ארכיון התגית 'תקציב'

דצמ 31 2010

סיכום השבוע שהיה 26-31.12.2010

מאת: נושאים: סיכום שבועי

חברות וחברים,

מדינת ישראל נפרדת משנת 2010 בהחלטה קשה של בית המשפט המחוזי המרשיעה נשיא לשעבר בשני מקרים של אונס. זו החלטה תקדימית במובן המוסרי, הפוליטי והאישי וטומנת בחובה בושה גדולה לצד הערכה עצומה למערכת המשפט הישראלית. החלטת בית המשפט שייתכן והיתה האירוע החשוב ביותר בשנה החולפת, מחייבת את כולנו לחשבון נפש נוקב ומחשבה מעמיקה על המקום בו נמצאת כרגע החברה בישראל. דברים ברוח זו אמרתי בטלוויזיה הישראלית ובערוץ הכנסת.

מצד שני, השבוע שעבר היה בשבילי מיוחד מאוד מכיוון שהשקנו בו את השדולה למען הזקן בשיתוף פעולה עם עמותת "והדרת" במעמד שר הרווחה, יצחק הרצוג, יו"ר האופוזיציה, ח"כ ציפי לבני ושורה ארוכה ומכובדת של חברי כנסת. כבר בישיבתנו הראשונה החלטנו לסייע לאוכלוסיית הגמלאים לשפר את מעמדם ולהעלות את יוקרתם בחברה הישראלית, הרי כולנו מקווים להיות שם ביום מן הימים. בשלב הראשון נקדם הצעת חוק שתסייע לגמלאים להשתתף בשוק העבודה.

כמובן שהיו אירועים חשובים רבים בשנה היוצאת שעוררו הדים רבים. ביום שישי השתתפתי במשדר מיוחד של קשת בערוץ 2 לסיכום השנה בו נגענו בסוגיות כמו חוק האזרחות והמשט הטורקי.

אחד מהאירועים החשובים הגיע לסיומו השבוע כאשר הכנסת אישרה את תקציב המדינה, תקציב דו שנתי המטיל חובות ועומסים על הציבור ובעיקר על מעמד הביניים ושוחק אותו עד דוק. בדיון על התקציב נאמתי והצבעתי על מחדלים שלא נענו, בין היתר במיגון הציבורי והאישי (ערכות מגן), ובהזנחה הנמשכת והולכת של מערכות החוץ והדיפלומטיה הציבורית של ישראל, דווקא בעידן בו המערכה המדינית דוחקת את מקומה של המערכה הצבאית.

ועוד בענייני פנים. ההסתה והשנאה רשמו השבוע שיא נוסף במכתב הרבניות שרק העצים את הקרע בתוך הציבור הישראלי. לצערי, נראה כי יש מי שנהנה לקרוע את החברה הישראלית לגזרים ולהעמיק בה את הפירוד ואת שנאת הזרים. יום לאחר מכן, נחלצנו מאסון גדול בעת שרכבת עלתה באש ונוסעיה נחלצו בזכות תושייה ומזל גדול. דרשתי בעניין זה כמקובל במקומותינו חקירה ולהעלות את הנושא לדיון דחוף על סדר היום של הכנסת בשבוע הבא.

ולבסוף, אני רוצה להודות לכל החברות והחברים שהתפקדו לקדימה בשבועות האחרונים. ההתפקדות נמשכת ואני עומד לרשותכם בטלפון 050-6233623 או במייל nshai@knesset.gov.il.

מעבר לכך, אני מבקש להביע תקווה שהשנה האזרחית המגיעה אלינו לטובה תביא איתה, כפי שתמיד אנו מצפים, ביטחון ושלום.

שבוע טוב,
שמרו על קשר
נחמן

תגובה אחת

נוב 23 2010

ח"כ ד"ר נחמן שי: "כיסו של הציבור אינו עמוק כאורך ידיהם של פקידי האוצר"

ח"כ ד"ר נחמן שי מבקש להקפיא את סכום אגרת השידור, ולא להעלות אותה בשנים הקרובות. הסתייגות ברוח זו כבר הועברה לוועדת הכלכלה של הכנסת: "כיסו של הציבור אינו עמוק כאורך ידיהם של פקידי האוצר. מוטב שהאוצר ימצא מקורות מימון לרפורמה ברשות השידור, או שיבטלה כליל"

לקריאת כתבה בעניין

עדיין אין תגובות

מאי 24 2010

נאום במליאה: הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית

מאת: נושאים: נאומים

אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת. אני קודם כול רוצה לשבח את מי שבחרו לעשות את השעות האלה של היממה במשכן הכנסת. זה באמת מעורר שאלה ראשונה שכדאי להתייחס אליה, כי היא לא מובנת מאליה. הציבור שואל לא פעם מה האופוזיציה עושה, איפה היא, האופוזיציה. זה נשמע מאד פופולרי, ככה לתחקר. התשובה היא שהאופוזיציה עושה, בין היתר, את הדברים האלה: היא מטביעה את הדיונים האלה במלים, אבל היא גם מעניקה להם את הממד של הזמן והעומק שמתחייבים. גם אם בקצה הדיון הזה לא נצליח להביס את הממשלה, עדיין אנחנו נעלה על סדר-היום את הבעיה החמורה הזאת, שהממשלה מפקירה את עתידה של המדינה לטובת ההווה, בסגנון שתיכף אדבר עליו של "אכול ושתה כי מחר נמות". אני לא מאמץ את זה במלואו, אבל זו רוח הדברים: בואו נעשה היום מה שאנחנו יכולים וניהנה מכל דקה, ולעזאזל העתיד, מה חשוב העתיד.

התפקיד שלנו באופוזיציה הוא בדיוק לעמוד פה היום, בשעות שקדמו לי ובשעות שיבואו אחר כך, אחד אחרי השני, ולהצביע על המחדל ועל הפעילות החמורה הזאת שהממשלה בחרה ללכת בה. לכן, זה תפקידנו, זו שליחותנו, ואת זה אנחנו עושים היום ונמשיך לעשות. נמשיך לעשות את זה בכל הזדמנות שנוכל, כדי שהציבור הרחב יבין שיש בכנסת ישראל אופוזיציה, והיא עושה את עבודתה והיא עושה אותה ביעילות ובצורה המתחייבת מהצרכים של הדמוקרטיה בישראל.

הדיון הזה, כפי שאמרתי קודם, מתרחש על הציר שבין היום לבין מחר; אולי גם קצת לעבר – לא לעבר הרחוק, לעבר הקרוב. כי בעצם, בהצעה של הממשלה טמונה סכנה גדולה, שאומרת, במלים מאוד פשוטות ועצובות, שממשלת ישראל ממשכנת את עתידנו לטובת ההווה, שממשלת ישראל מוכנה להסתכל על העתיד בצורה מעוותת תמורת השקט שהיא קונה – השקט הפוליטי שהיא קונה לעצמה, וה"יציבות" של הממשלה הנוכחית.

זו בעצם היתה הכוונה העיקרית וזו היתה הססמה של ראש הממשלה כשהוא הרכיב את הממשלה הזאת, כשהוא צירף אליו את השותפים הטבעיים שלו. הוא אמר: מה איכפת לי מה יהיה? עכשיו, ברגע הזה, אני רוצה להקים ממשלה. אני אשלם כמה שצריך, כמה שדורשים ממני, אני לא אתווכח, אני אתן. ביבי נותן. אנחנו זוכרים שרים במדינת ישראל, שרי אוצר, שאמרו: משוגעים, תרדו מהגג, כי אין לי כסף לתת לכם. אנחנו זוכרים את ביבי עצמו, את ראש הממשלה עצמו, בקדנציה הקודמת שלו, בעת כהונתו כשר אוצר, מנהל מדיניות מוניטרית, מדיניות תקציבית מאוד זהירה, מדיניות שנועדה להבהיר שאין כסף ושמוציאים כסף בזהירות ובאחריות מתוך כוונה שבאמת הקופה הציבורית תישאר שלמה. אבל יש ביבי א' ויש ביבי ב', ותיכף אעסוק בכך, והביבי הזה, של היום, אומר לנו: רבותי, יהיה בסדר. יש משהו בהתייחסות – סליחה על הביטוי – היהודית הזאת: יהיה בסדר, נסתדר. הכי חשוב שעכשיו, ברגע הזה, נוכל לתת למפלגה מסוימת את קצבאות הילדים, למפלגה אחרת – את החינוך שהיא רוצה, למפלגה שלישית – את הצ'ופר הזה, ולמפלגה רביעית – כך…

אני מברך את היושב-ראש החדש, שנכנס בכוחות מחודשים, פרץ לאולם המליאה והחליף את היושב-ראש היוצא, כרמל שאמה. שלום לך, אדוני היושב-ראש. אספר לך איפה הייתי. הייתי במקום שבו השוויתי בין ביבי א' לביבי ב'. כמו שאומרת מירי בוהדנה: בי בי בי, בו בו בו, בה בה בה. אז ביבי א' מול ביבי ב'. הזכרתי שביבי בפעם הקודמת ידע לכוון את הכלכלה בצורה זהירה ואחראית, אבל כל המגבלות האלה שהוא נטל על עצמו התפרקו.

נכון, היה ראש ממשלה בשם אריאל שרון, והוא שמר על המסגרת הכללית התקציבית. אבל היה לו גם שר אוצר, ואי-אפשר לקחת ממנו את אותו הישג של שמירה על מסגרת תקציבית מדויקת שתאמה את החלטות הממשלה. עכשיו, הממשלה הזאת, שמאוד מאוד רוצה לשמור על כוחה, החליטה שהמשמעת התקציבית הזאת הסתיימה, והיא אומרת לעצמה: מי יודע כמה זמן נהיה בשלטון? יכול להיות שמחר השמחה הזאת תסתיים ואנחנו נצטרך להחזיר את המפתחות, ואם כך אנחנו עושים – אז ישברו את הראש אלה שיבואו אחרינו. זו היא תפיסה מאוד מאוד ישראלית, מאוד מאוד טיפוסית.
אני רוצה להבהיר שכשבחרתי בדרך של הפוליטיקה, לא לפני הרבה מאוד שנים, מה שהניע אותי בסופו של דבר היה הרצון להבטיח את עתידה של מדינת ישראל. המדינה הזאת היא בערך בגילי, או אני בגילה של המדינה. כשהסתכלתי מסביבי וראיתי איך היא גדלה ולאן היא מתפתחת ומה העתיד שלה, אמרתי לעצמי: יש לי אחריות מסוימת. אני לא יכול לתת לדברים האלה לעבור כמות שהם. יש לי אחריות.

אני, ואני מקווה שלא רק אני, אלא גם אחרים, בני דורי, בני גילי שגדלו בארץ הזאת, שקיבלו ממנה את כל מה שאפשר לקבל – הגיע הרגע והגיעה השעה גם להחזיר. אי-אפשר רק לקבל, צריך גם לתת בחזרה. אמרתי: אני אתן בחזרה בדרך הזאת, במקום הזה, אבל מתוך כוונה להבטיח לאנשים הצעירים הגדלים בארץ הזאת, לילדים שלי, לנכדים ולנכדות שלי, שתהיה להם ארץ לחיות בה, שיהיו להם תנאי חיים, שתהיה להם כלכלה, שתהיה להם איכות חיים. בקיצור, שזאת תהיה ארץ שהם יוכלו לחיות בה.

מה שאנחנו רואים בעצם זה שהממשלה, במדיניות קצרת הרואי שלה, במדיניות שאיננה רואה את יום המחר, משלמת היום במטבעות של המחר. היא לוקחת חובות ומעמיסה אותן על כתפיהם הצרות והדלות של האנשים הצעירים הגדלים בארץ הזאת. אני לא בטוח שהם מודעים לזה. אני מפנה אתכם, אני בטוח שבפאבים בתל-אביב שותים עכשיו, ואנשים נהנים מעצמם, והחיים נראים להם ורודים, אבל הם לא בודקים – לא בחשבונות שלהם, של הבנק, ולא בחשבונות הלאומיים של מדינת ישראל, באיזה חובות המדינה הזאת מטביעה אותם, לאיזה התחייבויות היא מכניסה אותם. ומה לעשות, שכמו שאנחנו מנהלים את חשבונות הבנק הפרטיים שלנו, ואנחנו יודעים שיש גבול לחוב שאנחנו יכולים לקחת, בין היתר בגלל היכולת שלנו להחזיר אותו, כי מה לעשות – חובות צריך להחזיר – גם מדינה מתנהלת בהתאם; גם היא מקבלת על עצמה מחויבויות, אבל יום אחד היא תצטרך להחזיר אותן, מה לעשות. והרגע הזה, שבו כנראה כבר לא תהיה הממשלה הזאת, וליד השולחן הזה ישבו אנשים אחרים, הם ישברו לעצמם את הראש וישאלו – איך נעשה את זה? מניין נביא את הכסף? לחובות, ודאי.

למה אין לי מים?
אני אקבל כוס מים. כוס מים לדובר. בלי מים איכות ההרצאה שלי נפגעת במידה מסוימת.

לכן, הנה, אתה עוזר לי, אדוני היושב-ראש, בזה שאתה מזכיר לי שכאשר הממשלה ניגשת לתכנן את התקציב היא מראש מורידה – היא חייבת – סכום עצום, כדי להחזיר חובות.

הדבר הזה הוא יותר מסובך, כי זה לא רק החובות הפנימיים שלנו, ואפילו החיצוניים. זה חובות שמי שמסתכל מבחוץ על מעמסת החובות על קופת המדינה אומר לעצמו: זאת מדינה לא יציבה. זאת מדינה שמתנהלת כמו יוון, זאת יוון השנייה, או כמו ספרד. מה הסוד הלא-סודי של מה שקרה ביוון או מה שעומד לקרות כנראה בספרד או בפורטוגל? מדינות שחיו על חשבון ההווה. אנשים יצאו לפנסיה בגיל 55, אנשים לא דיווחו למס על הכנסות, הכנסות המדינה פחתו, ולכן הן לא הצליחו לעמוד בהתחייבויות שלהן, והמדינות האלה – או אחת כבר פשטה רגל, והאחרות הולכות בעקבותיה, והחלום הנפלא הזה, של איחוד אירופה, נמצא עכשיו בסימן שאלה – האם אירופה יכולה להמשיך לקיים את עצמה כישות מדינית וכלכלית, או שהחזקים ישרדו, כמו גרמניה, והחלשים יתמוטטו, כמו יוון? אז באירופה יש עוד איזושהי ערבות הדדית. מי הערבות ההדדית שלנו? אנחנו יודעים, רק מדינה אחת בעולם חרדה באמת למדינת ישראל – עדיין. זאת ארצות-הברית. היא העמידה לרשותנו ערבויות, והיא מסייעת לנו בזירה הבין-לאומית, גם מבחינה כלכלית.

אבל – כולם מבינים את העניין. אגב, הממשלה הזאת גם מותחת את החבל ביחסים המדיניים שלה עם ארצות-הברית, ולא מוכנה לכל דרישה שמגיעה מארצות-הברית, ויש לה כל מיני ויכוחים עם ארצות-הברית, חלקם גלויים וחלקם סמויים. מה התוצאה? התוצאה היא שאנחנו מגדילים את התלות שלנו בארצות-הברית, כדי שתסייע לנו כלכלית, כדי שהיא תערוב לנו, כדי שנוכל ללוות עוד כסף בעולם כדי לממן את ההוצאות המיידיות שלנו. והתוצאה – אנחנו משלמים לא רק במחיר כלכלי, אדוני היושב-ראש, גם במחיר מדיני; כי יגיע הרגע שבו ראש הממשלה וחבריו ירצו למשל לחדש את הבנייה. הנה, באוקטובר, הם יגידו, נגמרו עשרת החודשים, חוזרים לבנות. ואמריקה תגיד: לא, לא חוזרים לבנות. ויהיה דיון גדול.

אז אם מדינת ישראל היא חזקה, ואם הכלכלה שלה יציבה, ואם מצבת החובות שלה היא נמוכה, ואם היא לא תלויה באופן מוחלט בארצות-הברית, היא יכולה להתווכח, והיא אומרת: אנחנו עומדים על שלנו – אני לא אומר שאת זה צריך לעשות. נראה, נגיע. אבל אם מדינת ישראל היא חלשה, ואם היא תלויה בארצות-הברית, ואם היא תלויה לא רק בארצות-הברית, בכלל – בתמיכה בין-לאומית – היא לא עצמאית. היא לא יכולה לקבל החלטות לפי ראות דעתה.

לכן, אנחנו בעניין הזה שוגים שגיאה חמורה מאוד, ואנחנו צריכים לזכור את זה כשאנחנו מנהלים את הדיון הזה. אנחנו טועים פה, והטעות הקלאסית של מדינת ישראל היא הטעות האסטרטגית, הטעות של התכנון לטווח ארוך. אנחנו לא רואים שום דבר שהוא מעבר לקצה האף שלנו. מה שהוא קצת מעבר לקצה האף שלנו כבר נראה מטושטש. אנחנו כבר לא יודעים אם הוא בכלל קיים. ככה לא מתנהלות מדינות במאה ה-21. והנה, רק לפני ימים אחדים, בקול תרועה גדולה, ראש הממשלה בישר – מה שכבר ידענו – שמדינת ישראל הצטרפה ל-OECD. כן, לארגון החשוב של 30 המדינות הדמוקרטיות בעולם, וכולם מחאו כפיים ואמרו: יופי, יופי, יופי. אז מובן שהאשראי לא הולך בדיוק לממשלה הזאת, כי את כל נקודות הזכות לטובת ההצטרפות ל-OECD צברו הממשלות הקודמות. מה לעשות? זו דרך העולם. זה רק קצה הדרך, אבל אין צדק בדברים האלה; בסוף, מי שגוזר זה מי שנמצא באותו רגע בעמדת הממשלה. יפה. אני מקבל את זה. זה בסדר. אבל גם ביום הזה צריך לזכור את כל אלה שתרמו והובילו והוליכו לקראת הרגע הזה. אבל בואו נזכור שלהיות חברים ב-OECD זה לא רק זכויות. זה חובות. זה מחויבויות. אדוני היושב-ראש זוכר את זה, כי הוא היה סגן שר החוץ והיה מעורב בעניין.

למשל, אני רוצה להזכיר שה-OECD תבע ממדינת ישראל להקטין את הפערים החברתיים. הוא הצביע על כך שבמדינת ישראל, מתוך 30 המדינות האלה, הפערים החברתיים הרחבים ביותר, שבמדינת ישראל שליש מהאוכלוסייה הוא מתחת לקו העוני, והוא אומר שאלה פערים בלתי נסבלים. הוא קיבל אותנו, אבל הוא אמר: שימו לב לפערים. הוא הצביע על פערים בין גברים לנשים במדינת ישראל. אנחנו כל כך מתגאים במעמדן של הנשים במדינת ישראל, הנה, אפילו חברת הכנסת חוטובלי, יושבת-ראש הוועדה למעמד האשה, היא כרגע עסוקה, אבל אני נותן לה את האשראי.

אז אני אומר שה-OECD תובע מאתנו לצמצם פערים בין גברים לנשים במדינת ישראל, ואני אומר לעצמי: איפה בדיוק, במחשבה ובתכנון ובביצוע של הממשלה הזאת, יש צמצום פערים חברתיים? יש צמצום בין גברים לנשים? יש צמצום בין ערבים ליהודים? איפה בתוכניות של הממשלה הזאת, אני רוצה לדעת, אנחנו מסייעים לעדה הדרוזית במדינת ישראל, שהבנים שלה משתחררים מהצבא, מקדישים את חייהם, תרתי משמע, לצה"ל? מגיע הרגע שהם צריכים עבודה – אין להם. מגיע הרגע שהם צריכים לגור באיזשהו מקום – לא נותנים להם. רשיונות לבנייה לא מוציאים להם, ואחר כך מתפלאים שיש – – ואז מתפלאים שכל פעם שהדחפור עולה על האדמה שלהם יש התפרצות של זעם. אומרים: איך זה יכול להיות? אלה הדרוזים שלנו. כן, אלה דרוזים שחיים אתנו, אבל שמדינת ישראל לא חושבת שהם ראויים להערכה על התרומה שלהם.

כן, אני רוצה לראות איפה הממשלה מתייחסת, כי כל הנקודות האלה הן נקודות שאנחנו לא מגלים אותן בפעם הראשונה, הן קיימות, רק שהממשלה עוצמת עין. הן לא מעניינות אותה כרגע, אולי הן לא כל כך אלקטורליות, אולי הן לא כל כך תורמות לשקט, שהוא ססמת החיים של הממשלה הזו, אבל, בסופו של דבר, זה הכול מתחמם לאט-לאט, באש קטנה, ומה לעשות שבסוף הסיר הזה מגיע לידי פיצוץ.

אני רוצה להזכיר עוד נקודה אחת, שגם היא נוגעת לעניין של OECD. מדינות חברות ב-OECD נדרשות להקצות אחוז מהתקציב שלהן לסיוע חוץ, כי זה אופי העניין: המדינות המפותחות מסייעות למדינות הבלתי מפותחות. אני רואה את זה, אני שומע את זה – אני יכול לזהות את זה בתקציב שלנו? מה פתאום. המבט וההתייחסות הם כולם לצורכי פנים, עם המיקוד לאותן קבוצות פוליטיות שבלעדיהן לממשלה הזו אין זכות קיום. זה עיני הרנטגן של הממשלה. כך היא מזהה מה צריך לעשות ומה לא צריך לעשות.

אני הייתי היום בוועדת הביקורת בבוקר, ביקורת המדינה. היה שם דיון בנושא הפלשמורה, ואותם אלפי בני פלשמורה שנשארו באתיופיה, ושהמדינה לא מביאה אותם לארץ, מרמים אותם. מרמים אותם. כל פעם אומרים להם: יביאו אתכם, ידאגו לכם, יסיימו סוף סוף את הסאגה הזאת, והדבר הזה לא נעשה. ישב שם נשיא בית-המשפט העליון לשעבר שמגר, ישב שם מבקר המדינה, ישב חבר הכנסת חסון, יושב-ראש הוועדה. כולנו דיברנו באותה רוח: בואו נסיים, סוף סוף, את הפרק הזה. נסיים את העלייה מאתיופיה. זה פרק מפואר, מאוד חשוב. זה התחיל בשני המבצעים הגדולים, מבצע שלמה ומבצע – שכחתי את השני, לא חשוב כרגע – משה ושלמה, שני המבצעים הגדולים. אחר כך, לאורך השנים, נשארו כמה אלפים. בואו נגמור את זה כבר, מספיק. מדינת ישראל הגדולה והחזקה. לא, לא, לא. מתווכחים עד האתיופי האחרון. משאירים אותם עוד ועוד. בינתיים הקבוצות האלה גדלות, בינתיים מסתבכות, בינתיים מגיעים עוד. התופעה הזו לא נגמרת. למה? כי חוסכים בכסף. למה? כי הם לא בטווח האלקטורלי. אז לא מביאים אותם. וככה יוצרים כיסים של התמרמרות ושל כעס, שכולם נובעים מאותה נקודה.

הערב היינו כמה חברי כנסת, תת-ועדה של ועדת חוץ וביטחון, בתרגיל העורף החשוב מאוד. למה הוא חשוב? מפני שרק לאחרונה נודע שיש בדרום לבנון או בכלל בלבנון למעלה מ-40,000 טילים ורקטות שמופנים לעבר ישראל. זה אומר, באופן ברור, שאין נקודה בשטח מדינת ישראל שאיננה מכוסה באש רקטית או באש טילים מלבנון, מסוריה ומעזה. בצפון יש 40,000–50,000, סוריה – גם כן אלפים, "חמאס" – גם כן כמה אלפים. בקיצור, יש 70,000–80,000, אולי, רקטות וטילים. אין מקום אחד במדינת ישראל שהוא מוגן. אין נקודה בטוחה. אנחנו צריכים לחיות עם המציאות הזאת. מדינת ישראל עושה תרגיל ומתפעלת, לכאורה, את העורף, איך וכיצד לנהוג בתקופה של חירום ובהתקפות על העורף.

אז עכשיו אני רוצה לומר לכם מה המסקנה העיקרית שלי, ואני חושב שגם של חברי שהיו בתרגיל: מדינת ישראל אינה ערוכה להתקפה על העורף. אני רוצה לחזור על זה, אם אפשר, שלוש פעמים. כמה פעמים חוזרים על תפילת שמונה עשרה, פעמיים, פעם בשקט ופעם בקול רם, נכון? אז עכשיו אמרתי את זה בשקט, ועכשיו אני אגיד את זה בקול רם מאוד: מדינת ישראל אינה ערוכה לעמוד במתקפת טילים מסיבית שתגיע מהמדינות השכנות אלינו. חלקם יהיו מראשי קרב או מראשי נפץ קונבנציונליים, חלקם יהיו לא קונבנציונליים, גם זה יהיה.
בבקשה. אני אומר לעצמי: אני חוזר משם, יחד אתם. עומדים בפנינו אנשי מקצוע מהמעלה הכי בכירה, ואומרים לנו: אין לעם ישראל ערכות מגן ביום פקודה. אין. למה? לא כי לא צריך. אין כסף. אין כסף. אני שואל: כמה? אומרים לי: מיליארד שקל. אוקי. אז אם מדינת ישראל יודעת, נכון להיום, שיש איום של טילים קונבנציונליים ולא קונבנציונליים על מדינת ישראל – ובתרגיל הזה מתרגלים גם טילים לא קונבנציונליים, טילים כימיים, טילים ביולוגיים, טילים שיפגעו במספר רב של אנשים, ובעיקר יפחידו עוד יותר אנשים, וייצרו זעזוע גדול בעורף – בנסיבות האלה מדינת ישראל לא שוקלת לצייד את כולם בערכות מגן?

יש התרגשות. יכול להיות שכבר אנשים רצים לשכנע את שר הביטחון ואת ראש הממשלה להשקיע. עכשיו השולחן ריק, אז אין עם מי לדבר, כמובן, אבל אני אומר לכם: כבר עברנו את הטראומה הזאת פעם אחת. יותר מפעם אחת. כולנו יודעים איזה אפקט
היה, היה. הוא לא ירגיע. הוא לא יכול להרגיע כי אין לו במה להרגיע. אתה יכול להגיד לאנשים: תפתחו את ערכות המגן שלכם ותגנו על עצמכם. אבל אם אין לו ערכת מגן בבית, מה הוא יעשה? אני אומר לכם: בפעם הראשונה אני שמעתי – אולי לא עקבתי אחרי זה כל השנים – שלאחד מתוך שני ישראלים אין ולא תהיה ערכת מגן. נקודה. אני רוצה לדעת מי הוא הישראלי השני, זה שאין לו, והאם הוא ישב בשקט, בבית, או שהוא יתפרץ, או שהוא יעשה מהומות, או שהוא יפיל את הממשלה הזאת? אין דבר כזה שחצי מהאוכלוסייה לא ממוגנת. אם העלות של זה היא מיליארד שקל, אז בבקשה למצוא בתקציב הזה, בהתחייבויות האלה, בחריגה הגדולה הזאת, שבלאו הכי הממשלה הזאת עושה, עוד מיליארד שקל. כי אין ולא יהיה מצב – אני כבר רואה את התמונה הזאת, יגידו: אזור זה מסוכן, אזור זה לא מסוכן. אחר כך תבוא השאלה העדינה: ערבים ויהודים. אחר כך תבוא שאלה לא פחות עדינה: תושבים שנמצאים בשליטתנו בשטחים, האם אנחנו מחלקים להם ערכות מגן או לא מחלקים להם ערכות מגן? מה נעשה אז? לא, הם ערבים. זה בסדר, לא יירו עליהם. זה שטויות. איך אנחנו מתכוונים להתגונן? ואז מתחילים למכור עוד פעם את הלוקשים הישנים, שאני מכיר אותם, אני הייתי חלק מהם – לא כלוקשים, אבל אמרנו לציבור: תראו, תעשו ככה, תעשו אחרת. זה לא עוזר. לכל אדם צריך שתהיה דרך להגן על עצמו, ואין בתקציב המדינה – אני מתייחס אליך עכשיו, אני רואה שג'ומס מאזין לי, זה מחמיא לי – אין בתקציב המדינה תשובה להגן על חצי מאוכלוסיית מדינת ישראל.

היה, היה. הוא לא ירגיע. הוא לא יכול להרגיע כי אין לו במה להרגיע. אתה יכול להגיד לאנשים: תפתחו את ערכות המגן שלכם ותגנו על עצמכם. אבל אם אין לו ערכת מגן בבית, מה הוא יעשה? אני אומר לכם: בפעם הראשונה אני שמעתי – אולי לא עקבתי אחרי זה כל השנים – שלאחד מתוך שני ישראלים אין ולא תהיה ערכת מגן. נקודה. אני רוצה לדעת מי הוא הישראלי השני, זה שאין לו, והאם הוא ישב בשקט, בבית, או שהוא יתפרץ, או שהוא יעשה מהומות, או שהוא יפיל את הממשלה הזאת? אין דבר כזה שחצי מהאוכלוסייה לא ממוגנת. אם העלות של זה היא מיליארד שקל, אז בבקשה למצוא בתקציב הזה, בהתחייבויות האלה, בחריגה הגדולה הזאת, שבלאו הכי הממשלה הזאת עושה, עוד מיליארד שקל. כי אין ולא יהיה מצב – אני כבר רואה את התמונה הזאת, יגידו: אזור זה מסוכן, אזור זה לא מסוכן. אחר כך תבוא השאלה העדינה: ערבים ויהודים. אחר כך תבוא שאלה לא פחות עדינה: תושבים שנמצאים בשליטתנו בשטחים, האם אנחנו מחלקים להם ערכות מגן או לא מחלקים להם ערכות מגן? מה נעשה אז? לא, הם ערבים. זה בסדר, לא יירו עליהם. זה שטויות. איך אנחנו מתכוונים להתגונן? ואז מתחילים למכור עוד פעם את הלוקשים הישנים, שאני מכיר אותם, אני הייתי חלק מהם – לא כלוקשים, אבל אמרנו לציבור: תראו, תעשו ככה, תעשו אחרת. זה לא עוזר. לכל אדם צריך שתהיה דרך להגן על עצמו, ואין בתקציב המדינה – אני מתייחס אליך עכשיו, אני רואה שג'ומס מאזין לי, זה מחמיא לי – אין בתקציב המדינה תשובה להגן על חצי מאוכלוסיית מדינת ישראל.

אני באתי מהתרגיל הזה מאוד מוטרד. ראיתי אנשים נבונים וחכמים שמסרטטים תרחישים שהם לא בלתי אפשריים, הם מאוד מאוד ריאליים. ואחר כך, כשאתה שואל אותם: אוקיי, אז מה התשובה? מה המענה? מה מדינת ישראל מתכוונת לעשות? אז הם מושכים בכתפיים ואומרים: לא יודעים, לא יודעים. עובדים, אבל לא יודעים. לא יודעות הרשויות המקומיות מאיפה הן יקבלו כסף כדי לנהל את הרשויות ולנהל את העורף ולנהל את הפליטים שיהיו במדינת ישראל במאות אלפים, כי אנשים ינועו ממקום למקום. וגיאדמק, מה לעשות – הוא גמר. המשאבים הכספיים של גיאדמק נגמרו. סעיף גאידמק נמחק. אי-אפשר יותר להיעזר בו. אז מאין יבוא כסף?

אז אני נותן לכם דוגמה שהיא הכי הכי אקטואלית, ממציאות שאנחנו חיים בה. היא לא מציאות דמיונית. אלה החיים שלנו, במדינת ישראל, נכון לחודש מאי 2010. עשרות עשרות אלפי טילים מאיימים על מדינת ישראל, והממשלה הזאת נרדמה בשמירה. היא לא מוצאת פתרון, כי היא לא רוצה, כי הוא לא מסייע לה פוליטית, כי הוא לא ייתן לה תמיכה בהצבעה הבאה או בדיון הבא או בתקציב הבא, הדו-שנתי או התלת-שנתי שלה. וככה, למעשה, היא מפקירה את תושבי מדינת ישראל. והיום הזה, חלילה, היום הזה עלול להגיע – היום שבו נמצא את עצמנו חשופים. אני אומר לכם את זה לא כי כל הזמן צריך לדבר על מלחמות במדינת ישראל אלא כי בזה, באלה הימים, החל מיום ראשון ועד סוף השבוע, מדינת ישראל עסוקה בנושא ההתגוננות. יש לה ניתוחים תיאורטיים נפלאים. אין לה – היא לא מקצה את המשאבים הכספיים החיוניים כדי להגן על העורף בעת חירום. ואני אומר לכם: מדינת ישראל לא יכולה לעמוד בעימות צבאי אם העורף חדיר, אם העורף לא עומד מחוסן ומוגן בפני התקפות שיבואו מבחוץ.

חברי חברי הכנסת, אני עומד לסיים. אני רוצה לסיים ולומר בצורה ברורה: הממשלה הזאת מוכרת את עתידה של מדינת ישראל תמורת חיי היום-יום. אנחנו פה הגענו לשיא של ציניות בניהול ענייני המדינה. בצורה הפשוטה ביותר והגסה ביותר: הממשלה לקחה את עתידה של מדינת ישראל והיא מקוששת אותו לתוך האש הזאת כדי שהיום ומחר ומחרתיים אולי יהיה חם, אבל בעתיד יהיה קר מאוד. תודה רבה, אדוני.

עדיין אין תגובות

מאי 24 2010

נאום במליאה: הממשלה כשלה ברפורמה בשוק הטלוויזיה במדינת ישראל

מאת: נושאים: נאומים

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הממשלה כשלה ברפורמה בשוק הטלוויזיה במדינת ישראל – זאת המשמעות של הודעת שר האוצר. רק לפני כמה חודשים הביאו בגאווה גדולה לבית הזה הצעה לשינוי סדרי בראשית בענף הטלוויזיה, אבל לא סיפרו את האמת, סיפרו רק חצי מהאמת. ומה היתה חצי האמת – שרצו לתת לאנשי שלומנ ו- יש זכיינים בערוץ-10 ויש זכיינים בערוץ-2. יש פה גם כל מיני ניגודי אינטרסים. יש לנו הון שלטון במהדורה טלוויזיונית, ואפשר לכתוב על זה גם איזה דרמה קטנה. זה בדיוק העניין, את השמות – אנחנו מכירים מי הבעלים, גם של ערוץ-10 וגם של ערוץ-2, וזו היתה המטרה הראשית של החקיקה. אבל כדי לצבוע את זה בצבעים יותר יפים, וקצת יותר נעימים, אמרו, בואו נמשיך ונעשה גם שינוי בשוק הטלוויזיה הרב-ערוצית במדינת ישראל. מה נעשה? נוריד את דמי המנוי שמשלמים בעלי הטלוויזיה הרב-ערוצית, בעלי הבתים במדינת ישראל, ונאפשר להם לרכוש את השידורים האלה בעלות יותר נמוכה. איך נפצה עוד פעם, עוד פעם, את בעלי ההון שמנהלים עבורנו את הטלוויזיה הרב-ערוצית? ניתן להם פרסומת. זה הכלל הידוע שלוקחים מהחיגר ונותנים לפיסח – אלה בקושי מתקיימים, ואלה בקושי מתקיימים. אבל זה לא עניין אף אחד.

הניחו על השולחן תוכניות עסקיות שאף אחד מכם לא היה יכול לנהל קיוסק עם התוכניות האלה. אני אומר לכם בוודאות מלאה, לא היה לתוכניות העסקיות האלה התחלה וסוף. הנחות הבסיס שלהם היו דומות לתקציב הדו-שנתי של הממשלה. אותו דבר, מופרכות לחלוטין. אבל אמרו לא חשוב, נצא לדרך נראה מה יהיה.

היום המרצע יצא מהשק. היום זה ברור שהממשלה לא התכוונה בכלל לעשות רפורמה. התכוונה לתת לאיקס בעלי זיכיונות במדינת ישראל את המתנה היפה מכול – רשיון לשידורים לנצח, כאשר העלויות של השידורים האלה – אני אומר לך אדוני השר, כי אתה ניהלת את השוק הזה תקופה מסוימת – הן הרבה יותר נמוכות מאשר היו עד עכשיו.
בקיצור, מי ניצח ומי הפסיד היום בהודעה הזאת. ניצח – הממשלה כנראה, כי היא השיגה את מה שהיא רצתה. המפסיד העיקרי הוא הציבור, מפני שהציבור הולך לקבל בשנים הקרובות טלוויזיה בעלויות יותר נמוכות, באיכויות יותר נמוכות וימשיך לראות את הפרסומת, כי זה ימשיך להיות המרכיב הכספי.

בטלוויזיה, בחלק השני של הרפורמה, שבה היו צריכים בעלי הבתים במדינת ישראל, בעלי המנויים, לצאת נשכרים – על זה הם מוותרים; לא מציגים חבילה צרה, לא נותנים אופציה לבחור, הממוצע שבעלי רשיונות במדינת ישראל משלמים הוא הגבוה ביותר בעולם – גבוה ביותר בעולם. ולכן אני אומר שהממשלה היום הוליכה באוזן, או באף, או באיזשהו מקום, את הכנסת ואת הציבור כולו.
הוליכה שולל. אני קונה. אז המזימה הזאת נחשפה היום בפני כנסת ישראל. תודה.

עדיין אין תגובות

הבא »