נודע לי כי בשל המחירים הגבוהים של הנסיעות לפולין, בני נוער רבים נמנעים מלהצטרף למשלחות.
הופנתה לשר החינוך:
1. מהו התקציב השנתי של משרדך לנושא?
2. מה עלות האבטחה ואנשי הליווי ?
3. מה גובה מרכיב האבטחה והנלוות בתשלום הנדרש על ידי התלמידים?

תגיות: חינוך

מסירת מידע על ילדים להורים החיים בנפרד (או גרושים) ממוסדות חינוך, עיריות ומועצות נמסר רק לאחד ההורים (בד"כ לאם). הורה שאינו מתגורר עם ילדיו אינו מקבל מידע מהרשויות. הטענה היא כי הרשויות השונות אינן יכולות לרשום פרטי הורה נוסף בשל מגבלת מערכות המחשוב שאינן תומכות בכתובת נוספת. בתיקון לחוק (שעבר לאחרונה) מוטלת חובה למסור להורה מידע על ילדיו שאינם מתגוררים איתו.

1. מה הסיבה לאי מסירת המידע המבוקש להורה?
2. האם המשרד פועל לכך שמידע על ילד להורים פרודים יגיע לשניהם?
3. כיצד נערך משרד הפנים לרישום מען נוסף להורה לילד שהוריו פרודים?

תגיות: חינוך, משרד הפנים

רשם האגודות השיתופיות במשרד התמ"ת מתכוון לפנות את קהילת בוגרי הנוער העובד והלומד בקיבוץ חנתון כדי לבצע עסקאות מכירה בקרקע.
בכך יסתיימו חייה של קהילה יוצרת ותורמת שהשתכנה במקום לפני שבע שנים ואשר קיימה פעילות חברתית חשובה בקיבוץ וביישובי הסביבה.
גם בעידן ההפרטות יש מקום לערכים ולתרומה חברתית. לכן נדרש דיון דחוף בעתידו של קיבוץ חנתון מתוך כוונה לשמר אותו כמסגרת חברתית, התנדבותית משמעותית.

תגיות: חינוך, כלכלה, מנהל מקרקעי ישראל

חברי חברי הכנסת, הנושא מאוד כבד, ואני אעיר כמה הערות כלליות לגביו, רק כדי להמחיש את החשיבות הגדולה שכל אחד מאתנו צריך לייחס לו. במחקר קצרצר שעשיתי לקראת הדברים האלה למדתי עובדה אחת שהיא בעיני משמעותית מאוד. היא אומרת ש-25% מהילדים אשר עברו התעללות התעללו בילדים אחרים עוד לפני שמלאו להם 12 שנים; 33% מהילדים שעברו התעללות התעללו – כהורים – בילדיהם.

כמה ילדים בסיכון יש במדינת ישראל – 10,000? 50,000? 100,000? 350,000 ילדים נמצאים בסיכון במדינת ישראל. 350,000 ילדים חשופים לסכנות מכל מיני סוגים, ואלימות היא אחת מהם. מאין מגיע המספר המבהיל הזה? הוא מגיע מהמקום שבו שליש מהחברה הישראלית – שליש מבתי האב בישראל – חיים מתחת לקו העוני. אני מכיר את התזה שקו העוני משתנה בהתאם לרמת ההכנסה, ולפעמים הוא עולה ולפעמים הוא יורד, וקו העוני שלנו הוא לא קו העוני של אפריקה. הוא גם לא קו העוני של צפון-אמריקה. יש קו העוני – הוא קו העוני שלנו. שליש מהאוכלוסייה.

מכאן אנחנו מגיעים למרכיב ראשון בסוגיה הזאת, וזה העוני. במקום שיש עוני, יש אלימות. לכן באותן שתי קבוצות בחברה הישראלית – לא רק בהן; אני לא רוצה שתצרו לי פה סטיגמות – אבל באותן שתי קבוצות שסובלות ביותר מהעוני, שזה האוכלוסייה הערבית מצד אחד והאוכלוסייה החרדית מצד שני, יש אלימות כלפי ילדים. זה נכון לגבי כל הקבוצות, ולגבי מכלול האוכלוסייה, אבל במיוחד בקבוצות האלה, בגלל המצוקה שהם נמצאים בה.

הדבר השני שצריך להעיר בהקשר זה, זה שמתוך האוכלוסייה הגדולה הזאת, של ילדים שנמצאים בסיכון, מדינת ישראל מטפלת ב-10%–15%, כלומר בין 35,000 עד 50,000 ילדים הזרוע הארוכה או הקצרה – כנראה קצרה מאוד – של מדינת ישראל מגיעה ונוגעת בהם ויודעת להושיט להם עזרה. מאות אלפים נשארים ללא עזרה, ואז הם חשופים לאלימות, ואז הם חשופים לרעב, מצוקה – אני לא אגיד רעב, אני אהיה זהיר – לאי-ביטחון תזונתי, ואז הם חשופים לחוויות קשות ביותר, שילוו אותם כל חייהם. האמת היא שבשנים האחרונות גדלה ההקצבה – גם מתוך תקציבי הממשלה וגם מהרשויות המקומיות – לתחום הזה, וזה דבר שצריך לברך עליו. גם ארגון ה"ג'וינט" נכנס לתמונה, ומביא סכומי כסף שנאספים, בעיקר בקהילות יהודיות בעולם, לצורך המשימה הזאת, אבל זה בהחלט קומץ שאינו משביע את הארי. זה מעט – ומעט מדי.

כדי להתמודד עם התופעה הזאת אנחנו צריכים לעודד את הרשת החברתית בכל מקום, שתדע לאתר את הילדים האלה, להצביע עליהם, לדאוג שהרווחה תגיע אליהם ותסייע להם. אלה יכולות להיות המשפחות, זו יכולה להיות הסביבה הקרובה, זה יכול להיות בית-הספר, יכולים להיות חברים, כל מי שיודע, כל מי שמכיר, כל מי ששומע על ילדים שנמצאים במצוקה, חייב להתריע ומייד. אחר כך נוכל לתבוע מהממשלה ומהרשויות את האחריות שלהן, אבל קודם כול צריך לדעת, והרשת הזאת היא חיונית כדי להגיע לילדים האלה.

הדבר הבא הוא כמובן החינוך. לכל אורך הדרך החינוך שניתן – גם לילדים בבתי-הספר, גם להורים – תוך כדי חינוכם או מאוחר יותר – הוא אמצעי ההרתעה והמניעה החשוב ביותר, כדי שיצלצל פעמון גדול כשהם מבקשים להרים יד, כדי שיהיה קול עצום כשחס וחלילה ילד יהיה נתון לאיזשהו סוג של אלימות.

ואני אומר לכם, חברים, העתיד שלנו – זה לא פראזה – הוא בילדים האלה. אם אנחנו לא נדע לצמצם את מספר הילדים בסיכון, אם לא נדע לצמצם את הילדים שנתונים לאלימות, אנחנו נגדל אותם לתוך חיים של אלימות, ונוכל ביום מן הימים, בעוד 20 שנה או 40 שנה, לבוא בטענות רק לעצמנו, איך לא ידענו אז, כשעוד יכולנו, לבלום את התופעה הזאת. תודה רבה, גברתי.

תגיות: חינוך