ארכיון התגית 'ראש הממשלה'

ספט 22 2016

מאמר שפורסם ב- Jerusalem Report

מאת: נושאים: מאמרים,תקשורת

Opinion: Is Netanyahu muzzling the media? – M.K Dr. Nachman  Shai

Prime Minister Benjamin Netanyahu is stifling free speech by weakening Israel’s commercial and public broadcasters.

PRIME MINISTER Benjamin Netanyahu has spent hours upon hours holding off-the-record meetings with the Israeli media in recent weeks. With the exception of cabinet meetings, I don’t believe there is another subject that the prime minister has invested so much time and effort in over the same period. There is, however, no cause for surprise; for Netanyahu, the media has become the message.

When Netanyahu put together his most recent government, he saved for himself the communications portfolio. At first, the move seemed devoid of any logic. It was one thing to act temporarily as foreign minister until new coalition partners could be found, but the Communications Ministry has never been on the list of desirable portfolios for a prime minister. All of Netanyahu’s predecessors have held additional portfolios, but for the most part they would take the defense and foreign ministries.

In the early 1980s, I served as spokesman at the Israeli Embassy in Washington together with Netanyahu who was a diplomatic attaché. We had many conversations about the media and in particular the Israeli media. Netanyahu, then in his early thirties, was hungry for power, influence and fame.

He enjoyed the patronage of the ambassador at the time, Moshe Arens, who told me that one day Netanyahu would become prime minister. In our conversations Netanyahu presented a liberal, pluralistic worldview, saying, “There is room for a plethora of media, and competition between them should be encouraged.”

Thanks to his polished English, his broad knowledge and people skills, Netanyahu very soon made himself the go-to guy for senior journalists, commentators and analysts. Later, as ambassador to the UN, Netanyahu would become a star, a frequent guest on TV who worked his charm on the New York media and elites.

The Israeli media was slow to pick up on Netanyahu’s potential – and the danger inherent in him – but he gradually became a prominent figure both in the US and in Israel.

His relationship with the Israeli media began to develop when he was surprisingly voted head of the Likud and then prime minister.

But since then, his relationship with the media has soured. After countless personal affairs, the media no longer cuts him any slack and he, for his part, has become hostile toward it. In Netanyahu’s perception, his electoral victories have come against the media’s will and he has tapped into a longstanding belief in the Likud that “the media is against us.” This belief has remained unchanged since the Likud first came to power in 1977 until today, despite the fact that it has been the ruling party for the majority of that time. The view has taken root in Likud that the media is leftwing, hostile and serves Netanyahu’s political opponents.

Netanyahu’s feeling of being ostracized led to the launch of a daily paper, the freebie, Israel Hayom, backed by his friend Sheldon Adelson. Israel Hayom became a huge success, passing Yedioth Ahronoth as the widest circulation daily in the country.

It also led to a dramatic decline in the price of advertising, dealing a harsh blow to the media market and in particular to Yedioth, an important political player.

Netanyahu was in fact likely motivated to hold on to the communications portfolio by proposed legislation to ban the distribution of free newspapers – known as the Israel Hayom Bill – that passed an early hurdle in the Knesset in 2014 but never progressed.

He didn’t want any more surprises.

ON THE eve of the last elections in March 2015, the rivalry between Netanyahu and the media reached its peak. The prime minister felt that he was about to lose power among other things because of the media’s hostile coverage of him. Three days before the elections he launched a communications blitz, recruiting the ostensibly hostile media, turned the tables and won the elections.

But Netanyahu didn’t forget. After the elections he set about a major reform of the communications market and he now pulls the strings on both public and private broadcasts.

There is no media outlet in Israel that escapes his influence.

Together with Gilad Erdan, the public security minister, Netanyahu decided to disband the Israel Broadcasting Authority and replace it with the new Israeli Broadcasting Corporation. The truth is that the IBA suffers from mismanagement and corruption, but it is also on the whole a courageous media outlet, and courage and journalistic dedication are not what the prime minister wants.

The new broadcasting corporation got underway with severe birth pangs, but it transpired that the change was not revolutionary.

Netanyahu saw that it was going to be more of the same, came down with a case of buyer’s remorse and tried to backtrack.

He didn’t succeed. The managers of the new corporation made it clear they were already in mid-process, while public opinion was incensed, the Knesset was up in arms, and the Finance Minister said he wouldn’t pay out hundreds of millions of shekels to keep two parallel public broadcasters up and running.

Netanyahu turned his attention to commercial television. Channel 2 is much stronger than its younger rival Channel 10, but a government-sponsored bill would require the News Corporation, which produces the highly watched Channel 2 news broadcasts, to be sold to one of the channel’s two franchisees, Keshet and Reshet. With three commercial channels and three news corporations, ratings will be much lower.

In order to pull regulatory strings, the prime minister merged the Second Authority for Television and Radio with the Council for Cable TV and Satellite Broadcasting as a branch in the Communications Ministry. The upshot is that we no longer have a public authority with financial and executional independence.

The communication minister will from now on be able to control the merged entity via a public board of directors that he will appoint. This is no less than a nationalization of regulation of commercial television and radio, and the dream of setting up an Israeli equivalent of the Federal Communications Commission that could even replace the Communications Ministry itself has been buried.

But the crusade goes on. Educational TV – which at the moment remains under the auspices of the Education Ministry – is likely to be swallowed up by the new Broadcasting Corporation when it finally comes on air in 2018. The prime minister has also expressed negative opinions of the highly popular Army Radio channels, but for the moment they remain under the authority of the Defense Ministry. People close to the prime minister, such as Culture Minister Miri Regev, have said explicitly that military stations have no place in a democratic society. No word was heard in response from Netanyahu.

THE PRIME minister studiously avoids being interviewed. He is acutely aware of every word that is said or written about him and responds at lightning speed. In order to circumvent traditional media, he is active on social media, where he can write whatever he pleases. Despite the fact that he does not give interviews to the Israeli media he finds ways to get his positions across. Recently, after signing a new military aid agreement with the US, he deftly used his ministers, MKs and senior officials in a well-orchestrated chorus to fend off criticism. This proves that Netanyahu has not lost hope and understands that without the media he is left exposed and defenseless. But more than that, it is a case of “if you can’t beat them, join them.” He is determined to change the fundamentals of the Israeli media in order to finally gain its sympathy.

In that way, he differs from the diplomatic attaché at the Israeli embassy in Washington 35 years ago. He no longer believes that the existing Israeli media landscape loves him, so he simply wants to replace it.

Netanyahu’s new communications policy is the prime challenge facing Israeli democracy.

Without freedom of speech there is no media and without the media there is no democracy.

While social media provides a platform and means of expression for each and every individual and the public arena has never been so open, its influence is limited. Netanyahu continues to preach for media pluralism, but in actuality the result is inverse.

Instead of removing regulatory obstacles, new ones are being added. The media, even under economic and regulatory siege, refuses to surrender and continues to maintain its independence.

Is this on account of the Jewish tradition of free speech and intellectual independence? Or is it the rebellious Israeli character? Probably a bit of both. Israelis must stand up and be counted. We need a vibrant, confident media that has teeth. Israel’s image as a democratic Jewish state is being tested. The prime minister’s strategy must be rejected. A plethora of portfolios is one thing, but stifling free speech is another.

This is our moment of truth. We are all called to rally round the flag!

Nachman Shai is an MK for the Zionist Union party. He is a former IDF spokesman and has a PhD in political science and communications

עדיין אין תגובות

פבר 04 2011

נאום "האח הגדול" במליאת הכנסת – 2.2.2011

 אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת. אדוני ראש הממשלה, אני מניח שאתה צופה לפרקים בטלוויזיה. על "האח הגדול" ודאי שמעת. לפני שבועות אחדים הוזמנתי לתוכנית וניתן לי להסתכל מתוך חלונות קטנים על האקווריום האנושי הזה. ראיתי אנשים בחולשתם, בכאבם וגם בבושתם.

 האקווריום הזה, אדוני, הוא היום המטה הכללי של צה"ל, על אלופיו המנוסים והמשובחים. הם היו לסדנת הניסוי של האח הגדול אהוד ברק. בזה אחר זה הוא מזמן אותם אל חדר הווידויים ומכין אותם לפרק ההדחה – מי נשאר ומי הולך. מופיע האלוף מהרכבת הקלה בירושלים, מופיע הדובון מפיקוד הצפון, מופיע ג' הגבוה, שהוא לא גלנט ושמו מתחרז עם שטנץ, ואפילו הדייר החדש מצטרף, האלוף המשוחרר מ-better place שיודע כבר היטב מה better ומה worse עבורו. אחר כך גם מסמסים הצופים, וכך הם בוחרים. אולי כבר עדיף על פני התהליך שאתה ניהלת.

 זה נחמד כתוכנית טלוויזיה, אדוני, אבל החיים הם לא ריאליטי ואהוד ברק הוא לא האח הגדול. ובמציאות שלנו אתה ושר הביטחון כשלתם כישלון חרוץ במינוי הרמטכ"ל ה-20 של צה"ל. יואב גלנט חזר אמש הביתה לעמיקם, המושב שאנו יודעים עליו כנראה יותר מאשר תושביו, ואמר לאשתו: הם נטשו אותי. הם זאת מדינת ישראל; הם זה ביבי וברק, הבי"תים. 34 שנים הגנתי על המדינה, וברגע הזה המדינה נטשה אותי. התנערת מגלנט, אדוני, באותה מהירות שמינית אותו ובאותה שטחיות. בא והלך.

 אצלך, במשמרת שלך, החל שר הביטחון, רמטכ"ל לשעבר, לתעתע ברמטכ"ל המכהן אשכנזי כבר לפני שנה. הוא הצהיר כי הוא רוצה לבחור רמטכ"ל חדש כדי שיוכל להתכונן כהלכה לתפקידו. היום, 12 יום לפני המינוי, טרם מונה הרמטכ"ל. במהירות, בפזיזות, וללא בדיקה ראויה נתת יד לשר הביטחון וביחד הצעתם את מינויו לממשלה. לא עשיתם אפילו "גוגל", כמו במטוס הכיבוי ההוא, כי אם היית עושה – או מבקש מיוחנן, המזכיר הצבאי – היית לומד על כל ההיסטוריה הכואבת והמורכבת שלו. אפשר שהיית קורא לו אז ומציע להיפטר מהגיבנת, ואם לא, אפשר שלא היה מתמנה. אבל אתה שבוי בידי שר ביטחון שעושה בצה"ל כבתוך שלו. כך, המינוי הזה החליק למעלה, ועכשיו למטה, ואתה עומד בפני שוקת שבורה.

 כל זה קורה כשהאדמה במזרח התיכון רועדת. במצרים מתמוטט שלטונו של חוסני מובארק; בלבנון ה"חיזבאללה" משתלט על הממשלה.

 בירדן המלך מקדים ומפטר את ממשלתו. ומה אתה עושה? ממנה ממלא-מקום רמטכ"ל בדרגת אלוף ל-60 יום. מה זה, נציב מס הכנסה?

 יאיר נווה חזר לצה"ל לאחר שלוש שנים ומחצה שהיה מחוץ למדים. הוא אדם ראוי, אבל ברגע הזה חשוב יותר להאריך את כהונת הרמטכ"ל המכהן בשישה חודשים. מה עומד לנגד עיניך, האינטרסים הביטחוניים והלאומיים של ישראל, או כבודו האבוד של שר הביטחון, השותף הטבעי, ראש סיעת העצמאות שזה עתה נולדה?

 אני רוצה גם להזכיר לך, אדוני, כי מערכות המודיעין של ישראל, שעליהן אתה מופקד, לא צפו את הזעזוע העובר עתה על המזרח התיכון.

 ואתה, במקום לייצב את המערכת שלנו מבית, מזעזע גם אותה ומעמיד בראש הצבא ממלא-מקום רמטכ"ל.

 הקנצלרית מרקל וממשלתה היו השבוע בישראל. היחסים עם גרמניה, תודה לאל, עדיין טובים. בחודש האחרון, להזכירך, במשמרת שלך, 11 מדינות הכירו בפלסטין העצמאית בגבולות 67'; לא הסדר, לא משא-ומתן. חוזרים לקווי 67'. מדינות אחרות, כולל בארצות-הברית ובאירופה, העלו את דרג הנציגות של הרשות הפלסטינית והניפו את דגלה לראשונה. מרקל אמרה לך אתמול במפורש: אתה מחמיץ את ההזדמנות לשלום. תחזור לנתיב המשא-ומתן.

 היתה התקדמות בתקופת אולמרט, ואחרי הבחירות הדברים נעצרו. אם רק נשב ונחכה, אומרת מנהיגת גרמניה, המצב יהיה יותר גרוע.

 אני מציע לך, אדוני, גם לעקוב בדאגה אחר פעולותיו של הנשיא אובמה במצרים. הוא נוטש גם מנהיגים ידידותיים שהיו שותפים נאמנים של ארצות-הברית בעת מלחמה ושלום – –

ברגע שהממשל מחליט כי המנהיגים הללו הפכו מנכס לנטל. אני מכיר ואתה מכיר עוד מדינה במזרח התיכון שגם היא נחשבת לנכס, נכון לרגע זה. תביט על המזרח התיכון החדש המתעצב והולך לנגד עיניך. מה המסקנה? מה משתמע, אם לא הצורך הדחוף והמיידי לנקוט יוזמת שלום, להגיע להסדר, לנצל את חלון ההזדמנויות ההולך ונסגר?

 הכול תקוע, לכאורה, במזרח התיכון, ושום דבר אינו תקוע. התזוזות הטקטוניות רק מקרבות את הרגע שבו ייכפה עליך הסכם כנגד רצונך. ומה אז תעשה? תציע ממשלת אחדות לאומית?

תדבר על אחדות השורות? זה קורה אצלך הכול במשמרת הזאת, אבל עדיין יש לך הזדמנות. הקואליציה חזקה, ועדיין יש פה אופוזיציה אחראית, אשר מוכנה לגבות אותך במהלכים אמיצים של מדיניות שלום. אמיצים, אמרתי.

 בשבועות האחרונים העלית את מחיר הדלק, והגענו לשיא עולמי. גאווה גדולה ובושה גדולה. אתה מתעלם מהמחאה הציבורית מחשש שיבולע לתדמיתך, כפי שקרה לגבי החלטות קודמות. אני מניח כי תיאלץ לבלום את ההעלאה, אבל האמת היא שהדלק שלך, אדוני, הולך ואוזל. המכונית מאטה, אתה על הטיפות האחרונות. עוד מעט סוף המסע.

עדיין אין תגובות

ינו 07 2011

סיכום השבוע שהיה 2-6.1.2011

מאת: נושאים: סיכום שבועי

חברות וחברים,

 ביום א' ה – 9.1 היינו אמורים לצאת לרמאללה בראש משלחת הכוללת חברי כנסת, ראשי עירייה ומועצות ופעילי שטח של קדימה לפגישה עם יו"ר הרשות הפלשתינית, אבו מאזן, ובכירים ברשות. אולם, הפלשתינים הודיעו כי הם אינם מוכנים לאפשר לחברנו אליעזר חסדאי, ראש מועצת אלפי מנשה, להשתתף בפגישה. למרות רצוננו הרב לקיים הידברות בינינו ובין הרשות, החלטתי לדחות את הדרישה הפלשתינית על הסף. לא נוכל להסכים לפסילה אישית של אחד מחברנו שכן הדבר נוגד את רוח הפגישה ואת הרעיון המונח ביסודה. עם זאת, לא נאבד תקווה ונמשיך לעשות למען הסדר בינינו ובין שכנינו.

 הועדה לעלייה ולקליטה קיימה דיון השבוע על מסע הדה לגיטימציה נגד ישראל. בישיבה זאת תקפתי את סגן שר החוץ על כך שהממשלה מעלימה מהציבור את חומרת מצבנו המדיני ומתעלמת מההתדרדרות בזירה הבין לאומית, במיוחד בדרום אמריקה שם מדינות מכירות אחת אחרי השנייה במדינה פלשתינית בגבולות 1967. 24 שעות לאחר מכן במליאת הכנסת העבירה ישראל ביתנו, מפלגתו של שר החוץ וסגנו, החלטה להקמת ועדת חקירה פרלמנטארית שתבדוק תרומות לארגונים לא ממשלתיים ממחנה השמאל. החלטה סלקטיבית וחמורה זו היא הוכחה לכך שישראל מזינה במו ידיה את מדורת הדה לגיטימציה ואינה יכולה לבוא בטענות אלא לעצמה בשחיקה במצבנו הבין לאומי.

 הדה לגיטימציה עלתה גם בסקירתו המטרידה של ראש הממשלה שהופיע בפני ועדת חוץ וביטחון. ביציאה מן הועדה אמרתי לעיתונאים כי לראש הממשלה אין מדיניות והוא מוליך את ישראל לשום מקום וכולנו חייבים להיות מוטרדים מכך.

 ובעניין אחר שעלה השבוע בכנסת. ועדת הכלכלה אישרה לקריאה ראשונה הצעת חוק שנועדה לחסום אתרי אינטרנט פוגעניים. בעיקרון, זו הצעת חוק נכונה וחשובה אולם מציעי ההצעה ביקשו להעניק בידי השר הממונה מנדט רחב לגבי סוגי האתרים ודרך חסימתם. ביקשתי לדון מחדש בסעיף זה ואמנם ההסתייגות התקבלה. טענתי כי האינטרנט מטבעו הוא עולם פתוח וצריך להיזהר שלא להפקיד בידי דרג פוליטי כזה או אחר את הסמכות לפגוע בו.

 עד כאן השבוע שהיה,

 שבת שלום,


עדיין אין תגובות

דצמ 12 2010

ח"כ ד"ר נחמן שי: "נתינהו, הכבאי הלאומי, כיבה שתי שריפות באחת"

ח"כ ד"ר נחמן שי הגיב ל'דיל' שנרקם בין ראש הממשלה, בנימין נתיהו, לבין ש"ס ולפיו חוק הדיור לא יעבור ובתמורה תסיר המפלגה את תמיכתה בוועדת חקירה ממלכתית לבדיקת נסיבות הדליקה בכרמל: "נתניהו הכבאי הלאומי כיבה באחת גם את שריפת ועדת החקירה וגם את שריפת חוק הגיור. בכך הוכיח שוב שהוא מעדיף אינטרסים קואליציונים על פני טובת המדינה ועתידה, וכל זאת בלי הסופר טנקר"

עדיין אין תגובות

הבא »