרה קטנה, ואמרו: נקנה בקופה שנה וחצי ועל-ידי זה נצליח, לא נצטרך מייד לשקוע בהליך המסובך הזה של הכנת תקציב. אתם יודעים מה? קונה. אולי יש בזה היגיון.

אבל, עכשיו, כשיש לך כל השנתיים המלאות האלה לפניך, זאת אומרת יש לך שנה ועוד שנה, למה שנתיים? מה קרה? מאין זה לקוח? אז בזה נפלה בעצם המסכה מעל פניה של הממשלה. עכשיו כבר ברור לכול שהסיבה היתה ועודנה רק לתת לממשלה הזאת את השקט – אני אומר "אולי", כי תיכף אסביר למה הוא מאוד מאוד בעירבון מוגבל – לתת לה את השקט כדי שתוכל לנהל את ענייניה בלי הזעזועים שעוברים בדרך כלל כאשר צריך להגיע לתקציב חדש, כאשר שרים בשולחן הזה שלפני מבקשים בקשות, דורשים דרישות ומאיימים איומים, ואם זה לא מצליח אז העגלה מתחילה לחרוק והחישוקים מתחילים להשמיע קולות, ואז ברור לך שהממשלה הולכת לסיום דרכה. לכן ממשלה שקידשה את השרידות שלה כערך בפני עצמו, ומה שמעניין אותה זה בדיוק מה שנמצא בקצה האף – אם זה קצת יותר רחוק מקצה האף זה כבר קשה לראות – אז היא מעדיפה שיהיה לה תקציב דו-שנתי, ואז היא לא תצטרך לעסוק כל הזמן במחשבה איך מתכננים, איך מוסיפים, איך חושבים ואיך הולכים קדימה.

אני רוצה לתת לכם כמה דוגמאות שמוכיחות שאנחנו לא יודעים לחשוב קדימה, שאנחנו חושבים קצר. אתן לכם את הדוגמה הכי אקטואלית, והיא דוגמת המשט, שהתדפק על דלתנו רק לפני שבועיים ימים. הנה, במשך שלוש שנים מדינת ישראל הטילה מצור על עזה ובדקה כל רכב, כל ספינה, כל סחורה וכל אדם שרצה או שהגיע לעזה, והכול מסיבות נכונות ומוצדקות שלדעתי, בינתיים, עד לרגע זה, טעמן לא פג. סיבה אחת היתה שעל עזה השתלט בכוח ארגון טרור. סיבה שנייה היתה שארגון הטרור הזה מפעיל ירי של "קסאמים" או של טילים אחרים, רקטות אחרות ופגזי מרגמה לעבר שטח ישראל וגורם לנו לנפגעים. סיבה שלישית היתה חייל שנחטף מתוך שטח ישראל, ושמו גלעד שליט, לפני ארבע שנים ויותר, מוחזק בתנאים לא תנאים במקום לא מקום ובמציאות לא מציאות בתוך עזה, ואנחנו דרשנו ואנחנו דורשים אותו בחזרה. שלוש הסיבות האלה היו מספיקות עד לפני שבועיים ויום כדי לעצור כל דבר שבדרכו לעזה, אלא אם כן אנחנו מחליטים שראוי שהוא ייכנס לשם.

יתירה מזאת, זה היה מגובה בהסכמות בין-לאומיות, בתמיכה בין-לאומית, ויכולנו להישען בהחלט לא רק על הצד המשפטי המוצדק – המוצדק, בדקתי – אלא גם על התמיכה הבין-לאומית, שאמרה לעצמה: ה"חמאס" הוא ארגון טרור, אנחנו לא רוצים לאפשר לו – לתת לו – חיים טובים, אנחנו נשמור עליו בלחץ, ואולי גם בסופו של דבר יקרה הנס, שאני עדיין מתפלל לו, שהתושבים בעזה – האוכלוסייה בעזה תבין מי מנהל את חייה ותתנער מהם, מה שכנראה כרגע לא קורה, אבל היתה איזושהי חשיבה.

בא המשט הזה, שלצערנו הרב הסתיים בצורה מעוררת מחלוקת. נכון שהספינה נתפסה. כל המשט נעצר, והספינה המסוימת, "מרמרה", נתפסה והועברה לאשדוד, ונוסעיה הוחזרו, ומטענה נפרק, ונמצא שאין בו שום בעיה – אני לא חושב בכלל שהיה שם שם איזה מטען מיוחד, ומטענים אחרים אני לא יודע אם כבר הועברו לעזה, לא הועברו, נוסעיהם הוחזרו. לכאורה הפעולה הזאת מיצתה את העניין, את ההישג, אבל תראו מה קרה – וקראנו כולנו בעיתונים ש"במבחן התוצאה" – יש איזה ביטוי כזה, נורא חגיגי – "במבחן התוצאה המשט נעצר". זה לא מבחן התוצאה. מבחן התוצאה זה מה שקרה ב-24 השעות האחרונות, זה מבחן התוצאה. מבחן התוצאה הוא שהמשט הצליח לפרוץ את המצור על עזה.

יש ביטוי בצבא – ידידי מגלי, שהיה סגן אלוף, אם אני לא טועה, יודע שכשבאים לשדה מוקשים – לא לשדה מוקשים, כשבאים לשדה עם גדר – שיש סביבו גדר – שדה מוקשים זה סוגיה אחרת – יש תמיד – היה תמיד – מישהו שהיה קופץ על הגדר, שוכב על הגדר, והחיילים היו עולים על גבו ועוברים את הגדר. לא הייתי לאחרונה בצבא ואני לא יודע אם עוד שומרים את התרגולת, אבל אתה עוד זוכר אותה, נכון?
ואז אמרו: הוא שכב על הגדר בשבילנו. לפעמים זה ששכב על הגדר לא קם יותר, היה דקור מאוד, אבל הוא נתן לחברים שלו את האופציה לעלות על הגב שלו ולזנק מעל הגדר. זו היתה הדרך הכי פרימיטיבית. היום אפשר לעשות עם מגזרי תיל וזה. עברו. וזה הפך להיות למושג, לשכב על הגדר. אז אני חושב שמה שראינו פה זה שמישהו שכב על הגדר, זה המשט הזה, הוא שכב על הגדר, ותשעת הטורקים האלה, שהיו פושעים כנראה, אנשים אלימים, והיו ראויים למה שהם חטפו, הם שכבו על הגדר, ואחריהם כבר התברר, אחרי התשעה האלה ואחרים, שהמצור הוסר. אז זה מבחן התוצאה – המצור הוסר.

היום שמענו את ראש הממשלה בוועדת החוץ והביטחון בלוליינות, שאני קראתי לו: איש הגומי – יש נערת הגומי ויש איש הגומי – אני פשוט לא האמנתי; לא האמנתי שאפשר להשתמש באותה טרמינולוגיה שעד אתמול היתה בסיס למצור – הופכת היום לבסיס לאי-מצור. באמת. עד אתמול הלחץ נועד לשחרר את גלעד שליט, והיום האי-לחץ נועד לשחרר את גלעד שליט. אתה מבין את זה, ברוך? אתה מבין את זה? אני לא מבין את זה. ואני עקבתי, וראש הממשלה אמר דברים שנשמעו הגיוניים, עד ששאלתי את עצמי אם כבר שמעתי אותם. כן, שמעתי שעד לפני שבועיים – אמרתי לעצמי מה קרה.

אני עצמי, יחד עם – הזכרתי את עינת וילף, חברת הכנסת, ביקרנו יחד בפרלמנט האירופי, אדוני מכיר אותו היטב, ושכבנו על הגדר, אפשר להגיד, כדי שיבואו אחרינו. השבוע יש שם חברים אחרים, נעזור להם, כי באמת הדו-שיח עם הפרלמנט האירופי מאוד מאוד חשוב. אמרנו: נדבר אתם. ומה הסברנו להם? למה צריך לקיים מצור על עזה, ולמה המצור הזה, גם אם הוא קשה, גם אם הוא עולה בנקודות מדיניות, גם אם הוא מכביד עלינו וגם אם הוא מכביד על תושבי עזה, עדיין, בקצה הדרך מחכה איזושהי מטרה חשובה. האמנו בזה. לא אמרנו את זה פה יותר מדי פעמים בבית בעברית, אבל כשאומרים את זה באנגלית ובאירופה, בשטרסבורג, שם יושב הפרלמנט האירופי, זה בסדר גמור. ובזה גם אני חושב שהאופוזיציה הוכיחה, לאורך המשבר הזה, שהיא מתייצבת לצד הממשלה.

אתה יודע מה קרה, אדוני היושב-ראש? אתה מכיר גם את הביטוי הזה – אני עכשיו הולך לעוד ביטוי אחד: אמרו לנו תמיד, כשאתה מסתער קדימה, תסתכל שאתה לא לבד, נכון? אמרו: תהיה בטוח כשאתה רץ קדימה, תסתכל אם אלה שאחריך עדיין הולכים אתך, רצים אחריך, או שהם כבר שוכבים ומחכים. אז אתם יודעים מה קרה? אנחנו, האופוזיציה, רצנו קדימה. ציפי לבני, חברת הכנסת, יושבת-ראש האופוזיציה, היתה באולפנים, בילתה יותר שעות, השתזפה ברמזורים, בזרקורים, יותר מאשר אפילו שר ההסברה, כי הוא לא היה בארץ באותה תקופה. הנה, הוא הרים את ראשו.

אתה עוקב גם אחרי המשחק. תשמע, פלאי הטכניקה, זה משהו. אפשר גם להיות פה, גם להיות שם. זה מה שאני טוען, אגב, אפרופו המשט, היו שם גם כמה פיתוחים טכנולוגיים מעניינים.

אבל היא עשתה שעות ארוכות באולפנים, כולנו עשינו, כולנו רצינו וכולנו האמנו שאנחנו מגינים על נקודה חשובה.

עכשיו, אדוני היושב-ראש, הסתכלנו אחורה, מה ראינו? אנחנו לבד. אתה מבין? המערכת – אנחנו רצנו, והם לא אתנו. הבוקר התעוררנו וגילינו שראש הממשלה עקף אותנו משמאל. אתה יודע כמה משמאל הוא עקף אותנו? אני אמרתי: שתי מפלגות יכולות להיכנס עכשיו בינינו לבינו. דחק אותנו ימינה. אנחנו נעשינו, במרכאות, האנשים הרעים. אנחנו נאשמים פתאום בזה שאנחנו רוצים להגן על המצור הזה, שפתאום התברר שהוא בכלל עומס, נטל.

הנה, הופיע אתמול שר הביטחון, אני במקומו לא הייתי יוצא כל כך מהארץ בימים האלה, שהמשט השני בדרך, אבל אולי הוא יודע משהו שאני לא יודע, ואולי הוא לא יודע משהו שאני לא יודע. גם את זה כבר, בגילי המתקדם, אני יודע לומר. ובכן, הוא אמר שישראל נמצאת במצור מדיני בעקבות המשט, והוא אמר, שר הביטחון, שצריך להציג תוכנית שלום אסרטיבית, שתיתן לישראל חופש פעולה. ואתה יודע מה עוד הוא אמר, ידידי מגלי? הוא אמר שצריך להרחיב את הממשלה. איפה הוא אמר את זה? בארוחת ערב עם ראש ממשלת יוון, פפנדראו, ועם עוד עשרות אנשים בניו-יורק. אגב, יש דברים שראוי לומר אותם פה, יש דברים שראוי לומר – כל דבר במקומו ובזמנו. אבל זה מראה לי את מה שרציתי לומר בהמשך.

תראו, היציבות לא קיימת באזורנו. אין יציבות. אם אני אחזור להופעתו של ראש הממשלה היום בפני ועדת החוץ והביטחון, הוא אמר: שינויים טקטוניים מתרחשים – - -

לא, חלילה לי, חלילה לי. אני נתתי רק כבוד לראש הממשלה, שאני מקבל את הניתוחים שלו, וגם הוא לא בודד בעניין שבאמת דברים גדולים קורים באזורנו, ולצערנו לא בצד החיובי. דברים קורים בטורקיה, דברים קורים באירן, דברים קורים בצפון הארץ, בדרומה.

מה אני אומר בזה? אני אומר שלצערנו אנחנו נמצאים במצב של אי-יציבות. אנחנו מתפללים קצת ליציבות, רוצים לראות קצת שקט. כשהדברים הם כל כך לא יציבים, התקציב צריך לשמש כלי לסייע לתכנון המענים, התגובות, אולי אפילו ליוזמות. מהו התקציב שאנחנו מדברים עליו כל כך? הוא בסך הכול כלי, הוא אמצעי, הוא לא המטרה. הוא האמצעי שבאמצעותו המדינה מנהלת את ענייניה, כדי להשיג מטרות, אם יש לה. אני מאמין שיש לה.

היא רוצה להתקיים, אני חושב, בשלום ובביטחון, היא רוצה להשיג הישגים שיבססו את השלום הזה – הישגים כלכליים, הישגים חברתיים – והתקציב הוא הכלי שבאמצעותו מתמרנים: קצת מושכים, קצת דוחפים, קצת לוקחים, קצת נותנים. כך עושים תקציב וכך התקציב משפיע. אבל מה? מול המציאות הדינמית, המשתנה, מה אנחנו מציבים? תקציב קשיח שנקבע מראש לשנתיים. ואם חלילה יתרחש שינוי גיאו-פוליטי משמעותי? אם, חלילה, יבוטלו העסקאות עם טורקיה ותעשיות הביטחון ותעשיות אחרות בישראל יצטרכו לשלם על כך מחיר? אם, חלילה, ייפגע בכלל הייצוא? ראינו שיש עכשיו לחץ על ישראל בחוץ-לארץ. בשבדיה איזו מיני הפגנה כזאת, בקליפורניה ראינו, לא מוצלחת אבל, צ'יק, זה עשה לי משהו ואמרתי: זה לא טוב. פה יש מוצרי מזון שמנסים לפגוע בהם. אפילו החרם הפנימי שפתאום הפלסטינים הטילו על המוצרים מההתנחלויות – אני לא אוהב אותו, אני מוכרח להגיד. יכולה להיות גם לו איזו השפעה כלכלית – שולית, אבל השפעה.

בקיצור, אנחנו לא עוסקים פה בשבדיה או בנורבגיה, שיודעות פחות או יותר מה יקרה בעוד עשר שנים. אנחנו לא יודעים. אז מה תהיה התשובה שלנו? איך אנחנו נתמודד עם האיומים האלה? איך ניתן להם תשובות? אולי אנחנו צריכים מחר להגדיל את התשלומים למובטלים בגלל שתהיה אבטלה, חס וחלילה? הכול דברים שאנחנו לא יודעים עליהם. הלוא מישהו יצטרך לפנות את הכסף. מאין הוא יבוא? פתאום יטילו מסים? אם יש לך את הכלי הזה ששמו תקציב לידך והוא משמש גורם משלים למדיניות, אז אנחנו יודעים שדרך התקציב נוכל לעשות את זה, אבל מה אם התקציב כבר נגזר והוא כבר רץ לשנתיים? מה נעשה אתו?

אנחנו מנסים לבנות את המציאות על-פי התקציב במקום שהתקציב יתאים את עצמו למציאות שאנחנו חיים בה. אנחנו רוצים, אני חושב, לראות תוכנית מדינית. ראש הממשלה נוסע בעוד שבועיים לפגוש את הנשיא אובמה, ואני חושב שאובמה ירצה לשמוע על ההתקדמות המדינית. אני מאמין ואני רוצה להאמין שראש הממשלה יחדש את המאמצים. אם פתאום יתחדש משא-ומתן עם הפלסטינים ואולי דברים פתאום זזים, נצטרך לתת להם גם תשובה בתחום התקציב, בתחום התכנון. הלוא אלה דברים שצריך להיערך אליהם מראש, הם לא נתונים ומובנים מאליהם. מה אני חושש? אני חושש שבגלל שהתקציב קשיח והוא לא מאפשר שינויים ולא נוכל לשנות אותו בתוך התקופה הזאת, אנחנו נעכב. נגיד: תשמעו, אנחנו נורא רוצים לעשות את זה, אבל אין לנו תקציב. זה יהיה עולם הפוך. התקציב יהפוך להיות למחסום בדרך או בדרכים שאנחנו צריכים ללכת בהן. זה לא הגיוני בעיני.

לכן, אני חושב שהממשלה שוגה בעניין הזה. היא לא רואה את זה. היא כל כך מתבשמת מהרעיון הנואל הזה של תקציב דו-שנתי, שהיא מבטלת את כל המחשבות על התכנון. אגב, ביניכם לביני, מי שנוכח פה, הרעיון הזה של תנועה קדימה הוא רעיון שמפחיד קצת את הממשלה, הוא מאיים קצת על היציבות הפוליטית שלה, ולכן, גם בעניין הזה אני חושש שלא תהיה התקדמות ושהממשלה תבחר בדרך של קיפאון. אני אומר את זה בחשש כבד ובדאגה גדולה. ואז, ממילא גם לא יגיעו לתקציב, כי מראש יחליטו לחסום כל דרך מדינית ללכת בה.

אני רוצה להגיד לכם, לכולכם, לכל חברי הכנסת שנוכחים פה, שכל הסוגיה של המשט, שעסקנו בה הרבה בזמן האחרון, וכל הלחץ הזה שפתאום התעורר כלפי ישראל, נובעים מן העובדה שאין לישראל תוכנית מדינית, שהיא בעצם לא אמרה מה היא רוצה ומה היא מוכנה לעשות למען שלום. היא מגמגמת. פה זורקים משהו, שם זורקים משהו, פה איזה נאום בר-אילן, פה איזו הקפאה שאני לא יודע מה. זה לא חלק מתוך איזה מאמץ. זה בנוי על היענות ללחצים, זה בנוי על טלפונים ופניות שאנחנו לא יודעים עליהן כי לא מגלים לנו, שכתוצאה מהן פתאום מתחילים לזוז דברים לא בצורה מאורגנת, לא לאיזה כיוון שאנחנו יכולים לזהות אותו ולא לכיוון תוכנית כשלהי שבאמת נועדה לצאת מתוך המבוי הסתום.

תדעו שאם היינו היום נתונים בתוך מאמץ מדיני משמעותי, שנועד לכוון אותנו ואת הפלסטינים להסדר – לא כל העם רוצה בכך, לצערי הרב, רק חלקו, אבל אני מאמין שרובו, אני רוצה להאמין שרובו, בטח האנשים שתמכו במפלגה שלנו, בקדימה – אז אם אנחנו רוצים ללכת קדימה אנחנו צריכים להיות ערוכים לכך. וגם, אני אומר עוד פעם כדי להסיר ספק, אפשר היה להכיל – מה שנקרא to contain – את המשברים האלה, האחרונים, כולל המשבר האחרון, אילו היינו נמצאים בעיצומו של תהליך מדיני, אילו היתה לנו איזו משוואה שבחצי הראשון שלה ישנה השקעה שאנחנו משקיעים במאמצים האלה ובחצי השני יש התוצאות, שלפעמים הן ממשפחת המשטים. אבל יש איזה פיצוי, יש איזה איזון.

מי שמסתכל אומר: תשמע, הם שרויים עכשיו בתוך פעילות מדינית, הם משקיעים, הם רוצים, הם מוכנים להקריב, הם מבינים את המשמעות. אוקיי, נוכל לספוג גם איזה משט כזה, כי הוא מאיים על התוכנית המדינית, הוא מאיים על הסיכוי להגיע להסדר, אז לא נלך. אבל כשזה נשאר בודד בפני עצמו, כמו איזה אי בודד בים, רואים רק את זה. רואים רק את המשט, או רואים רק את ההתנגשות הזאת, או רואים רק את הנקודה השלילית הזאת. זה לא מתקזז, אי-אפשר ללכת עם זה לרואה חשבון ולהגיד לו: תקזז אחד מול אחד.

מה תוצאת המשחק? משערו של מי?

הייתי רוצה להאמין, אם כך, השר יולי אדלשטיין, שלא רק התחזית שלי לגבי ספרד תתגשם. אתה יודע מה? לא באתי לעולם הזה ואני לא חי בו כדי שספרד תנצח ב"מונדיאל" – זה יהיה נורא נחמד ואני אוכל לקנות בזה בשוק שני אגסים – אלא הייתי רוצה לחשוב שגם הדברים האחרונים שאמרתי בשעה הקצרה הזאת שעמדה לרשותי, בעיקר אלה של התקווה שהממשלה הזאת תשקיע בקידום השלום ושלא תיתן למשטים ולאירועים האחרים לגרור אותנו החוצה, אלא שהיא תצא מהם בתנופה וביוזמה ובחשיבה לטווח רחוק – אותם הייתי רוצה. אם המחיר הוא שספרד תנצח, אם זו הציפור שמבשרת על האביב, אני שמח מאוד על כך. תודה רבה.

ברור. לא, אני מחכה. זמני עובר. קודם כול אני מאחל לכם בוקר טוב, ידידי, אדוני היושב-ראש, חברי השר פרופ' ברוורמן וכל חברי הכנסת שטרחו ובאו לדיון בשעה כה מוקדמת. אנחנו נמצאים בתוך דיון ארוך, שתכליתו לחשוף את מעשה האיוולת של הממשלה בתקציב הדו-שנתי. המעשה הציני ביותר הוא לבקש מהפרופסור לכלכלה, פרופ' ברוורמן, חברי לספסל הלימודים בשנים 1965–1966 – זה זמן שרוב הצופים בבית לא זוכרים אותו בכלל – - – הנה, למשל חבר הכנסת מולה עוד לא נולד בארץ השמש הנצחית, אתיופיה, שאז נקראה חבש. היילה סילאסי היה אז, בוודאי – - -ולכן אני חושב שאילו הוא היה יכול לומר את דעתו האמיתית, ולא כחבר הממשלה, בוודאי היה מסביר לכולנו למה הרעיון של תקציב דו-שנתי הוא רעיון הזוי.

אני אדבר תיכף על משהו שנגזר מתוך הסוגיה הזאת. אבל אני רוצה לפני כן – השעה היא בדיוק 06:30 עכשיו, ואני רוצה למסור הודעה למליאת הכנסת, שאנחנו מתכוונים לסיים את הדיון הזה בעוד שעתיים – את הדיון שהתחלנו בו אמש – ובעוד שעתיים מערכת הדיון הזה מבחינתנו מסתיימת ואנחנו נעבור להצבעות.

כבישי ישראל מתמלאים ברגעים אלה בחברי כנסת שמתעוררים בביתם ולא יודעים מה נגזר עליהם. אז הם מוזמנים אל הבית הזה כדי לקיים את ההליך הדמוקרטי.

פתחתי בשאלה של תקציב דו-שנתי. אני יודע, הפוליטיקה, לצערי הרב, קצת קלקלה גם אותך, פרופ' ברוורמן. אם אתה יודע כבר לדבר גם בעד וגם נגד באותה נשימה, אז אני כבר מוטרד.
תודה. אז אני רציתי לפתוח, ידידי יצחק וקנין, בפרשת השבוע. פרשת השבוע היא מספר במדבר, נכון? פרשת השבוע עוסקת במסעות ישראל במדבר בדרכם ממצרים לארץ המובטחת, נכון? הספר מביא אותנו מהיציאה – - – כל אחד יכול לבחור בפרשת השבוע משהו שהוא לטעמו, לרצונו, ושהוא מוצא בו משהו אקטואלי. כשישבנו בשבת וקראנו בפרשת השבוע, אני נתפסתי להנחיה שהקדוש-ברוך-הוא נותן למשה להוציא מים מהסלע. זה לא דבר בלתי אפשרי, שמתחת לסלעים במדבריות מסתתרים מים. את זה אנחנו יודעים, זאת מציאות. דווקא במדבריות יש מים. ואז הוא מצטווה, במצוות הקדוש-ברוך-הוא, לדבר אל הסלע, הוא ואהרון. תתקן אותי, ידידי, אם אני שוגה באיזשהו מקום.

בכל זאת, גם אני הולך במדבר יחד עם עם ישראל ולומד. ואז משה, שהוא די שבע מרורים ועייף, והעם משביע אותו באמת בימים קשים – זה עם קשה, עם ישראל, עם קשה, עם של קוטרים, כל הזמן רע להם. זה עתה זכו בחירות. – - לחיים חדשים, והם באמת יוצאים מעבדות לגאולה. כמה פעמים זה קורה, הנס הזה, בחייו של עם? ויש להם גם מנהיג ומנהיגות, ויש להם אלוהים שמלווה אותם ושומר עליהם ומנחה אותם. אבל משה – כבר אין לו כוח. אז הוא, בניגוד למה שנתבקש – לדבר – הוא לוקח את המקל ומכה על הסלע. ומה קורה? פורצים מים. זאת אומרת, באמת היתה אמת בהנחיה שהוא קיבל. אבל הוא לא מילא את הציווי, הוא פעל בחופזה, בקוצר רוח. הציווי אמר לו תדבר, והוא הכה. זאת אומרת, הוא השתמש בכוח במה שהיה יכול לעשות באמצעות מלים. יכול מאוד להיות – תיכף אני אגיע לכך – שאם המלים היו נכשלות, הוא היה צריך להכות גם במקל. אולי. יכול להיות שאז הקדוש-ברוך-הוא היה אומר לו: לא הצליח – עכשיו זאפטה. אבל הוא עייף, חם, שמש. די, מספיק. והם צמאים, והם מנדנדים לו, והוא צריך לשאוב, להביא מים, והוא מכה. ואלוהים מעניש אותו, הקדוש-ברוך-הוא מעניש אותו, נכון? עונש כבד ביותר. אולי הכבד ביותר שאנחנו מכירים.

זאת אומרת, הוא לא יביא את עם ישראל אל המטרה. הוא נועד להיות המנהיג שבדרך, הוא לא יגשים. העם יגיע אחרי שדור המדבר ילך לדרכו – הדור החדש. אבל הוא לא יהיה שם כבר יותר. זה עונש. הוא יצפה אל הדרך, יראה אותה מרחוק, ולא יגיע אליה. מה למדתי מזה? כמו שאמרנו, אפשר ללמוד מהכול. למדתי שלכוח, לשימוש בכוח, יש מגבלות, ולמדתי שיש מדרג בשימוש בכוח. והמדרג אומר: קודם, כמו שאנחנו אומרים, בטובות, קודם במלים, במשא-ומתן, בהשתדלות, ואז, אם הניסיון כושל – לפעמים הוא מצליח, לפעמים הוא לא, אנחנו צריכים להודות, בחיים הכול יכול לקרות – אז ברקע מחכה המקל. לאורך הימים, ההיסטוריה – אנחנו קיבלנו דוגמאות. פעם אמרו – יש השימוש במקל וגזר, גם זה ממשפחה אחת. אני לוקח את זה למה שקוראים היום בתורת מדע המדינה – ואני שמח שפרופסור ברוורמן כיבד אותנו בנוכחותו כך שאנחנו נוכל לנהל מייד רב-שיח בעניין הזה – בין העוצמה הרכה לבין העוצמה הקשה. אני מצאתי את עצמי במשהו שלקוח מעבודת הדוקטורט שלי, שניתחה את הסוגיה של עוצמה רכה מול עוצמה קשה, ואמרתי: אדוני לא המציא שום דבר, והמדענים באוניברסיטת הארוורד, שכתבו על זה ועשו את עבודת חייהם על זה, לא עשו כלום, כי הקדוש-ברוך-הוא, אלפי שנים לאחור, כבר ידע שיש עוצמה רכה ועוצמה קשה, והוא אמר: קודם משתמשים בעוצמה הרכה, ואם היא נכשלת תוכלו לעבור לעוצמה הקשה, אבל לא למהר. מה אני לומד מהפרשה הזאת? אני מתמקד בזה, כי אפשר הלוא ללמוד תמיד – - – לא, פירוש שי. אני מפרש את זה. אומנם באותיות רש"י מסביב יש כל מיני פירושים, והחברים בבית-הכנסת גם מסבירים לי – ויש הרבה, יש היסטוריה, וכל משפט ומשפט שם נלמד – - –

זו היתה המסקנה שלי מתוך האירוע. אמרתי: הקדוש-ברוך-הוא הורה לו לדרג את השימוש בכוח. יכול להיות שזה בכלל היה מייתר את השימוש במקל, בגלל שהמלים – - –

המקל קיים, הוא ברקע. אתה לא חייב להשתמש בו. במלים אחרות, במקום שאתה יכול להשתמש במלים בעוצמה רכה, תשתמש בהן. אם היא נכשלת, תעבור לעוצמה קשה. בכל מקרה, תחפש את השילוב הנכון ביניהם, שעליו אני אדבר תיכף, והוא – אני כבר אקדים מאוחר לכאן – נקרא עוצמה חכמה, שבה לצערי הרב אנחנו לא מצטיינים היום. בהיסטוריה היהודית בוודאי ובוודאי. אני אתן כמה דוגמאות. אבל ההיסטוריה ששמרה אותנו לאורך אלפי שנים היתה היסטוריה של עוצמה חכמה, של שימוש נבון ומושכל בכוח. כשיכולנו – פעלנו, וכשלא יכולנו אז לא פעלנו, או ניסינו לחפש דרכים אחרות. אבל הרעיון הבסיסי היה שעל מנת לשרוד – העם היחיד ששורד את כל ההיסטוריה הוא, שאתה משתמש באמצעים שעומדים לרשותך על מנת להשיג את המטרה, כי המטרה היא בסופו של דבר החשובה, ולא האמצעים שאתה משתמש בהם. ולכן בעוצמה הרכה, כמובן, יש שימוש יותר – אם אני יכול להגיד – יותר זול, פחות מתגרה וכדומה. הלוא אני מייד אשייך את זה לדברים שקורים לנו, כולל הדיון הזה. כולל הדיון. אני כבר אקפוץ למים הקרים האלה – מה שאני עושה בדרך כלל בבוקר במקום אחר – ואני אומר למה. אבל אני תיכף אתן כמה דוגמאות היסטוריות.

מהו הדיון הזה? מה הוא עושה? הוא לוקח את הכוח שעומד לרשות החלק הזה של האולם ומפעיל אותו כנגד החלק הזה של האולם. הוא אומר: תדברו כמה שאתם רוצים, תעשו מה שאתם רוצים, בסוף – -
- – ננצח אתכם, כי יש לנו כוח. אנחנו ננצח, כי הכוח הקואליציוני יותר גדול בצד הזה של האולם מאשר בצד הזה. אבל זה לא ניצחון אמיתי.

הניצחון האמיתי צריך להיות בסוף בשכנוע הצד הזה, ובעיקר האנשים שכרגע מתעוררים ומתחילים את יומם הקשה במדינת ישראל ושואלים את עצמם מה מחכה לנו היום, וגם הם צריכים להבין למה הרעיון של תקציב דו-שנתי, שממנו אנחנו פתחנו – למה הוא רעיון טוב, רעיון שיקל, יעזור, יסייע, יבטיח את עתידם, יעשה את החיים בארץ הזאת, הקשה אמרתי, לחיים נעימים, חיים שאנחנו בחרנו בהם ושאנחנו רוצים לגדל בהם את הדורות הבאים שלנו.

ואני רוצה להביא רק כמה ניסיונות שהתניסינו בהם לשימוש בכוח. אמרנו, פרופ' ברוורמן, שההיסטוריה לא מתחילה אצלנו, אף-על-פי שנדמה לנו. אנחנו יודעים שהעולם מגביל את השימוש בכוח. למה? כי שימוש בכוח בהרבה מקרים היה שימוש לרעה. הגורם החזק ניצל את כוחו כדי לעשות דברים רעים – החל מהתנ"ך, החל מהתנ"ך למעשה. כבר בתנ"ך אנחנו לומדים שהאנשים החזקים גורמים עוול לחלשים, בגלל שהם יותר חזקים מהם ובגלל שהם דוחפים אותם ודוחקים אותם. המפסיד יוצא מהטריטוריה שלו, כך נקבע מגן-עדן ואילך. מגן-עדן, נכון? תתקן אותי, ידידי וקנין, אני בונה עליך כשאני מנסה ניסיונות עכשיו.

אבל לא רק שם, גם לאורך אירועים אחרים, בין מדינות. מה היה הרעיון? אני יותר חזק ממך, אני כובש את השטח שלך ואתה הולך, או שאני הופך אותך לעבד שלי ואני שולט בך. אבל כבר אז למדנו, לכל אורך ההיסטוריה – קראו לזה אחר כך "הכדור הוא עגול" – שביום אחר משתנים הדברים והחלש הופך לחזק, ואז הוא מתגבר על השלטון והדברים מתהפכים. וגם בזה יש לקח. ומה הלקח? המגבלה הנוספת של הכוח היא מגבלת הזמן. העוצמות הן לא נצחיות, הן נגמרות בשלב כלשהו, כמו בקואליציה – יום עסל, יום בסל. יום אחד הצד הזה הוא פה, והנה, אתם כולכם כבר ראיתם שמחליפים כיסאות בבית הזה, מה לעשות. החלק הכי יציב זה החלק שיושב לפני, מולי, החלק של הדתיים, שכבודו הוא חלק מהם. הם מסתכלים בעניין רב איך החבר'ה צועדים מצד ימין לצד שמאל, או מצד שמאל לצד ימין, ואומרים: ואללה, יום חדש. אבל הם לא זזים מהכיסאות שלהם מאז שאני הייתי כתב פרלמנטרי וישבתי ביציע הזה.
באותו שלב למדתם את מגבלות הכוח. למה? הנה ניתן לך לקח. אני נורא לא רוצה לדבר על זה, רציתי לדבר קצת על היסטוריה, כי ידעתי שיש לי פה אינטלקטואל, וזה לא תמיד נכון. למדתם את מגבלות הכוח, אמרתם: כנראה הגזמנו. זה מה שאמרתם. אמרתם: אם המרכיב החילוני בחברה הישראלית החליט להדיר אותנו, להוציא אותנו ממוקד הכוח, שהוא בתוך הממשלה – אין מה לעשות, סימן שהגזמנו. לכן אחרי כמה שנים שהייתם במדבר הפוליטי – לא הייתם במדבר עצמו ואת המים קיבלתם מהברזים ולא הייתם צריכים להכות על הסלע – חזרתם, והטון הפוליטי החדש שלכם היה יותר נמוך.

כאן אולי יש לקח, ידידי יושב-ראש הכנסת, שצריך להיזהר, לא לפתח יוהרה ולא להגיד: בלעדי אי-אפשר – וזאת סכנה גדולה, כי לא תמיד אנשים יודעים לעצור במקום הזה – אלא אתה אומר: שמע, הנה, אני רואה, לא מסתדרים בלעדי, ואז אני יכול לדרוש עוד ועוד ועוד ועוד.

מה עשה בג"ץ בשבוע שעבר שהקפיץ מאות אלפי אנשים במדינת ישראל? וצריך להאזין בקשב. לא כל יום יוצאים 100,000 איש לרחובות, שמייצגים לדעתי כמיליון איש, כי הנשים לא הפגינו, והילדים הלכו – מיליון. שני הצדדים צריכים היו ללמוד את מגבלות הכוח שלהם. הם לומדים עכשיו: הציבור הדתי שהרחיק והרחיק והרחיק לכת, ופתאום היה רק גורם אחד שעצר אותו – לא הבית הזה, אלא בית-המשפט, שאמר: רק רגע, אתם לא יכולים לעשות את כל מה שאתם רוצים, כי יש לנו דרישה מסוימת לשוויון, ואנשים ממוצא שונה צריכים להיות שווים בחינוך שלהם, גם לפני החוק וכדומה. וגם בית-המשפט, יכול להיות שגם הוא קצת חרג, וגם הוא לדעתי עושה עכשיו איזו חשיבה שנייה ואומר לעצמו: רק רגע, יכול להיות שקפצנו טיפה יותר, גם אנחנו צריכים לזכור שיש מגבלות לאנשים שיושבים על כיסאות גבוהים. גם הם צריכים לזכור שלכוח יש איזו מגבלה ואסור להשתמש בו – להשתמש בו שימוש לרעה.

אנחנו למדנו בדרך הכי קשה שהכוח משחית. היו לנו שבע שנים – יש לי המון דוגמאות פה, כי השקעתי בזה הרבה מחשבה בלילה – למשל אותו פרק בתולדות ישראל החדשה, בין 67' ל-73'. נכנסנו למלחמה אחת לא ביוזמה ולא ברצון, נדחקנו אליה, אבל זכינו בה בהישג מופלא. צריך לומר: בעזרת השם זכינו. לא הבנו שקיבלנו פיקדון – לא כל אחד מבין את זה, אפילו היום – שצריך לשמש אותנו כדי להבטיח את החיים בארץ הזאת לשנים הרבה בתנאים של שלום וביטחון. חשבנו שזה נפל לידינו ויישאר בידינו באופן נצחי, שזאת טעות גדולה מאוד. אנחנו רואים אותה.

אל תשכח מי אתה. זה בעצם המסר. זה חוזר הרבה פעמים בתפילה – מקומו של האדם, כמובן, במקרה הזה מול העוצמה האלוהית, אבל כל אדם צריך לזכור היטב את מגבלותיו. כך האדם כבודד, החברה, המדינה. אם היינו הולכים לפי הנחיותיו או עצתו של דוד בן-גוריון, שאז כבר פחות האזינו לו, לצערנו, ושכחו שזה היה אותו דוד בן-גוריון שב-1947 הסכים לתוכנית החלוקה בגלל מגבלות הכוח. למה, למה הוא הסכים? הלוא גם הוא רצה שתהיה ארץ-ישראל גדולה, גם אנחנו רוצים היום שתהיה ארץ-ישראל גדולה. מי לא רוצה שתהיה ארץ-ישראל גדולה? מי לא רוצה? הלוואי שהיא תהיה מן הים עד המדבר. הלוואי. למה לא, אם אפשר? היא גם תהיה יותר חזקה, ואולי עשירה, ונגיע למרבצי הנפט. פה יש לנו גז, שם יש נפט, בכלל אנחנו מגלים הכול. אבל הוא הבין שעדיף להכיר במגבלות שלנו, לקבל את המעט יחסית, אבל לקבל אותו עם הגיבוי הבין-לאומי שחיזק אותנו בכוח הפיזי שהיה לנו.

אז מה אני אומר? אני אומר שזה אותו בן-גוריון של 1948, רק שב-1967 כבר לא מאזינים לו. מי זה בכלל הזקן – כך קוראים לו, הזקן – שהיה תקוע בשדה-בוקר? מה הוא חשוב? אבל דווקא עם השר ועם הזיקנה – רגע, אני אגיד משהו בזכות הזיקנה, משהו בזכות הזיקנה, כי בשבוע שעבר ביזו במדינת ישראל שני אנשים שקראו להם זקנים, אחד בן 93 ואחד בן 86. אמרו: מה הם מבינים? היהדות מלמדת אותנו שהזיקנה זה שכל. לא במקרה הולכים לזקני השבט.
אנחנו הקמנו פה עכשיו – הנה, ידידתי חברת הכנסת זוארץ, וחבר הכנסת מולה ואחרים, אני מקווה, יצטרפו; הקמנו פה שדולה למען הזקן. כשאני אומר "זקן" זה לא לקצבאות, סליחה. זה למעמד שלהם ולהכרה שלהיות זקן זה לא רק – - -

זה בעלי ניסיון. בעצם, המלה "זקן", יכולים להחליף אותה במלים "בעלי ניסיון". ניסיון הוא ערך, הוא אוצר. הוא אוצר. זאת תבונה, אני עוד פעם חוזר לתבונה היהודית, באמת. כשאתה מסתכל בפרספקטיבה היסטורית, אתה אומר: האנשים האלה, שהתנסו בכל כך הרבה ניסיונות, הם כנראה יודעים משהו לפעמים שאנחנו לא יודעים.

לא, לא, אנחנו לא מוותרים. תודה לאל, בזכות הרפואה המודרנית אנחנו מאריכים לחיות, תודה לאל, ולכן אנחנו יכולים להביא את הזיקנה שלנו. ואני אומר שבאמת, אנחנו שכחנו את הציווי הזה שלכוח יש מגבלות, וב-1973, כשנגזרה עלינו מלחמה חדשה, הבנו את הטעות שלנו, כי היו לנו שבע שנים טובות כדי לעשות את התוכניות המדיניות שהיינו יכולים לעשות והאמירה הזאת, הקלוקלת: מעולם לא היה מצבנו יותר טוב, רק שיקפה את מה שהלך מעל פני הקרקע. ומתחת לפני הקרקע זרמו זרמים תת-קרקעיים מאוד שליליים, מאוד גרועים. החברה הישראלית היתה חברה רקובה, היתה חברה מושחתת, היתה חברה שנהנתה מפירות הניצחון ולא הבינה את המחיר הכבד שהיא משלמת, והיא שילמה אותו ב-1973 בחייהם של 2,500 איש ואלפי פצועים ומכה גדולה שהוכינו עד – צריך להגיד: בעזרת השם – שניצחנו ב-1973. זאת אומרת, קיבלנו מחדש את ההזדמנות שלנו להוכיח שאנחנו יודעים גם את מגבלות הכוח.

וכשבא אלינו אחרי, מלחמת 73' הפרופ' קיסינג'ר, שהיה שר החוץ האמריקני, וקראו לו Jew-Boy פה, ברחובות ירושלים, ועשו הפגנות וקיללו אותו על זה שהוא יהודי – במדינת ישראל קיללו אותו על זה שהוא יהודי – הוא אמר: אני אציל אתכם מידיכם. הוא היום בן 90 פלוס, נבון מאין כמוהו, הוא לא שוכח את הרגעים האלה, והוא אומר: אני הצלתי אתכם, כי אתם לא הבנתם שקיבלתם הזדמנות היסטורית. ניצחתם, אומנם, במלחמה, אבל אם הייתם ממשיכים במסלול שאתם הולכים בו הייתם מגיעים לעוד מלחמה ועוד מלחמה. היה לכם רגע של חסד ויכולתם לנצל אותו. הוא עזר לנו. לא הבנו באותו רגע את הגדולה שלו ואת גדולת המעשה. בטח יש רבים שלא מסכימים אתי, אבל אני חושב שזה היה נכון, הוא הביא אותנו להסכם השלום ההיסטורי בינינו לבין מצרים.

והוא אמר: מה כוחו של החזק? מה כוחו של בעל הכוח? בחמלה ובהבנה שהוא מעריך את המפסיד והוא מוכן לעשות אתו עכשיו שלום, גם אם התנאים לרגע אחד נראים לא שווים, כי מסתכלים על זה בראייה היסטורית.

אני אומר את זה כי – אני תיכף מסיים את דברי ויהיו דוברים אחרים, ואני לא רוצה להשהות אותם – זה יהיה נכון גם לגבי האירוע האחרון, שראינו אותו לפני שבועיים, של המשט הזה. תמיד צריך לזכור שיש היסטוריה. אנחנו תמיד רואים את נקודת הזמן. זה היפה בספרים שלנו, שאנחנו קוראים ואנחנו רואים שיש היסטוריה ארוכה מאחורינו.

מה היה במשט הזה? היתה בו יוהרה, היתה בו תחושה שכלום אין, אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים, אף אחד לא יגביל אותנו. אנחנו רוצים – נרד מהשמים, אנחנו רוצים – נבוא מהים. באמת, החיילים שלנו יודעים לעשות הכול ואנחנו מאושרים בזה, אבל זה לא העניין. העניין הוא לא טכני. העניין היה לחשוב, קודם כול, מה מחכה לנו על הספינה. כנראה לא היתה מספיק חשיבה בעניין הזה ובעיקר היתה שאלה, האם זה נכון בכלל? אולי נגלה איזושהי תבונה נוספת, נסתכל מה יקרה מחר. הלוא מה נותן לנו הניסיון? את הידע להסתכל על העתיד.

יפה, מצוין, בדיוק. ואז היינו אומרים: רק רגע, כי הלוא חלפו בקושי 15 יום, 15 יום, והסרנו את המצור מעל עזה. תקשיב, הסרנו אותו. לדעתי לא בחשיבה אסטרטגית אלא במהירות, בחופזה, כי כבר לא יכולנו לעמוד בפני התוצאות של מה שקרה, אבל הסימפטומים – אותם סימפטומים: שימוש גורף, שימוש עודף בכוח, התעלמות מהכוחות החשובים שפועלים בסביבה שלנו, הכוחות המדיניים בעיקר, הכוחות הבין-לאומיים אבל גם כוחות אחרים. אפילו הכוחות המוסריים. סליחה, אנחנו לא מזכירים אותם, כאילו פוליטיקה ומוסר לא הולכים ביחד.

כשהעולם מסתכל על הזווית הזאת שלנו הוא לא רואה אותנו באופן אוטומטי כצודקים ואותם באופן אוטומטי כטועים.

הוא אומר: אלה החלשים, אלה המוכים, אלה הסובלים. נכון או לא נכון, זה לא משנה, ככה זה נתפס. ולכן, אנחנו לא קראנו נכון את תמונת המצב ולא הבנו. לכן, מה אנחנו צריכים לעשות? אני אסיים, אף-על-פי שהיה פה רב-שיח, שלקח קצת מזמני אבל היה מאלף בעיני.

נכון. תודה. אנחנו לא מבינים, ואולי אני אסיים בזה, שהעולם – גם ישראל עצמה יצרה מנגנונים שמגינים על החלשים ומחזקים אותם מול החזקים. יש לנו פה, זה חוזר אליך: יש לנו ריכוזיות יתר. צריך לחשוב איך מחלישים, איך מקטינים את הריכוזיות. זה לא רע שיש אנשים עשירים בחברה, זה לא רע שיש מרכזי כוח, זה לא רע. הם יכולים. לריכוז כוח יכולים להיות גם יתרונות ויכולות גדולות, אבל צריך לחשוב באותו זמן גם על החלש. אנחנו לא חשבנו מספיק ולא חושבים מספיק על החלשים. אדוני השר מטפל היום בסקטור הכי בעייתי במדינת ישראל, 20% מהאוכלוסייה שמרגישים גם נדחים, גם חלשים, גם מקופחים.

זה עוד דבר, אותו שכרון כוח של הרוב מול המיעוט. זאת אותה טעות שאתה חושב שאם אתה רוב אתה צודק. לא, לא, לא, זה לא אוטומטית כך. לפעמים כן ולפעמים לא. אנחנו צריכים להסכית היטב, לשמוע את הקולות שהיום פרופ' ברוורמן מייצג אותם בכנסת, חוץ מחברי הכנסת שלהם, מה הערבים והדרוזים והמיעוטים במדינת ישראל חושבים? ואיך להגן עליהם באמצעות הבית הזה? כי זו הדרך היחידה, באמצעות החוק, באמצעות הרגולציה, באמצעות דרכים אחרות, כדי שחלש לא יישאר תמיד החלש אלא גם אם הוא הקטן, זה לא אומר שהוא החלש. וזה נכון לא רק בזווית הפנימית שלנו, זה גם נכון בזווית הבין-לאומית.

צריך לזכור את זה היטב, שהעולם היום שומר על החלשים. הוא שומר על החלשים. הוא קשוב להם, הוא ער לצרכים שלהם, הוא מנסה לתת להם כלים כדי לשרוד ולהתקיים, בין היתר באמצעות טכנולוגיה, למשל. הטכנולוגיה מאוד עוזרת. היכולת לנהל מלחמות באמצעות התקשורת זה יתרון עצום של החלשים, כי אז למספרים אין משמעות. מי שיושב על הרשת ויודע להשתמש בה יכול להגיע להישגים גדולים.

תפקיד השר החדש שנכנס הוא לבצר את העוצמה החכמה של מדינת ישראל. והעוצמה זה החינוך, זה הערכים. זה להבין שהכוח שלנו הוא לא כוח פיזי, הוא כוח רוחני. זה דבר גדול שצריך להכיר בו, ולדעת. אבל אני לא מבודד את הכוח. אני חושב שלא היינו שורדים פה אם לא היה לנו את הכוח הפיזי. גם היום זה נכון. הוא תומך בנו, הוא נמצא לידנו. אבל אם לא נעשה בהם את השימוש הנכון, את השימוש החכם של העוצמה החכמה, אנחנו נמצא את עצמנו באמת מבודדים. תודה רבה. אני מודה לכולכם על – - – שלום, שלום.

תגיות: כלכלה, פרלמנטרי

ועדת השרים לחקיקה תדון ביום ראשון הקרוב בהצעת חוק שיזם ח"כ ד"ר נחמן שי (קדימה) האומרת כי, חברות האשראי יידרשו להנפיק ללקוחותיהם דו"ח פירוט עסקאות הכולל את שם הספק שהתקשר עם הלקוח שאיתו נעשתה העיסקה בפועל ולא שם החברה שהגישה את פרטי העיסקה לחברת האשראי. להצעה הצטרפו חברי הכנסת כרמל שאמה, אנסטסיה מיכאלי, אורי אורבך, אריה אלדד, שלמה מולה ואורי מקלב.

ח"כ נחמן שי: "כיום שוררת אי בהירות כאשר מחזיק כרטיס האשראי מקבל לידיו את פירוט העסקאות החודשי המונפק על ידי חברות האשראי, חלק מעסקאות מסוימות מופיעות תחת שם עסק שאינו הספק איתו בוצעה העסקה, מצב הדורש הבהרה ותיקון. לפיכך קיים צורך להגביר את ההגנה על ציבור לקוחות חברות האשראי, באמצעות חיוב ציון בדוחות האשראי את פרטי הספק איתו התקשר הלקוח בעסקה , וגם פרטי העסק המקבל את כספי הלקוח."

"תכלית ההצעה", מוסיף ח"כ שי, "לאפשר ללקוח מעקב תקין ומלא של פעולות שנעשו באמצעות כרטיסי האשראי. הוספת שמו המסחרי והרשום של הספק תיתן ביטוי ראוי, מדויק ותקין לכל העסקאות המתבצעות בארץ באמצעות כרטיסי האשראי."

תגיות: ועדת שרים לחקיקה, חקיקה, יוזמה להצעות חוק, כלכלה

שאליתא לשר האנרגיה והתשתיות: הובא לידיעתי כי קיימת תוכנית להקמת חווה לזיקוק ואחסון גז בחוף הכרמל, במרחק מאות מטרים ספורים מיישובים באיזור.

1. האם נכון הדבר כי השיקולים לבחירת המיקום הם הלוח זמנים הצפוף ושיקולים כספיים, תוך התעלמות מגורמי הסביבה והסיכון?
2. האם נבחנו גורמי הסיכון?
3. כיצד בכוונת משרדך לטפל בנושא? ומהן האלטרנטיבות למיקום זה?

תגיות: כלכלה, תשתיות