ארכיון התגית 'ראש הממשלה'

נוב 25 2016

בין מים לאש

מאת: נושאים: סיכום שבועי

בין מים לאש

אינתיפאדת האש | המאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשים | פרשת הצוללות | הריסת כפר חורפיש | חינוך לפסגות | קידום שקיפות בקק"ל | הצעת חוק למניעת הסתננות | בניה בירושלים | ועידת הגיל השלישי | השדולה ליחסי ישראל- ארה"ב

 

חברות וחברים, 

מה שהתחיל באמצע השבוע כאירוע ספורדי בעצימות נמוכה הפך לקראת סוף השבוע לפיגוע רב ממדים שהתפשט בארץ כולה, כמו אש, אבל הפעם זאת באמת הייתה אש. בשלב זה רב הנסתר על הגלוי אבל ברור שלפחות חלק מהסופות שפרצו בכל רחבי הארץ היו מעשי טרור. עכשיו זו אינתיפאדת האש, שמכה בישראל בבטן הרכה שלה, בעורף. יהיו בוודאי הרבה שאלות לאחר שהכל יסתיים אבל כרגע צריך לשבח את לוחמי האש ואת שאר שירותי החירום שכורעים תחת העומס אבל ממשיכים בפעילותם ואת הגילויים הרבים והלא נדירים של סולידארית חברתית מכל עבר.

צילום: רשת קבוצת העיתונאים רוטרניק

בישראל אנחנו זקוקים כמו תמיד לאסון קטן כדי לגלות את פניהן היפות של החברה ושל המדינה שלנו. יהיה אשר יהיה, אני מניח שהאחראים ייתפסו ונדע יותר, עלינו להבטיח כי כל מקרה יידון לגופו ולא בהקשר החברתי שלו. חלילה לנו להאשים את הציבור הערבי- הישראלי כולו. אנחנו חיים ביחד, חייבים להיות ביחד והאש כמובן, כפי שהוכח גם במצבי חירום ובמלחמות בעבר, אינה מבחינה בין יהודים, דרוזים, או ערבים.

לחצו כדי להאזין לדברים שאמרתי בנושא גל השריפות ליעקב אילון באולפן ואללה:

               

השבוע ציינו את המאבק הבינלאומי לאלימות כלפי נשים, זהו נושא חשוב ורגיש בשונה מנושאי הביטחון והחוץ להם תמיד עדיפות במקומותינו. טעות, בסופו של דבר החיים שלנו בארץ הזו מורכבים ממכלול גדול של עניינים, נושאים חברתיים (וגם כלכליים) הם ההוויה השוטפת והמציאות היומיומית. השבוע לרגל המאבק הבינלאומי למאבק באלימות נשים הקדישה לכך הכנסת יום דיונים ארוך, בעיקר כמובן בוועדה למעמד האישה, בה אני חבר. הנתונים המספריים שקיבלנו הם מזעזעים, אבל הגרוע הוא ההנחה המבוססת שישנם מקרים לא מדווחים רבים. המתלוננת הרי חוששת לעצמה, לילדיה, למשפחתה ובקיצור מעדיפה לספוג ולשתוק. 21 נשים נרצחו מתחילת השנה, אלפי אחרות סבלו התעללות. 

 אלה הדברים שאמרתי בדיון מיוחד במליאת הכנסת:

לוועדה לקידום מעמד האישה הגיעו שלושה שהציגו באומץ רב את סיפורם האישי. לא קל להיחשף, אבל על מנת לחולל שינוי תודעתי שיציף את הסוגיות הללו בכל מקום ובכל עת, זאת הדרך. מה יעזור? הרתעה יעילה, שתחילתה בחינוך, והמשכה באכיפה קשה ועקבית, אלה המפתחות לעקירת התופעה האיומה הזו מחיינו.  

 לשמיעת הדברים שאמרתי בוועדה לחצו:

ולעניין אחר. למרות שיש לישראל חוף ארוך, חיל הים היה תמיד בעדיפות נמוכה וסבל במשך שנים מדימוי רע. גם כלי השיט שלו היו מיושנים, אבל סיפקו פחות או יותר את הסחורה, הגנת החופים. פה ושם במלחמות העבר וביניהן הפגין החיל יכולת אסטרטגית, בעיקר של הקומנדו הימי, יחידת העלית שלו. בשנות ה-60 ספינות הטילים הקפיצו אותו לעידן חדש ומתחילת שנות ה-2000 החלו גם להגיע צוללות חדישות שהפכו אותו לגורם משמעותי במערכה הימית. סייעו לכך האיומים החדשים, בעיקר של החיזבאללה, ומציאת הגז הטבעי שהנחילה לישראל את המים הכלכליים. חיזוק הזרוע הימית של ישראל הוא אכן מטרה ראויה. מהמקום הזה הכל שנוי במחלוקת, כפי שלמדנו בשבועות האחרונים – מהם כלי השיט העתידיים? כמה צוללות ישראל צריכה? איך התקבלו ההחלטות ובידי מי? והאם בעסקאות הענק של מיליארדי שקלים דבק רפש של שחיתות ושל גזירת קופונים? 

 התארחתי באולפן שישי בחמש ודיברתי בנושא עם כינרת בראשי ועם אורי לוי: 

בצדק דרשנו חבריי ואני פתיחת חקירה ציבורית, משפטית או משטרתית. הרוב האוטומטי בכנסת דחה זאת, אבל ממש זמן קצר לאחר ההחלטה היועץ המשפטי קבע כי המשטרה צריכה לחקור. אני בוטח ברשויות החוק והאכיפה ובטוח כי זה המסלול הנכון. אולם, במקביל חייבת ועדת חוץ וביטחון לקיים דיון פרלמנטרי מעמיק בסוגיה זאת.בימים אלה אנו לומדים עד כמה עמוקה המצוקה התקציבית של מערכת הביטחון ולכן נדרשת הוועדה, בה אני חבר, להיכנס לעומקו של עניין. דרשנו גם את זה.  

ביום א' שוחחתי בנושא בפאנל אצל אורית נשיאל לביא באולפן הפתוח של הכנסת:

              

מכל הדיון הזה עולה שאלה גדולה, האם ישראל היא מדינה מושחתת? אני סבור שלא, אבל בשנים האחרונות, יותר מבעבר מתגלים מקרי שחיתות כולל ברמה הציבורית הבכירה ביותר ואת התופעות האלו צריך לעקור ביד חזקה. 

 

השבוע הרסה המשטרה בכפר חורפיש את ביתו של תושב דרוזי, שנבנה ללא היתר בניה. חוק צריך להישמר כי בלעדיו אין חברה ואין מדינה. אולם בעניין המסוים הזה של בניה בכפרים הערביים והדרוזים נוצרה מציאות עגומה, בהעדר תכניות מתאר אין הם יכולים לבנות את בתיהם. אבל מה? האוכלוסייה גדלה וכמובן בונים. מפעם לפעם בית המשפט מוציא צווי הריסה ובתים נהרסים אבל זה היוצא מן הכלל. ברוב הזמן נוצרים טריטוריות לא חוקיות שהופכות את החוק לבדיחה. במגזר הערבי והדרוזי חייבים לאפשר בניה על פי חוק. כך אמרתי במליאת הכנסת.

 

כלפי הדרוזים במיוחד יש לנו פינה חמה, מה זה פינה, בית חם. נמאס לי כבר לשמוע על "ברית הדמים" בין היהודים והדרוזים, אנחנו צריכים לחשוב על ברית חיים, איך חיים פה במשותף ואיך יוצרים שוויון בין כלל אזרחי ישראל. הצעקה שעלתה מחורפיש צריכה להדהד בכל הארץ.  

לשמיעת דבריי מהמליאה:

דרך אחת למשל היא הפרויקט של עמותת "חינוך לפסגות" שמטפחת מצוינות בקרב נוער יהודי וערבי. משתתפי התכנית הגיעו השבוע לכנסת ללמוד על הדמוקרטיה ולראות אותה מקרוב. בתכנית שלהם הם זוכים לתגבור בשעות הלימוד וגם להעשרות מיוחדות. כאן בתמונה, עם זיקה, תלמיד עירוני ז' מיפו בן 16 שהתלווה אלי במהלך היום. זיקה אינו יודע עדין מה הוא רוצה להיות, אבל לי חשוב יותר שירכוש את הכלים שיאפשרו לו להיות, מה שהוא רוצה, אם וכאשר יחליט. 

 

ועוד דברים אחדים על השבוע שהיה; ראיון עם פאר לי שחר בצבע הכסף, דיברתי בשבח השקיפות שמוביל דני עטר בקק"ל והתעמתי עם השר אלקין שיחד עם חברו השר יריב לוין מנעו את אישור הממשלה להסכם שנחתם עם מבקר המדינה

בוועדת הפנים נאבקתי בסנקציה החדשה, חסכון מאולץ של חלק מהכנסותיהם, שהפעילה הממשלה כדי להקשות על חיי המהגרים החיים בתוכנו. דעתי לא השתנתה. המדינה חייבת למצוא דרך להסדיר את צאתם מפה בצורה אנושית כראוי לבני אדם. עד אז הם חיים פה ואתנו ואנו, במיוחד אנו, חייבים להעניק להם תנאי חיים ראויים. 

בירושלים החליטה העירייה להתפרע ולאשר 1440 יחידות דיור חדשות בחלקה המזרחי של העיר. אני בעד בניה בירושלים, בעד, וחרד מאוד לשינויים בדמוגרפיה שלה. אבל העיתוי, העיתוי. חבל שראש הממשלה שהנחה את שריו להוריד פרופיל בענייני ארה"ב לא ידע להנחות את עיריית ירושלים לפעול ברוח זו, זה לא הזמן. נקודה. 

 הדברים שאמרתי בנושא במליאת הכנסת: 

אלפי גמלאיות וגמלאים מילאו את גני התערוכה ביום חמישי במה שקרוי רעידת הגמלאים, זו הייתה חוויה בשבילם וזו הייתה גם חוויה בשבילי להיפגש עם כה רבים מהם ולחלוק אתם, אף אם בקצרה, את תפיסתי לגבי מקומם בחברה ואת יכולותיהם לעשות שינוי. מיליון איש מסוגלים להניע תהליכים ולהשפיע, אמרתי להם.

 

האבק של בחירת טראמפ לנשיא טרם שקע ובשדולה של יחסי ישראל ארה"ב הזדרזנו להתכנס על מנת לדון בהשלכות של העידן החדש בממשל האמריקאי.בעוד ימים אחדים נארח פה את נשיא הליגה נגד השמצה, את עורכת הפורווארד היהודי החשוב ביותר, את פרופ' גיל טרוי ואחרים לדיון שינתח את תוצאות הבחירות ובעיקר ידון במה שיקרה עתה לקהילה היהודית. אשמח לארח אתכם באירוע. לחצו על התמונה כדי להרשם. אתם מוזמנים.

 

ולבסוף, הכנסת ציינה השבוע את יום הבטיחות בדרכים. על הכנסת לפעול לקידום חקיקה מתאימה בנושא חשוב זה. לקריאת הכתבה המלאה שהתפרסמה במעריב סוף השבוע, לחצו על התמונה.

סוף שבוע שקט.

 

נחמן

אני מזמין אתכם לעקוב אחרי ברשתות החברתיות:

פייסבוק

טוויטר

יוטיוב

עדיין אין תגובות

נוב 18 2016

מעשה בפיל ובזבוב

מאת: נושאים: סיכום שבועי

מעשה בפיל ובזבוב

חוק ההסדרה | אי אמון בממשלה | סוגיית הביטוחים הקולקטיביים | תוספת ותק והבטחת הכנסה לאזרחים הוותיקים | חוק הכניסה לישראל | השקת פרוייקט פניות חיילים | נוהל חוקרים אקדמיים | דסק החוץ 

 

 חברות וחברים, 

ביום רביעי אחר הצהריים העבירה הכנסת את חוק ההסדרה, שנועד למנוע את פינוי עמונה ואולי גם יישובים ובתים בהתנחלויות קיימות בעתיד.

זהו חוק רע שדגל שחור מתנוסס מעליו, שכן הוא מעוות את ערכיה של מדינת ישראל, ערכים של צדק ומשפט. בעניין עמונה הכבר נפלה החלטה, ויהיה צורך לפנותה. לגבי העתיד, הממשלה יכולה לחפש פתרון ואינני יודע מהו. אבל לא עולה על הדעת שהוא לא יעמוד באמות מידה משפטיות, הן מבית והן מחוץ.

קואליציה מקרטעת הצליחה לעבור עוד מסוכה בדרך לשום מקום. השרידות היא שם המשחק ולמענו אפשר כנראה לעשות הכל, ממש הכל. ברגע האחרון גם כחלון קפץ מהספינה או אולי אל הספינה חזרה, והודע כי יתמוך בחוק. רק אתמול אמר שיתנגד… 

  התייחסתי לנושא זה בראיון לשרון גל מהכנסת, כמובן שאני מתנגד לחוק ההסדרה:

הבעיה היא לא רק משפטית אלא גם מדינית. עיתוי גרוע ביותר לעשות איזשהו מהלך מקומם ומרגיז, שעלול להתניע את דעת הקהל הבינלאומית כנגדנו. כרגע אנחנו זבוב על החדק של הפיל הגדול, אמריקה. כולם עסוקים ובצדק, מה יביא אתו הנשיא החדש. אז למה הזבוב מתעקש להיות פיל, אולי מישהו יכול להסביר?

עוד שגיאה קשה מבית היוצר של ממשלת נתניהו.

   דיברתי בנושא בתכנית פוליטיקה בהנחיית עודד שחר.

ביום שני הגשתי את הצעת אי האמון בממשלה מטעם המחנה הציוני. תחילה רציתי לדבר רק על סוגיית הכותל ויחסה של הממשלה ליהדות ארה"ב אולם בסופו של דבר עסקתי גם בעניין עמונה. והיה מחנה משותף בין שני הנושאים; החלטות שאין מבצעים. יהודי ארה"ב כואבים בשל אי קיום ההחלטה להתיר תפילה מעורבת ועזרה שלישית סמוך לכותל, תפילה משותפת לגברים ולנשים כמנהג האורתודוקסים והרפורמים.

הנושא אינו חשוב לרוב הישראלים אבל הוא חשוב מאד למרבית היהודים המתגוררים בארה"ב. צרכים פוליטיים פנימיים מנעו מהממשלה להגשים את החלטתה שלה והפצע פעור. בעת הזו ישראל זקוקה לכל קורטוב של סיוע על מנת להגיע לממשל הרפובליקאי החדש ואל הנבחרים האמריקאים בבתי במחוקקים. אני לא בטוח שהקהילה היהודית תהיה שם כדי לעזור.

  לחצו כדי להאזין לדבריי במליאה:

כתבתי בנושא זה גם מאמר בג'רוזלם פוסט, קראו.

בהצעה דחופה לסדר יום העליתי שוב את עניין הביטוחים הקולקטיביים הסיעודיים על שולחנה של הכנסת. כבר שנים אחדים שנושא זה ממתין כמו פצצת זמן בזירה הציבורית והשבוע כבר הודיע יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן כי שקרוב תפרוץ שביתה בכל המשק בשל הביטול החד צדדי של ביטוחים אלה. מיליון ישראלים שהיו מבוטחים בביטוחים סיעודיים קיבוציים נשארים עתה ללא ביטוח, במיוחד חריפה הבעיה אצל 200 אלף מהם, שקופות החולים אינן נלהבות לקלוט.

  לחצו על התמונות כדי לקרא את הכתבות המלאות: 

                 הצעות הפשרה שהוצעו על ידי הממשלה הן בבחינת קומץ שאינו משביע את הארי, ולכן המאמץ הנכון והראוי הוא להיכנס לעובי הקורה. הנה דבריי בעת ההצעה לסדר כולל חילופי דברים קשים עם יו"ר הישיבה, חמד עמאר, שסרב לאפשר לי להשלים את דבריי.

בוועדת העבודה והרווחה אישרנו תוספת ותק לאזרחים וותיקים שלא הצליחו לצבור ותק בדרך כלל בשל היותם עולים חדשים וגם תוספת להבטחת הכנסה. אלה היו יוזמות של הממשלה שאני מברך עליהן, עדיין אינן מספקות אבל כמובן כל תוספת היא ראויה ומסייעת לאותם 20% מן האזרחים הוותיקים שנמצאים מתחת לקו העוני.

הכנסת אישרה החמרה בחוק הכניסה לישראל כדי למנוע מאזרחים זרים להכנס לארץ או לשהות בה. ישראל חייבת להילחם ב-BDS ואולם על- פי דוח מבקר המדינה לפני כמה חודשים, המאבק בא מאוחר מדי ומעט מדי. התלבטנו בסיעת המחנה הציוני כיצד לנהוג, כולנו מתנגדים לחרם, אבל ניראה היה לנו שהממשלה לקחה את זה שלב אחד יותר מדי מה גם שהחוק הזה לא חיוני ואפשר להסתדר בלעדיו.

בתחילת השבוע השקנו פרוייקט חדש של שירות לציבור והפעם לחיילי צה"ל וכך כתבתי אליהם:

הגיעו אלינו כמה עשרות פניות ואנחנו מעבירים אותם למשרד הביטחון ולצה"ל לבדיקה. למי ששאל ולמי שהתעניין, זאת האחריות שלנו לייצג כל אחת ואחד בציבור הישראלי מבלי לבדוק דעה פוליטית או כל הגדרה שהיא. זוהי עבודה ציבורית.אם נתקלתם בבעיה כלשהי בקשר בינכם או מישהו מבני משפחותיהם עם צה"ל, אני מזמין אתכם גם כן להעביר אלינו פניות ואנו מבטיחים לעזור: pniyot@havoda.org.il 

לפני חודשים רבים ניסיתי להעביר הצעת חוק שנועדה לסייע למוסדות המחקר בישראל לגייס לשורותיהן חוקרים מחול. מדובר על העידית שבעידית, חוקרים ספורים מדי שנה אמורים להשתלב במחקרים הנערכים בארץ וביחד לייצר את השילוב והמיזוג עם חוקרים אחרים. לאחר חודשים ארוכים נאות סוף סוף משרד הפנים להכין נוהל חדש לחוקרים זרים ועתה ההוא נכנס לתוקף. קיבלנו תגובות מצוינות מועד ראשי האוניברסיטאות על המאמץ הזה.

 לחצו על התמונה כדי לשמוע את דבריי על החוק כפי שהצגתי אותו במליאה:

  לקריאת הכתבה בדה מרקר בנושא, לחצו:

ב'דסק החוץ' שלי ערכתי שתי פגישות; האחת עם חבר הבונדסטאג המשמש כמפקח פרלמנטרי על צבא גרמניה.

והאחרת עם חברי הפרלמנט הצ'כי שהגיעו לישראל כדי להדק את היחסים בין שני בתי המחוקקים. הקשר הטוב והחם בין ישראל לבין צ'כיה נמשך אם כי לאחרונה התגלו כמה עננים לשמיים הכחולים הללו וגם פה צריך לפעול בזריזות כדי למנוע מפולת.

דקה אחת על הרחפן שתרם אורי אריאל, שר החקלאות, לראש ממשלת רוסיה ועורר כצפוי שערוריה ציבורית ותהיות אמריקאיות צפויות.

 מאמר בגלובס על נתניהו והשאלטר, על מדיניות התקשורת של הממשלה:ענין זה הוא בעל משמעות  כבדה, אחזור אליה בשבוע הבא.

ולבסוף, אם יש לכם סבלנות 25 דקות של שיחה עם רועי כ״ץ ברדיו תל אביב על העניינים העומדים ברומו של עולמנו. לחצו על התמונה כדי להאזין.

זהו. עוד שבוע. אין רגע מנוחה.

שבת שלום, כמה אנחנו זקוקים לה.

נחמן

מזמין אתכם לעקב אחרי ברשתות החברתיות:

 

עדיין אין תגובות

ספט 22 2016

מאמר שפורסם ב- Jerusalem Report

מאת: נושאים: מאמרים,תקשורת

Opinion: Is Netanyahu muzzling the media? – M.K Dr. Nachman  Shai

Prime Minister Benjamin Netanyahu is stifling free speech by weakening Israel’s commercial and public broadcasters.

PRIME MINISTER Benjamin Netanyahu has spent hours upon hours holding off-the-record meetings with the Israeli media in recent weeks. With the exception of cabinet meetings, I don’t believe there is another subject that the prime minister has invested so much time and effort in over the same period. There is, however, no cause for surprise; for Netanyahu, the media has become the message.

When Netanyahu put together his most recent government, he saved for himself the communications portfolio. At first, the move seemed devoid of any logic. It was one thing to act temporarily as foreign minister until new coalition partners could be found, but the Communications Ministry has never been on the list of desirable portfolios for a prime minister. All of Netanyahu’s predecessors have held additional portfolios, but for the most part they would take the defense and foreign ministries.

In the early 1980s, I served as spokesman at the Israeli Embassy in Washington together with Netanyahu who was a diplomatic attaché. We had many conversations about the media and in particular the Israeli media. Netanyahu, then in his early thirties, was hungry for power, influence and fame.

He enjoyed the patronage of the ambassador at the time, Moshe Arens, who told me that one day Netanyahu would become prime minister. In our conversations Netanyahu presented a liberal, pluralistic worldview, saying, “There is room for a plethora of media, and competition between them should be encouraged.”

Thanks to his polished English, his broad knowledge and people skills, Netanyahu very soon made himself the go-to guy for senior journalists, commentators and analysts. Later, as ambassador to the UN, Netanyahu would become a star, a frequent guest on TV who worked his charm on the New York media and elites.

The Israeli media was slow to pick up on Netanyahu’s potential – and the danger inherent in him – but he gradually became a prominent figure both in the US and in Israel.

His relationship with the Israeli media began to develop when he was surprisingly voted head of the Likud and then prime minister.

But since then, his relationship with the media has soured. After countless personal affairs, the media no longer cuts him any slack and he, for his part, has become hostile toward it. In Netanyahu’s perception, his electoral victories have come against the media’s will and he has tapped into a longstanding belief in the Likud that “the media is against us.” This belief has remained unchanged since the Likud first came to power in 1977 until today, despite the fact that it has been the ruling party for the majority of that time. The view has taken root in Likud that the media is leftwing, hostile and serves Netanyahu’s political opponents.

Netanyahu’s feeling of being ostracized led to the launch of a daily paper, the freebie, Israel Hayom, backed by his friend Sheldon Adelson. Israel Hayom became a huge success, passing Yedioth Ahronoth as the widest circulation daily in the country.

It also led to a dramatic decline in the price of advertising, dealing a harsh blow to the media market and in particular to Yedioth, an important political player.

Netanyahu was in fact likely motivated to hold on to the communications portfolio by proposed legislation to ban the distribution of free newspapers – known as the Israel Hayom Bill – that passed an early hurdle in the Knesset in 2014 but never progressed.

He didn’t want any more surprises.

ON THE eve of the last elections in March 2015, the rivalry between Netanyahu and the media reached its peak. The prime minister felt that he was about to lose power among other things because of the media’s hostile coverage of him. Three days before the elections he launched a communications blitz, recruiting the ostensibly hostile media, turned the tables and won the elections.

But Netanyahu didn’t forget. After the elections he set about a major reform of the communications market and he now pulls the strings on both public and private broadcasts.

There is no media outlet in Israel that escapes his influence.

Together with Gilad Erdan, the public security minister, Netanyahu decided to disband the Israel Broadcasting Authority and replace it with the new Israeli Broadcasting Corporation. The truth is that the IBA suffers from mismanagement and corruption, but it is also on the whole a courageous media outlet, and courage and journalistic dedication are not what the prime minister wants.

The new broadcasting corporation got underway with severe birth pangs, but it transpired that the change was not revolutionary.

Netanyahu saw that it was going to be more of the same, came down with a case of buyer’s remorse and tried to backtrack.

He didn’t succeed. The managers of the new corporation made it clear they were already in mid-process, while public opinion was incensed, the Knesset was up in arms, and the Finance Minister said he wouldn’t pay out hundreds of millions of shekels to keep two parallel public broadcasters up and running.

Netanyahu turned his attention to commercial television. Channel 2 is much stronger than its younger rival Channel 10, but a government-sponsored bill would require the News Corporation, which produces the highly watched Channel 2 news broadcasts, to be sold to one of the channel’s two franchisees, Keshet and Reshet. With three commercial channels and three news corporations, ratings will be much lower.

In order to pull regulatory strings, the prime minister merged the Second Authority for Television and Radio with the Council for Cable TV and Satellite Broadcasting as a branch in the Communications Ministry. The upshot is that we no longer have a public authority with financial and executional independence.

The communication minister will from now on be able to control the merged entity via a public board of directors that he will appoint. This is no less than a nationalization of regulation of commercial television and radio, and the dream of setting up an Israeli equivalent of the Federal Communications Commission that could even replace the Communications Ministry itself has been buried.

But the crusade goes on. Educational TV – which at the moment remains under the auspices of the Education Ministry – is likely to be swallowed up by the new Broadcasting Corporation when it finally comes on air in 2018. The prime minister has also expressed negative opinions of the highly popular Army Radio channels, but for the moment they remain under the authority of the Defense Ministry. People close to the prime minister, such as Culture Minister Miri Regev, have said explicitly that military stations have no place in a democratic society. No word was heard in response from Netanyahu.

THE PRIME minister studiously avoids being interviewed. He is acutely aware of every word that is said or written about him and responds at lightning speed. In order to circumvent traditional media, he is active on social media, where he can write whatever he pleases. Despite the fact that he does not give interviews to the Israeli media he finds ways to get his positions across. Recently, after signing a new military aid agreement with the US, he deftly used his ministers, MKs and senior officials in a well-orchestrated chorus to fend off criticism. This proves that Netanyahu has not lost hope and understands that without the media he is left exposed and defenseless. But more than that, it is a case of “if you can’t beat them, join them.” He is determined to change the fundamentals of the Israeli media in order to finally gain its sympathy.

In that way, he differs from the diplomatic attaché at the Israeli embassy in Washington 35 years ago. He no longer believes that the existing Israeli media landscape loves him, so he simply wants to replace it.

Netanyahu’s new communications policy is the prime challenge facing Israeli democracy.

Without freedom of speech there is no media and without the media there is no democracy.

While social media provides a platform and means of expression for each and every individual and the public arena has never been so open, its influence is limited. Netanyahu continues to preach for media pluralism, but in actuality the result is inverse.

Instead of removing regulatory obstacles, new ones are being added. The media, even under economic and regulatory siege, refuses to surrender and continues to maintain its independence.

Is this on account of the Jewish tradition of free speech and intellectual independence? Or is it the rebellious Israeli character? Probably a bit of both. Israelis must stand up and be counted. We need a vibrant, confident media that has teeth. Israel’s image as a democratic Jewish state is being tested. The prime minister’s strategy must be rejected. A plethora of portfolios is one thing, but stifling free speech is another.

This is our moment of truth. We are all called to rally round the flag!

Nachman Shai is an MK for the Zionist Union party. He is a former IDF spokesman and has a PhD in political science and communications

עדיין אין תגובות

פבר 04 2011

נאום "האח הגדול" במליאת הכנסת – 2.2.2011

 אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת. אדוני ראש הממשלה, אני מניח שאתה צופה לפרקים בטלוויזיה. על "האח הגדול" ודאי שמעת. לפני שבועות אחדים הוזמנתי לתוכנית וניתן לי להסתכל מתוך חלונות קטנים על האקווריום האנושי הזה. ראיתי אנשים בחולשתם, בכאבם וגם בבושתם.

 האקווריום הזה, אדוני, הוא היום המטה הכללי של צה"ל, על אלופיו המנוסים והמשובחים. הם היו לסדנת הניסוי של האח הגדול אהוד ברק. בזה אחר זה הוא מזמן אותם אל חדר הווידויים ומכין אותם לפרק ההדחה – מי נשאר ומי הולך. מופיע האלוף מהרכבת הקלה בירושלים, מופיע הדובון מפיקוד הצפון, מופיע ג' הגבוה, שהוא לא גלנט ושמו מתחרז עם שטנץ, ואפילו הדייר החדש מצטרף, האלוף המשוחרר מ-better place שיודע כבר היטב מה better ומה worse עבורו. אחר כך גם מסמסים הצופים, וכך הם בוחרים. אולי כבר עדיף על פני התהליך שאתה ניהלת.

 זה נחמד כתוכנית טלוויזיה, אדוני, אבל החיים הם לא ריאליטי ואהוד ברק הוא לא האח הגדול. ובמציאות שלנו אתה ושר הביטחון כשלתם כישלון חרוץ במינוי הרמטכ"ל ה-20 של צה"ל. יואב גלנט חזר אמש הביתה לעמיקם, המושב שאנו יודעים עליו כנראה יותר מאשר תושביו, ואמר לאשתו: הם נטשו אותי. הם זאת מדינת ישראל; הם זה ביבי וברק, הבי"תים. 34 שנים הגנתי על המדינה, וברגע הזה המדינה נטשה אותי. התנערת מגלנט, אדוני, באותה מהירות שמינית אותו ובאותה שטחיות. בא והלך.

 אצלך, במשמרת שלך, החל שר הביטחון, רמטכ"ל לשעבר, לתעתע ברמטכ"ל המכהן אשכנזי כבר לפני שנה. הוא הצהיר כי הוא רוצה לבחור רמטכ"ל חדש כדי שיוכל להתכונן כהלכה לתפקידו. היום, 12 יום לפני המינוי, טרם מונה הרמטכ"ל. במהירות, בפזיזות, וללא בדיקה ראויה נתת יד לשר הביטחון וביחד הצעתם את מינויו לממשלה. לא עשיתם אפילו "גוגל", כמו במטוס הכיבוי ההוא, כי אם היית עושה – או מבקש מיוחנן, המזכיר הצבאי – היית לומד על כל ההיסטוריה הכואבת והמורכבת שלו. אפשר שהיית קורא לו אז ומציע להיפטר מהגיבנת, ואם לא, אפשר שלא היה מתמנה. אבל אתה שבוי בידי שר ביטחון שעושה בצה"ל כבתוך שלו. כך, המינוי הזה החליק למעלה, ועכשיו למטה, ואתה עומד בפני שוקת שבורה.

 כל זה קורה כשהאדמה במזרח התיכון רועדת. במצרים מתמוטט שלטונו של חוסני מובארק; בלבנון ה"חיזבאללה" משתלט על הממשלה.

 בירדן המלך מקדים ומפטר את ממשלתו. ומה אתה עושה? ממנה ממלא-מקום רמטכ"ל בדרגת אלוף ל-60 יום. מה זה, נציב מס הכנסה?

 יאיר נווה חזר לצה"ל לאחר שלוש שנים ומחצה שהיה מחוץ למדים. הוא אדם ראוי, אבל ברגע הזה חשוב יותר להאריך את כהונת הרמטכ"ל המכהן בשישה חודשים. מה עומד לנגד עיניך, האינטרסים הביטחוניים והלאומיים של ישראל, או כבודו האבוד של שר הביטחון, השותף הטבעי, ראש סיעת העצמאות שזה עתה נולדה?

 אני רוצה גם להזכיר לך, אדוני, כי מערכות המודיעין של ישראל, שעליהן אתה מופקד, לא צפו את הזעזוע העובר עתה על המזרח התיכון.

 ואתה, במקום לייצב את המערכת שלנו מבית, מזעזע גם אותה ומעמיד בראש הצבא ממלא-מקום רמטכ"ל.

 הקנצלרית מרקל וממשלתה היו השבוע בישראל. היחסים עם גרמניה, תודה לאל, עדיין טובים. בחודש האחרון, להזכירך, במשמרת שלך, 11 מדינות הכירו בפלסטין העצמאית בגבולות 67'; לא הסדר, לא משא-ומתן. חוזרים לקווי 67'. מדינות אחרות, כולל בארצות-הברית ובאירופה, העלו את דרג הנציגות של הרשות הפלסטינית והניפו את דגלה לראשונה. מרקל אמרה לך אתמול במפורש: אתה מחמיץ את ההזדמנות לשלום. תחזור לנתיב המשא-ומתן.

 היתה התקדמות בתקופת אולמרט, ואחרי הבחירות הדברים נעצרו. אם רק נשב ונחכה, אומרת מנהיגת גרמניה, המצב יהיה יותר גרוע.

 אני מציע לך, אדוני, גם לעקוב בדאגה אחר פעולותיו של הנשיא אובמה במצרים. הוא נוטש גם מנהיגים ידידותיים שהיו שותפים נאמנים של ארצות-הברית בעת מלחמה ושלום – –

ברגע שהממשל מחליט כי המנהיגים הללו הפכו מנכס לנטל. אני מכיר ואתה מכיר עוד מדינה במזרח התיכון שגם היא נחשבת לנכס, נכון לרגע זה. תביט על המזרח התיכון החדש המתעצב והולך לנגד עיניך. מה המסקנה? מה משתמע, אם לא הצורך הדחוף והמיידי לנקוט יוזמת שלום, להגיע להסדר, לנצל את חלון ההזדמנויות ההולך ונסגר?

 הכול תקוע, לכאורה, במזרח התיכון, ושום דבר אינו תקוע. התזוזות הטקטוניות רק מקרבות את הרגע שבו ייכפה עליך הסכם כנגד רצונך. ומה אז תעשה? תציע ממשלת אחדות לאומית?

תדבר על אחדות השורות? זה קורה אצלך הכול במשמרת הזאת, אבל עדיין יש לך הזדמנות. הקואליציה חזקה, ועדיין יש פה אופוזיציה אחראית, אשר מוכנה לגבות אותך במהלכים אמיצים של מדיניות שלום. אמיצים, אמרתי.

 בשבועות האחרונים העלית את מחיר הדלק, והגענו לשיא עולמי. גאווה גדולה ובושה גדולה. אתה מתעלם מהמחאה הציבורית מחשש שיבולע לתדמיתך, כפי שקרה לגבי החלטות קודמות. אני מניח כי תיאלץ לבלום את ההעלאה, אבל האמת היא שהדלק שלך, אדוני, הולך ואוזל. המכונית מאטה, אתה על הטיפות האחרונות. עוד מעט סוף המסע.

עדיין אין תגובות

הבא »