ארכיון לחודש פברואר, 2017

פבר 16 2017

תודה ללשכת שי

תודה ללשכת שי

עדיין אין תגובות

פבר 06 2017

The Knight Commander's Cross of the Order of Merit of the Federal Republic of Germany

מאת: נושאים: נאומים

Yesterday I had the honor of receiving the Knight Commander's Cross (Badge and Star) of the Order of Merit of the Federal Republic of Germany. This is the speech i carried on the special event:

I accept the Knight Commander's Cross, being presented by Germany's ambassador to Israel on behalf of the President of the Federal Republic, with mixed feelings. On the one hand, I am filled with gratitude and appreciation. On the other hand, this gesture is accompanied by reservations and pain.

Like many in attendance today—indeed, like many Israeli citizens—I carry with me personal, family, and national memories. These will stay an inseparable part of me forever. Although the memories fade slightly from one generation to the next, they remain as powerful as ever.

When my sister was born in the midst of the Second World War, my mother named her Ayala ("fawn" in Hebrew) for her own father, Zvi (which means "deer"). He had been deported from the Warsaw Ghetto with his wife, Rosa, their daughter, Nechama, and their son-in law, Sigmund, to Auschwitz, where they perished. When I was born three years later, I was named after Nechama.

My mother constantly talked about her family. It was as if she was trying to hand us her own memories and feelings. She refused to travel to Poland and even to seek any reparations for her family. Only when she turned 80 did she return to her hometown of Włocławek in northern Poland. We found neighborhood, the city square, her street, her house, even her room, but no Jewish life.. After visiting all her favorite city sites—the park, the Wisła River, and many other place that still brought back memories. Than finally she stopped, called us and said, "I have nothing left to do here. This is all over, but I have my new life, my new family, my new homeland. Let's go back."

Some years later, I took a similar trip my wife, Rivka, to her parents' small hometown of Złoczew. This trip, too, was a search for what can obviously no longer be found. These journeys for our roots are somewhat strange. We know that there is no longer anything there, but we still insist on looking for something—a sign, a street name, an abandoned cemetery.

And yes, during another visit to the cemetery in my mother's hometown, I found a large gravestone with the name "Isaac Żychlinsky"—my mother's maiden name. Even then, there was no one who could enlighten me as to the identity of this Isaac Żychlinsky. Perhaps he was her grandfather, my own great-grandfather? No idea.

Maybe, ours is a search for an answer to the ever-present questions, "How did it happen? Why did it happen?"

The Jewish people are occupied with the past, even obsessed with it, because that is where our roots lie. Every Shabbat, we read another section of the Torah, another chapter in the story of the Jewish people and nation. Without the past, our lives have no beginning.

Today, for the third time in Jewish history, we enjoy sovereignty and independence. We have the good fortune to be in first generation of the rebirth, the generation that was born and grew up alongside the new Hebrew State. The Diaspora became distant. For many years, we hated it because we thought everything began here, with us. Nonsense.

We are proud of having an independent, sovereign country with a Jewish majority that can ensure relative security for its citizens and realize the hopes of our national movement, Zionism. The responsibility for running this state and ensuring the future has been passed to us. This is a great responsibility. Less exciting, perhaps, than our parents' fight for independence and laying the foundations for a state, but no less significant and no less of a responsibility.

This was the reason I entered politics eight years ago after successful careers in the media, the IDF, the Jewish world, and academia. The Labor Party and the Zionist Camp best represent the education I received at home, in a youth movement, during the military service. The Labor Party is committed to combining a strong and uncompromising stance on security with sensitivity on social matters and social responsibility.

The Knesset is the place with the greatest influence on the future of the State and of the generations to come. During the past nine years, we have had five grandchildren; I hope there will be more.

In the Knesset, I joined the Israel–Germany Parliamentary Friendship Group, which I have chaired during the 19th and 20th Knessets. That decision  required a conversation with my mother who asked for an explanation. And I did, focusing mainly on our commitment to the present Israeli generation as well as to the generations of the future. She was silent, and I will never know whether this was a sign of protest or agreement.

During the past several years, I have come to appreciate the new Germany—democratic, stable, a rising economic and diplomatic power. I met many Germans in politics, academia, and even in the military and  was impressed by their dedication to a different and changed Germany.

Israel and Germany, the Knesset and the Bundestag, share common values: democracy, human rights, the rule of law, a commitment to justice, and a sense of responsibility that transcends geographic boundaries. One of the greatest acts of humanity that Germany recently undertook was to admit over one million refugees from Syria and other countries who were knocking on Europe's gates. This at a time when other counties are closing their borders to refugees.

Today, Germany is our faithful friend, second only to the United States. German diplomats and representatives stands by Israel in every international arena. One of the strongest links between our countries is the German–Israeli Parliamentary Friendship Group. My colleagues, thank you for your personal friendship and commitment to the State of Israel.

Recently, I saw a documentary from fifty years ago about Ben-Gurion. He reminds us all that we are the chosen people. Our responsibility as Jews is tikkun olam, repairing the world. This mission bids us to aid others, support the weak, and be a light unto the nations. Unfortunately, our state does not realize this vision. We aren't there yet. But we can't give up. Our most important task is to live in peace with our neighbors. We have made some progress, but a major challenge still awaits us—reaching peace with the Palestinians. At the same time, we must maintain the foundational values of the Jewish people and the State of Israel: Jewish, Zionist, secure, and moral.

Every so often, I visit Berlin and, of course, the Bundestag. A gorgeous building that carries the weight of decades of German history. I generally gaze up to the heavens—which are sometimes blue and sometimes grey—and have a talk with my aunt Nechama, or Chomka as she was known. "You see," I tell her, "Eva's son, your nephew, is now a Member of the Knesset of Israel. He has come to the Bundestag to talk with his German colleagues as an equal. You see, Chomka, despite it all, you—we—won in the end."

Thanks very much to all of you. I am so grateful. Thank you.

עדיין אין תגובות

פבר 03 2017

מן הפח אל הפחד

מאת: נושאים: סיכום שבועי

unnamed

לחצו כאן, התחברו לדף הפייסבוק שלי, תעשו לייק- והצטרפו לעדכונים שוטפים !

מן הפח אל הפחד


פינוי – בעצב וגאווה | עומק ההסדרה כעומק ההוקעה | פגישה עם מנהיג העולם החופשי | השופר של ליברמן | מציץ ולא מצייץ | מה עוד היה לנו השבוע?

 חברות וחברים, 

ביום הראשון זה נגמר בדמעות וטוב הדבר, ביום השני זה נגמר במכות. חבל. נכון, לא נעים לראות גן נעול, והכאב הוא אכן כאב. עצוב. אבל 36 השעות של פינוי עמונה הוכיחו כי בישראל יש כוחות שפויים. שפיות. בטירוף המערכות שאחז בנו התברר, במפתיע, כי כאשר בג"צ מחליט, המדינה מבצעת. נכון בגניחות ובהסתייגויות אבל מבצעת. כך היה בימית, כך היה בעזה, כך היה בעמונה. ואם נגיע לרגע הזה במסגרת הסדר כולל עם הפלסטינים, הדבר יתבצע שוב. בלי איומים, בבקשה. 

מוספיפ

משטרת ישראל ראויה להוקרה, היא פעלה בזהירות ובנחישות והצליחה להוציא את המשימה אל הפועל. עשרות שוטרים נפצעו ועדיין התגובה הייתה מתונה יחסית. המשטרה סופגת ממני ומרבים מאתנו הרבה ביקורת אבל הפעם היא פעלה בצורה מעולה וראויה לשבח. 

בכנסת בנתיים המשיכה הממשלה לדחוף את חוק ההסדרה. מן הפח אל הפחד. חוק ההסדרה הוא הזמנה להתקפה בינלאומית על ישראל ולהליכים בבית הדין לפשעי מלחמה בהאג. הוא נוגד את החוק הבינלאומי. לא במקרה סרב היועמ"ש להגן על החוק הזה בבג"צ. החוק הבינלאומי אוסר על הפקעת קרקעות פרטיות בשטיחים כבושים. ההגדרה "שטחים כבושים" איננה שלי, זוהי הטרמינולוגיה הנהוגה מאז 1967 ואילך. אמרתי לחברי בוועדה המיוחדת לעניין חוק ההסדרה כשהכינה את החוק לאישור סופי, כי אפילו לשיטתם – הם טועים טעות מרה. 

ראש הממשלה יוצא בעוד עשרה ימים לוושינגטון. הביקור והמפגש הראשון עם נשיא חדש הם מכריעים. הם יקבעו את מערכת היחסים הייחודית ביניהם וגם את העמדות הראשוניות של המשל החדש כלפי ישראל. איזו טיפשות, אמרתי להם, להעמיד בראש סדר היום את שאלת ההתנחלויות. למה לאתגר את הנשיא כבר בשבועות הראשונים בסוגיה המורכבת והקשה הזאת, שרבים כל כך, ובראשם הנשיא אובמה, שברו את הראש ונכשלו. אבל מתברר כי הכח משכר והם עוד עלולים לגלות כי הוא גם משקר. 

בתחילת השבוע הודיע משרד הביטחון כי גלי צה"ל יעברו מצה"ל לאחריות משרד הביטחון. בסדר היום העמוס שלנו ותוך כדי "החדשות ללא הפסקה" לא כל אחת ואחד נתנו דעתם על כך, אני – כן. קודם כל, כל שינוי בתקשורת במיוחד בימים האלה, מעורר אצלי דאגה ושנית מפני שאי שם בעברי הייתי גם מפקד גלי צה"ל ואני מודה שאני מאד אוהב את התחנה.

מי שרוצה להבין את מצבה של התקשורת מוזמן לצפות בדבריו של ראש הממשלה בפתח ישיבת סיעת הליכוד ביום ב׳.

הרמטכ"ל הודיע שאינו רוצה את גלי צה"ל בצה"ל ושעל פי תפיסתו היא לא שייכת לליבת הנושאים עליהם הופקד צה"ל. זכותו. אבל עולה השאלה מה יהיה. היום היא התחנה המאוזנת ביותר בישראל וממלאה תפקיד ציבורי חשוב וחיוני. אחרי חודשים ארוכים של התלבטות החליט שר הביטחון לכאורה, על פי המלצת מנכ"ל משרדו (בדיעבד, ע"פ העיתונאי נתי טוקר, מתברר כי ההמלצה שונתה כמה פעמים) כי התחנה תהפוך ליחידת סמך במשרד הביטחון.

אסור בשום פנים ואופן שדבר זה יתרחש. אסור שתהיה לשר בממשלת ישראל תחנת שידור.  השידור הציבורי בישראל הוא ממלכתי ולא ממשלתי. אפילו הטלוויזיה החינוכית עתידה לעבור לתאגיד השידור הציבורי בעוד שנתיים. אנחנו הולכים אחורה ולא קדימה. בוועדת הכלכלה שזימן היו"ר איתן כבל, הייתה תמימות דעים – הצעד הזה מוטעה. המשנה ליועמ"ש, הגב' דינה זילבר, הביעה הסתייגות מההחלטה. אנחנו במלכוד. כולם רוצים בקיום התחנה, כולם מבינים כי שילובה במשרד הביטחון הוא רע אבל חסרה משבצת להניח עליה את גל"צ. נראה. אני מקווה כי לנוכח התגובה הרחבה הזאת, יתרצה הרמטכ"ל ויחזור בו, כפי שעשה גם בנושא הפנימיות הצבאיות.


ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר, אהוד ברק, הופיע בתחילת השבוע לפני חוג "הזרם המרכזי" של מפלגת העבודה. הופעתו של ברק עוררה כצפוי, הרבה רעש. כבר חודשים אחדים ברק מצייץ מדי פעם ברשתות החברתיות, אבל הפעם הוא לא צייץ, הוא הציץ. גם זה יפה. לברק יש הרבה מה להגיד והוא אומר. דבריו בכנס היו חודרים ונוקבים. הביקורת שלו על הממשלה ועל ראש הממשלה היא חריפה ביותר. הוא נמנע מלהיכנס לפרשיות ביבי, ובחכמה, כי גם אותו אפשר לתקוף, ועסק במדיניות הממשלה ובכישלונותיה, בעיקר בנושא הפלסטיני. ברק שב ומדגיש את חוזקה ועוצמתה של מדינת ישראל ודוחה את קמפיין ההפחדה של ראש הממשלה.

שמחתי להנחות את הדיון ולהוביל אותו (יחד עם ידידי מיכאל בר זהר), בירכתי על השתתפותו של יו"ר המפלגה בוז'י הרצוג ועל בואו של ברק לחוג, אבל ברור לכל כי הופעות כאלה, כוחן מצומצם. אם ברק רוצה להשפיע, הוא חייב לרדת מהיציע ולעלות למגרש. אולי הוא לא יהיה חלוץ מרכזי אבל מה בדבר שחקן חיזוק. הכדור- אצלו.

ועוד השבוע:

דיברתי על מפלגת העבודה ועל הפוליטיקה בכלל ביום שישי אצל איילה חסון:


ראש הממשלה תמך בגדר ההפרדה השנויה במחלוקת בין ארה"ב –  מקסיקו. אמרתי שזו טעות איומה, תחילתו של משבר דיפלומטי מיותר. ישראל תוחבת את אפה לעניין שאינו שלה ורחוק ממנה אלפי מייל. אני מציע שנתניהו יאמץ גישה של ישראל תחילה. זה עובד יפה בימים האלה.

מאמר שלי בג'רוזלם פוסט על הימים הראשונים של טראמפ בבית הלבן:

מועד שדולת האזרחים הוותיקים מתקרב אלינו בצעדי ענק. הפעם, נעסוק בנגישות טכנולוגית. מזמין אתכם להירשם, לחצו על התמונה.

כמה טוב לסיים את השבוע עם דור חדש שנולד זה עתה. נכדתו של עמיר פרץ והבן, דקל, של ריקי ורן שוסטרמן. מזל טוב כפול.

שבת שלום.

שלכם, נחמן

עיקבו אחרי ברשתות החברתיות: 

פייסבוק 

טוויטר

יוטיוב

עדיין אין תגובות