ארכיון התגית 'בנימין נתניהו'

ספט 22 2016

מאמר שפורסם ב- Jerusalem Report

מאת: נושאים: מאמרים,תקשורת

Opinion: Is Netanyahu muzzling the media? – M.K Dr. Nachman  Shai

Prime Minister Benjamin Netanyahu is stifling free speech by weakening Israel’s commercial and public broadcasters.

PRIME MINISTER Benjamin Netanyahu has spent hours upon hours holding off-the-record meetings with the Israeli media in recent weeks. With the exception of cabinet meetings, I don’t believe there is another subject that the prime minister has invested so much time and effort in over the same period. There is, however, no cause for surprise; for Netanyahu, the media has become the message.

When Netanyahu put together his most recent government, he saved for himself the communications portfolio. At first, the move seemed devoid of any logic. It was one thing to act temporarily as foreign minister until new coalition partners could be found, but the Communications Ministry has never been on the list of desirable portfolios for a prime minister. All of Netanyahu’s predecessors have held additional portfolios, but for the most part they would take the defense and foreign ministries.

In the early 1980s, I served as spokesman at the Israeli Embassy in Washington together with Netanyahu who was a diplomatic attaché. We had many conversations about the media and in particular the Israeli media. Netanyahu, then in his early thirties, was hungry for power, influence and fame.

He enjoyed the patronage of the ambassador at the time, Moshe Arens, who told me that one day Netanyahu would become prime minister. In our conversations Netanyahu presented a liberal, pluralistic worldview, saying, “There is room for a plethora of media, and competition between them should be encouraged.”

Thanks to his polished English, his broad knowledge and people skills, Netanyahu very soon made himself the go-to guy for senior journalists, commentators and analysts. Later, as ambassador to the UN, Netanyahu would become a star, a frequent guest on TV who worked his charm on the New York media and elites.

The Israeli media was slow to pick up on Netanyahu’s potential – and the danger inherent in him – but he gradually became a prominent figure both in the US and in Israel.

His relationship with the Israeli media began to develop when he was surprisingly voted head of the Likud and then prime minister.

But since then, his relationship with the media has soured. After countless personal affairs, the media no longer cuts him any slack and he, for his part, has become hostile toward it. In Netanyahu’s perception, his electoral victories have come against the media’s will and he has tapped into a longstanding belief in the Likud that “the media is against us.” This belief has remained unchanged since the Likud first came to power in 1977 until today, despite the fact that it has been the ruling party for the majority of that time. The view has taken root in Likud that the media is leftwing, hostile and serves Netanyahu’s political opponents.

Netanyahu’s feeling of being ostracized led to the launch of a daily paper, the freebie, Israel Hayom, backed by his friend Sheldon Adelson. Israel Hayom became a huge success, passing Yedioth Ahronoth as the widest circulation daily in the country.

It also led to a dramatic decline in the price of advertising, dealing a harsh blow to the media market and in particular to Yedioth, an important political player.

Netanyahu was in fact likely motivated to hold on to the communications portfolio by proposed legislation to ban the distribution of free newspapers – known as the Israel Hayom Bill – that passed an early hurdle in the Knesset in 2014 but never progressed.

He didn’t want any more surprises.

ON THE eve of the last elections in March 2015, the rivalry between Netanyahu and the media reached its peak. The prime minister felt that he was about to lose power among other things because of the media’s hostile coverage of him. Three days before the elections he launched a communications blitz, recruiting the ostensibly hostile media, turned the tables and won the elections.

But Netanyahu didn’t forget. After the elections he set about a major reform of the communications market and he now pulls the strings on both public and private broadcasts.

There is no media outlet in Israel that escapes his influence.

Together with Gilad Erdan, the public security minister, Netanyahu decided to disband the Israel Broadcasting Authority and replace it with the new Israeli Broadcasting Corporation. The truth is that the IBA suffers from mismanagement and corruption, but it is also on the whole a courageous media outlet, and courage and journalistic dedication are not what the prime minister wants.

The new broadcasting corporation got underway with severe birth pangs, but it transpired that the change was not revolutionary.

Netanyahu saw that it was going to be more of the same, came down with a case of buyer’s remorse and tried to backtrack.

He didn’t succeed. The managers of the new corporation made it clear they were already in mid-process, while public opinion was incensed, the Knesset was up in arms, and the Finance Minister said he wouldn’t pay out hundreds of millions of shekels to keep two parallel public broadcasters up and running.

Netanyahu turned his attention to commercial television. Channel 2 is much stronger than its younger rival Channel 10, but a government-sponsored bill would require the News Corporation, which produces the highly watched Channel 2 news broadcasts, to be sold to one of the channel’s two franchisees, Keshet and Reshet. With three commercial channels and three news corporations, ratings will be much lower.

In order to pull regulatory strings, the prime minister merged the Second Authority for Television and Radio with the Council for Cable TV and Satellite Broadcasting as a branch in the Communications Ministry. The upshot is that we no longer have a public authority with financial and executional independence.

The communication minister will from now on be able to control the merged entity via a public board of directors that he will appoint. This is no less than a nationalization of regulation of commercial television and radio, and the dream of setting up an Israeli equivalent of the Federal Communications Commission that could even replace the Communications Ministry itself has been buried.

But the crusade goes on. Educational TV – which at the moment remains under the auspices of the Education Ministry – is likely to be swallowed up by the new Broadcasting Corporation when it finally comes on air in 2018. The prime minister has also expressed negative opinions of the highly popular Army Radio channels, but for the moment they remain under the authority of the Defense Ministry. People close to the prime minister, such as Culture Minister Miri Regev, have said explicitly that military stations have no place in a democratic society. No word was heard in response from Netanyahu.

THE PRIME minister studiously avoids being interviewed. He is acutely aware of every word that is said or written about him and responds at lightning speed. In order to circumvent traditional media, he is active on social media, where he can write whatever he pleases. Despite the fact that he does not give interviews to the Israeli media he finds ways to get his positions across. Recently, after signing a new military aid agreement with the US, he deftly used his ministers, MKs and senior officials in a well-orchestrated chorus to fend off criticism. This proves that Netanyahu has not lost hope and understands that without the media he is left exposed and defenseless. But more than that, it is a case of “if you can’t beat them, join them.” He is determined to change the fundamentals of the Israeli media in order to finally gain its sympathy.

In that way, he differs from the diplomatic attaché at the Israeli embassy in Washington 35 years ago. He no longer believes that the existing Israeli media landscape loves him, so he simply wants to replace it.

Netanyahu’s new communications policy is the prime challenge facing Israeli democracy.

Without freedom of speech there is no media and without the media there is no democracy.

While social media provides a platform and means of expression for each and every individual and the public arena has never been so open, its influence is limited. Netanyahu continues to preach for media pluralism, but in actuality the result is inverse.

Instead of removing regulatory obstacles, new ones are being added. The media, even under economic and regulatory siege, refuses to surrender and continues to maintain its independence.

Is this on account of the Jewish tradition of free speech and intellectual independence? Or is it the rebellious Israeli character? Probably a bit of both. Israelis must stand up and be counted. We need a vibrant, confident media that has teeth. Israel’s image as a democratic Jewish state is being tested. The prime minister’s strategy must be rejected. A plethora of portfolios is one thing, but stifling free speech is another.

This is our moment of truth. We are all called to rally round the flag!

Nachman Shai is an MK for the Zionist Union party. He is a former IDF spokesman and has a PhD in political science and communications

עדיין אין תגובות

מאי 28 2016

השבוע שהיה כך היה: פסים, כוכבים ומגן דוד

מאת: נושאים: סיכום שבועי

פסים, כוכבים ומגן דוד
אומרים תודה ליהדות ארה"ב בכנסת | תהפוכות פוליטיות  | הצעת חוק שלי עברה בקריאה טרומית | חוק הספרות והסופרים  | דין אחד לכל העולים | מפגשים נוספים השבוע
זה היה יום מיוחד בכנסת. אין ימים רבים כאלה. הכנסת התאחדה מקצה לקצה בהבעת תודה והערכה ליהדות ארצות הברית. לפני שבועות אחדים למדנו באמצעות קרן משפחת רודרמן על כך שבארצות הברית מציינים אחת לשנה, בחודש מאי, את תרומתה של הקהילה היהודית שם למורשת האמריקאית. לרגל האירוע הזה הכינה תכנית רודרמן למצטיינים ביהדות ארצות הברית ומדינת ישראל באוניברסיטת חיפה, בראשותו של פרופ' גור אלרואי, תערוכה ששיקפה מאה שנות תמיכה וסיוע של יהדות ארה"ב ליישוב בארץ ישראל ואחר כך למדינת ישראל. זה היה מספיק על מנת שאזמן אלי את שותפינו בנושא הישראלי-אמריקאי ובהם הסוכנות היהודית, הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה, המכון למדיניות העם היהודי וכמובן קרן משפחת רודרמן, כדי לגבש הצעה לייחד יום בכנסת לנושא זה. יו"ר הכנסת, ח"כ יולי אדלשטיין, נטל חסות והתגייס במלא התנופה וכך בנינו את מתכונת היום כפי שהתנהל ביום רביעי מהבוקר עד הערב; ארבעה דיונים בועדות הכנסת, התערוכה "פסים, כוכבים ומגן דוד", טקס פתיחה לתערוכה בהשתתפות ראש הממשלה ושגריר ארצות הברית ודיון במליאת הכנסת. 
הסיוע של הקהילה היהודית בארצות הברית איננו רק כספי, כפי שאנחנו נוטים לפעמים לחשוב. החלק החשוב הוא דווקא מעורבתם בחיים האמריקאים, השפעתם הגדולה על אופייה של ארצות הברית ועל החיים בה ויכולתם לגייס את מולדתם לעזרת ישראל ברגעי מצוקה ומבחן. קשה לראות את מדינת ישראל שורדת בעולמנו האכזרי והציני ללא ארצות הברית, וממילא ללא יהדות ארצות הברית. 
זה היה יום מרגש וחשוב. אנחנו לא תמיד זוכרים להגיד תודה לאלה שעומדים לצידנו, אלא בעיקר זוכרים את אלה שנגדנו. זה קצת אנושי וקצת יהודי. אבל הפעם, חשבתי לעצמי, שברנו את השגרה הזאת. ריצ׳ארד סנדלר, יו"ר חבר הנאמנים של הפדרציות היהודיות בצפון אמריקה, הארגון הגדול והחשוב ביותר של הקהילות לו הקדשתי שבע שנים מחיי המקצועיים, שבא במיוחד לאירוע, יכול היה לקחת הביתה מסר: הנה, גם בישראל לשם שינוי למדו לומר תודה. 
נחמד היה לשם שינוי גם לשמוע את ראש הממשלה וראש האופוזיציה, אשר חובטים אחד בשני בכל הזדמנות פומבית, דווקא מתאחדים סביב הקהילה היהודית בארצות הברית, נזכרים בערגה בלימודיהם באמריקה וחוברים יחד בהערכה רבה לקהילה גדולה ומשגשגת זו.
הנה מקצת התמונות מהדיונים, התערוכה, הטקס לפתיחתה ושאר אירועי היום.
צילום: הרשל גוטמן
צילום: הרשל גוטמן
            צילום: הרשל גוטמן
צילום: דוברות הכנסת – יצחק הררי
צילום: דוברות הכנסת – יצחק הררי
אני מצרף מקצת מהדברים שאמרתי במליאת הכנסת ביום זה. לצפייה לחצו על התמונה:
לרגל האירוע גם פרסמתי מאמר בג'רוזלם פוסט על הקהילה היהודית בארה"ב ויחסיה עימנו.
דיברתי גם בנושא זה פעמים רבות בתקשורת, למשל לתכנית הכל דיבורים ברשת ב'. דיווח נוסף אודות היום שודר בתכנית "היום הזה" ברשת ב'. לקריאה וצפייה בכתבות נוספות לחצו מטה:
הרחבת הקואליציה יצאה לפועל אבל בהפוך על הפוך. במקום המחנה הציוני צירף ראש הממשלה את אביגדור ליברמן וחבורתו ובכך סימן סופית ובאופן מוחלט את הכיוון שבו תלך הממשלה הזאת בשנים הקרובות. היא תהיה יציבה, למי שדואג, שכן אביגדור ליברמן לא ימהר לנטוש את משרד הביטחון, והיא תהיה ברורה ובהירה – זה הימין הישראלי שסוף סוף קיבל את ההגה, את כל ההגה, ולא מחלק אותו עם איש. עכשיו נראה אם אפשר יהיה להאשים את השמאל והמרכז, את ההיסטוריה ואת העלייה בשנות ה-50, את ילדי תימן ושאר רוחות רפאים. אם אי אפשר להאשים כבר, אז המבחן יהיה כאן ועכשיו, ואנחנו נראה מה הם יודעים לעשות.
המפלגה שלנו צריכה לאסוף את השברים, המחלוקת הפנימית הייתה קשה וחריפה, וגרמה לנו נזקים, אבל דברים חולפים עם הזמן והזמן מרפא. לכן, במבחנים הצפויים, הם קרובים וחלקם אף החלו עם פתיחת מושב הכנסת השבוע, נצטרך לעבוד ביחד, גם בתוך המפלגה, גם במחנה הציוני וכמובן עם שותפינו באופוזיציה. דמוקרטיה זקוקה לאופוזיציה חזקה ועקשנית, ואנחנו נעמוד שם בשער. 
כתבתי מאמר דעה בנושא חופש הביטוי בצבא וחילופי התפקידים עבור גלובס, והתראיינתי בתכנית "כל היום ומוסיקה" ברשת ב' ובערוץ 1:
בשבוע הראשון של כנס הקיץ זכיתי בזכות נדירה. הצעת חוק שלי העוסקת בשידורים בשפות זרות עברה בוועדת השרים לענייני חקיקה ובמליאת הכנסת. נדיר. 
מי שקורא את הדיווחים השבועיים שלי, את המאמרים שלי או שומע אותי בהזדמנויות אחרות, יודע שאני מאוד עקבי בדרישה לקיים שידורים בערבית, אנגלית ובשפות זרות נוספות מישראל. מדינה כמו ישראל, שנמצאת במרכז תשומת הלב העולמית, חייבת לעשות שימוש ברשתות חברתיות ואלקטרוניות על מנת להפיץ את עמדותיה ולהתמודד בדרך זו עם ביקורת. אגב, דו"ח מבקר המדינה שהתפרסם השבוע ועסק בהיערכות הישראלית למתקפת ה-BDS, הצדיק את כל הדברים שכתבתי ואמרתי על כך; ישראל כשלה כישלון חרוץ בהתמודדות הזו
בכל מקרה, נחזור לחוק, שיאפשר בעתיד לערוץ i24, המופק בישראל להיות משודר גם ברשתות הכבלים והלווין לתוך הארץ, וכמובן באמצעות לוויינים גם לאזורנו. אין לנו שידורים רצופים באנגלית, צרפתית וערבית, ואנחנו חייבים בכך. זהו ערוץ פרטי, איש לא יוכל להאשים אותו בהטייה כזו או אחרת לטובת הממשלה. זה לא ערוץ של הסברה ולא ערוץ של תעמולה, פשוט חדשות וענייני היום מישראל, שיעברו לאזרחי ישראל הדוברים שפות אלה וגם לסביבה הקרובה והרחוקה שלנו. אני שמח שיותר מעשרים מחברי הכנסת היו שותפים להצעת החוק, וכ-40 הצביעו בעדה במליאה. 
ומה עוד היה לנו השבוע?
פגשתי את נציגי מפלגת השמאל מגרמניה, גם הם כמונו באופוזיציה וגם הם לא רואים סיכוי בקרוב לשינוי של ממש.
התנגדתי בחריפות לביטול החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל. ברור שאני בעד מחירים נמוכים לספרים, ומקווה שיהיו באמת מוצר עממי, אבל באותה נשימה מצפה כי סופרים בישראל יקבלו שכר הוגן על יצירותיהם. יש לי סוד קטן: אין ספרות בלי סופרים. זו היתה תכלית החוק, שהייתי בין יוזמיו לפני חמש שנים. מירי רגב, קצרת רוח כדרכה, ביטלה את החוק. ועכשיו נראה מה תהיה התוצאה. אגב, מכירות הספרים לא ירדו מאז שהחוק נכנס לתוקף. 
מחיתי על הכוונה לשפר את תנאי הפנסיה רק למגזר אחד, ודרשתי מהיועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, למנוע אפליה כלפי עולים ותיקים ממדינות אחרות ובכלל כלפי ציבור הגמלאיות והגמלאים, בין היתר מתוקף תפקידי כיו"ר השדולה שלהם בכנסת. אני מתרשם שהמחאה עזרה.
בטקס בתל אביב  בירכתי  צ'אי אינג-וון, שנכנסה זה עתה לתפקידה כנשיאה החדשה של טאיוואן. טאיוואן היא ידידה שקטה של ישראל. יחסינו טובים, ואנחנו מקפידים באותה עת גם שלא להרגיז ולקומם את סין האחות הגדולה שלה.
ולבסוף, דרישת שלום לילדי גן ציפורים, אשר התארחו בכנסת לפני ימים אחדים. השיח עם ילדי הגן בני השש היה מרענן, הם אומרים מה שהם חושבים וחושבים מה שהם אומרים. יש להם תמיד גם רעיונות מקוריים. אני מקווה שמישהו מילדי גן ציפורים יגיע ביום מן הימים לכנסת כחבר ולא רק כמבקר. שווה לחכות. 
שבת שלום.

עדיין אין תגובות

מאי 20 2016

השבוע שהיה כך היה: חם

מאת: נושאים: סיכום שבועי

התהפוכות הפוליטיות של השבוע החולף  |  גסיסתן של יוזמות השלום  |  המאבק על רשות השידור |  הגנה על הדמוקרטיה הישראלית  |  אירועי השבוע החולף והשבוע הבא
חם בחוץ (מאוד) וחם בבית. הבית הפוליטי שלי, מפלגת העבודה, ובגרסא המעודכנת, המחנה הציוני, התלהט בימים האחרונים. המשא ומתן שניהל יושב ראש המפלגה עם ראש הממשלה עורר מחלוקת וגרר תגובות גם בתוך המפלגה וגם מתומכיה הרבים. ההתנגדות למהלך הזה הייתה ונשארה גבוהה, אבל היו לו גם תומכים. לכל הפניות הרבות שהיו אלי השבתי באותו אופן: חובתו של יו"ר המפלגה בתפקידו לחפש כל מקום שבו ניתן לנו להביא לידי ביטוי את האידיאולוגיה והרעיונות שלנו וליישם אותם. זאת האחריות. לכן, לעצם קיום המשא ומתן לא התנגדתי. אמרתי כי נשפוט אותו על פי התוצאה. אם היא תציג יוזמה והתקדמות במשא ומתן עם הפלסטינים ונכונות לפתרון, אם היא תתמודד עם הפערים החברתיים והמצוקות של הפריפריה, אם היא תביא לכלכלה צודקת והוגנת, המצמצמת פערים חברתיים, נוכל להשתתף בממשלה כזאת. אם לאו, עדיף שראש הממשלה ישאר עם 61 המוהיקנים שלו, ולכל היותר יקבל את ליברמן.
אמרתי ולא ידעתי. בשלישי בבוקר צייצתי את הציוץ הבא. והנה התחזית התממשה.
כאשר ליברמן הרגיש שהמגעים בין נתניהו והרצוג מבשילים, הוא פרץ מיד לזירה, ריכך את דרישותיו המקוריות וכאשר דברים אלה נכתבים כבר מתנהל משא ומתן בין ליברמן לבין נתניהו. קצב המו"מ הוא מהיר ונראה כי יסתיים באופן חיובי. יהיה אשר יהיה אני מציע לכולנו לקחת נשימה ארוכה, לתת לדברים להתפתח ולחכות לתוצאה. כל אמירה אחרת היא חסרת אחריות.
דברתי על המגעים להרחבת הקואליציה רבות במהלך השבוע. לשמיעת דברי בנושא, לחצו על התמונות:
מעניין מה יקרה עכשיו לאחר הצהרתו (המוזמנת?) של נשיא מצרים על קידום השלום הישראלי-פלסטיני. הלוא ברור לכל כי אם יש מדינאי ישראלי שאינו מקובל במצרים, בעולם הערבי וגם במקומות אחרים בעולם (ארה"ב?), הוא אביגדור ליברמן. האם אפשר יהיה לקדם יוזמה כזאת יחד עמו? אני מסופק. כך גם עם יוזמת השלום הצרפתית שתגווע עכשיו לאיטה בהיעדר כל קרן אור מאתנו. העידן החדש בנושאי ביטחון וחוץ מביא עימו בשורות רעות. ישראל  תידחק יותר ויותר לפינה מבודדת בזירה הבינלאומית. ומי יגן עלינו מפני ה-BDS? ישראל נכנסת במהירות לעידן חדש. אולי אלה תוצאות הבחירות האמיתיות, תוצאות שמפקידות את גורלה של המדינה הזו בידי מחנה הימין.
באופן טבעי, נושאים אחרים ממילא נראים כרגע שוליים. אבל עסקתי ואעסוק בהם במושב הכנסת שמתכנס ביום שני הקרוב.
הגשתי בג"צ יחד עם ראש עיריית ירושלים וראשי שדולת ירושלים אחרים, נגד הוצאת תאגיד השידור החדש מירושלים. את ירושלים הממשלה אוהבת לכבד במילים ולהפציץ בפרחים, אבל היא מזניחה אותה בכל הפרמטרים של חינוך והשכלה, דיור ואיכות חיים. ירושלים משתרכת לאחר כל ערי ישראל.
בקרוב יהיה יום ירושלים ושוב נחזה בדיכוטומיה הזאת ושוב נביע צער על הדרדרותה של העיר. למה להתפלא שראש העיר ניר ברקת מעדיף לעבור כבר לפוליטיקה הארצית ולוותר על ראשות העיר היקרה והייחודית הזאת?
מה עוד היה השבוע? פגשתי את חברי הגמלאיים ברמת גן ובני ברק ושוחחנו על זכויותיהם ומעמדם.
אירחתי בכנסת משלחת של שליחים ועוזרים פלרמנטרים העובדים באיחוד האירופי ביוזמת ארגון AJC.
בשבוע הבא כאמור, חוזרת הכנסת לשגרתה. אפשר שכבר תהיה שם קואליציה חדשה וממשלה מורחבת. מבחינתנו, האופוזיציה, הקרב יהיה קשה יותר ומחייב יותר. ככל שהמדינה תסחף יותר ימינה, כך נידרש לעמוד על משמר הדמוקרטיה וערכי היסוד של מדינת ישראל היהודית-דמוקרטית. אנחנו צפויים לחקיקה דורסנית עוד יותר. עד עכשיו היו כמה מעצורים כמו כחלון ואפילו ראש הממשלה. אבל הציר הדומיננטי בנט-ליברמן וחבריהם בליכוד יכתיבו מעתה ואילך את דרכה של הממשלה. לא יהיו עוד מעצורים מתוך הממשלה, והעול בהכרח יפול, למרות הנחיתות המספרית, על האופוזיציה. נצטרך להגביר את המערכה החוץ-פרלמנטרית, נצטרך לפעול עם התקשורת ועם עמותות החברה האזרחית. אני מניח שגם נפנה יותר לבג"צ בשל חוקים והחלטות לא חוקתיות. בקיצור, הולך להיות פה שמח, ואולי בעצם עצוב.
ועוד מילה אחת, ביום רביעי הקרוב נערוך בכנסת יום יוצא דופן ומיוחד,  הצדעה  והוקרה ליהדות ארצות הברית. זוהי הקהילה  אשר תמיד מלווה אותנו, בטוב וברע. בחג ובחגא. בכנסת תהיה סדרה מרשימה של אירועים. אעדכן על כך בהרחבה בהמשך הימים.
ואני רוצה בכל זאת לסיים בקורטוב של תקוה. בכל דבר רע יש גם סיכוי, בכל סיום, התחלה. אנחנו יכולים לנצל השבוע הזה לנקודת זינוק. צריך רק לרצות. 
שבת שלום.

עדיין אין תגובות