ארכיון לחודש אוקטובר, 2014

אוק 31 2014

השבוע שהיה כך היה: מירושלים לירוחם 26-30.10.14

מאת: נושאים: סיכום שבועי

חברות וחברים,

הצרות באות בצרורות. חטיפת הנערים הובילה למלחמה המיותרת בעזה שגלשה לפאתי ירושלים ועכשיו גם לליבה, להר הבית. מי שחשב שאירועי הקיץ יסתיימו ברוח הקרה והגשם הראשון של הסתיו יצטרך להתאזר בסבלנות. נכנסנו לסחרור. הזעזועים שעוררה המלחמה מבית ומחוץ לא פסקו והם נמשכים והולכים למקומות נוספים, שכל אחד הוא בעל פוטנציאל הרסני.  אל התמונה הקשה הזו של עימות ישראלי – פלשתיני, מצטרפות גם המהלומות הדיפלומטיות משוודיה, מאונסק״ו והפיאסקו ביחסי ישראל – ארצות הברית. אני מסתייג מן ההתקפה האישית וכינויי הגנאי לראש הממשלה. זאת לא דרך לנהל יחסי חוץ, אבל שתי המדינות כבר שכחו מהי שפה דיפלומטית. ראה ערך בוגי או בנט.

לראש הממשלה יש תכנית סדורה, הוא רוצה להבטיח כהונה נוספת. לשם כך הוא מוביל את ישראל לבחירות שיתרחשו, אני מניח, בשנה הקרובה. בדרך לשם הוא ניצמד לתומכיו המסורתיים, שני עמודי התווך של ממשלתו, הימין והחרדים ואליהם הוא מכוון. איפה עומדים האינטרסים של ישראל בתמונה הזאת? מה יקרה יום אחרי הבחירות? מה הוא יעשה בקדנציה הבאה שלו (אם תהיה)? על כל זה אין לנו תשובות. וגם לו.  כך חלף שבוע נוסף שרק פותח תהליכים ומבטיח כי ההמשך – יבוא.

כתגובה נוספת לאירועים הללו נכנס חברי, ח"כ אראל מרגלית ואני את סיעת העבודה, חברי מיפלגה רבים ותומכים כדי לקרוא בקול גדול לשובה של השפיות, לסיום ההתלהמות וההקצנה ולהביע שוב אמון שיהודים וערבים אכן יכולים לחיות בשלום ובביטחון בירושלים ובארץ כולה. נאיבי, אולי? אבל אלה אנחנו והמהומות הללו לא יזיזו אותנו מעמדותינו ומאמונתנו. הכינוס יערך בכנסת, בירושלים, בשעה 9:30 ביום א' הקרוב. כל מי שמעוניין להגיע ולהיות שותף לקריאה החשובה הזו מוזמן לפנות אליי במייל חוזר.

דברים ברוח זו אמרתי השבוע בקול ישראל, בתכנית "הכל דיבורים" (דקה 17:00) ברשת ב', ביומן הבוקר(דקה 1:20:32) ובערב חדש (לחץ על התמונה).

הכנסת חזרה השבוע מפגרה ארוכה (מדי) והסתערה על שורה של נושאים. אני בחרתי לעסוק  בגימלאים. על פי דו"ח ה-OECD 21% מהקשישים בישראל נמצאים מתחת לקו העוני. ככל שמצבה הכלכלי של ישראל יורע, מצבם יורע עוד יותר. אחת הסוגיות  הקשות היא הביטוח הסיעודי שלהם. מצד אחד, בישראל מאריכים לחיות וזו בשורה טובה, מצד אחר הפרק האחרון בחיים אלה עשוי להיות סיעודי וקשה. אנשים ביטחו את עצמם, אבל חברות הביטוח לא מסוגלות לעמוד בתשלומים ועכשיו מחפשים פתרונות. על זה דנו במפגש של שדולת הגימלאים שידידי, ח"כ איציק שמולי ואני כינסנו. המיפגש  היה לרגל יום האזרחים הותיקים בכנסת ובו עסקנו שוב בשאלה מה פירוש להיות אזרח ותיק בישראל והאם החברה באמת ובכנות מעריכה את מי שנתנו לה כל ימי חייהם.

לרגל האירוע הזה התבקשו חברי הכנסת על ידי השר לענייני גימלאים, אורי אורבך, לבחור כל אחד את זקן השבט שלו. רעיון יפה. אני התייחסתי לשבט התקשורת ובחרתי ביעקב אחימאיר. נאומי ממליאת הכנסת לכבוד יום האזרח הותיק.

לבסוף, בעוד עשרה ימים תלך ירוחם לבחירות חדשות. העיר הדרומית עברה משברים גדולים בעשור האחרון אבל עכשיו יש לה ראש עיר מכהן, מיכאל ביטון, שעומד לבחירה מחודשת. הוא עשה בעיר נפלאות ומתכוון להמשיך. מיכאל שייך לדור המנהיגים הצעירים האותנטיים, ללא זיוף, שגדל בעיירות הפיתוח, מכיר אותן היטב  ובנוי כדי לשאת את ירוחם להצלחות חדשות. היינו שם אתמול בביקור קצר, יו"ר המפלגה, יצחק הרצוג, ח"כ חיליק בר, ח"כ מיכל בירן ואני וחיזקנו את ידיו. אני מקווה שבחירתו, דווקא בהיותו חבר מפלגת העבודה ומנהיג חברתי אמיתי, תסמן את תחילתו של המהפך שמדינת ישראל כה זקוקה לו.

השינוי מתחיל מירוחם.

שבת שלום, מירושלים.

נחמן שי

עדיין אין תגובות

אוק 31 2014

נאום במליאה, יום האזרח הותיק בכנסת 28.10.14

נחמן שי (העבודה):

תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, זה יום חשוב בכנסת, למרות שלצערי האולם ריק, וגם בשדולה שחברי, שותפי, עמיתי איציק שמולי ואני ערכנו היום בנושא הזה של הביטוח הסיעודי לא הופיעו יותר מדי חברי כנסת, אבל הייתה קבוצה יפה. אני חושב שהנושא ראוי. בעניין הזה אני רוצה להודות גם לשר אורבך, שמרגע כניסתו לתפקיד באמת מילא אותו תוכן מחודש והביא רעיונות וגישה חדשים שהם עושים את כל ההבדל.

יש פסיכולוגית איזושהי בושה בלהיות גמלאי. דיבר היום באחת הפגישות – כי הוועדות של הכנסת עסקו בנושא הזה לאורך הבוקר ואחר-הצהריים המוקדמים – דיבר נציג של ארגון "ידיד" ותיאר את המעבר של אישה פעילה, בת 62, שביום אחד ניהלה פרויקט גדול והייתה מלאת כוח ולמחרת היא טיפסה במדרגות הביטוח הלאומי וטיפלה בקצבה שלה, ופתאום, במקום לתת, היא מבקשת לקבל או מקבלת. בזה מסתמן כל ההבדל בין אנשים שמעורבים, תורמים, מרגישים חלק בלתי נפרד, ופתאום, ביום בהיר אחד – זה קורה לנשים בגיל 62, לגברים בגיל 67: רגע, אני כבר לא מה שהייתי. זה משבר גדול. אני עברתי אותו פה בכנסת, אז אולי הוא יותר קל. אבל חברי, יש לי ברוך השם חברים וחברות, וראיתי שזה משנה משהו אצלם. זה לוקח זמן, אפשר להתאושש, זו לא מכה, אבל זה איזשהו ציון דרך שמשפיע על אנשים.

באמת, אנחנו אפילו מתלבטים, וזה עלה היום, בהגדרה מה קורה לאדם אחרי גיל 62 או 67: הוא זקן? הוא גמלאי? הוא קשיש? הוא אזרח ותיק? העברית, שפה יפה עם למעלה מ-300,000 מילים, לא מצליחה לייצר את המילה הראויה, גם כשאנשים נושאים את התואר הזה במשך כ-20 שנה.

זה אחד הדברים היפים והמופלאים במדינת ישראל, שאנחנו לא תמיד פה מתייחסים אליה יפה: היא, מסתבר, ארץ שתורמת לבריאותם של אזרחיה. תוחלת החיים של הנשים והגברים בארץ עולה כל הזמן והיא כבר עוברת את 80, והילדים שנולדים היום יחיו, בעזרת השם, למעלה מ-90 שנה. אנחנו שואלים את עצמנו: מה הם יעשו ב-30 השנים האחרונות של חייהם? שליש מחייהם. מה הם יעשו לפני שהם יגיעו לביטוח הסיעודי? אני חושב שיש לנו פה אתגר מן הגדולים שמדינת ישראל יכולה לעסוק בהם. מן הגדולים.

פלח האוכלוסייה הזה בשנת 2035 – ראיתי את זה היום, השר – ימנה כ-1.7 מיליון איש. זה לא רחוק, 2035; אולי זה נראה רחוק, אבל זה רק עוד 20 שנה. יהיו פה 1.7 מיליון, 15% מאוכלוסיית ישראל תהיה בגיל פרישה – תראה, נתח עצום מהאוכלוסייה, וזה חלק פעיל, שלא יחשבו שהאנשים האלה מתחבאים בבית. יש להם מה לעשות, והם רוצים לצאת והם רוצים להיות מעורבים. יש בהם שרוצים להמשיך לעבוד, יש בהם שרוצים להתנדב, יש בהם שרוצים סתם לחיות יפה, רוצים להיות בריאים.

המדינה חייבת להיערך לקראת היום הזה. אז אני יודע שהמשרד לאזרחים ותיקים מנסה לחשוב במונחים אסטרטגיים. לא בטוח שיש לו כלים, כי זה באמת אתגר ממדרגה ראשונה, והלוא חיינו פה עשויים מאירועים מזדמנים, מהירים, קצרים, והאופק שלנו הוא בדרך כלל החודש הקרוב. אם הגענו לשנה הקרובה, אז בכלל חושבים שאנחנו מרחיקי ראות. אבל פה צריכים להסתכל 30 שנה ו-40 שנה קדימה, ואנחנו טוענים, ובצדק, שהמדינה הזאת היא נצחית. אם היא נצחית, היא צריכה להסתכל על תופעות כאלה במונחים של נצח: מה עושים פה בעוד 50 שנה ואולי 100 שנה. ועכשיו צריך להניח את היסודות.

אז דיבר היום איציק שמולי, חברי – הוא דיבר עכשיו גם על הנושא של ביטוח סיעודי. חלק מהאנשים לא בריאים; צריך לסייע להם, צריך להביא להם עובד זר, או שבני המשפחה מסייעים להם. כאן נכנסת לתמונה סוגיית הביטוח. ידונו בזה בבוא הזמן. אני חושב שההצעה שהועלתה היא בכיוון הנכון, אבל היא עדיין מחוררת, כפי שאמרתי, כמו גבינה שווייצרית, ואיציק באמת תיאר את הבעיות הקיימות ואת התחושה של הבגידה שיש אצל מאות-אלפי אנשים, שצברו, חסכו כל חייהם, ופתאום ביום בהיר אחד הביטוח שלהם נעצר. זה נובע גם מאותה בעיה שהם מפתיעים – הם נשארו בסביבה. "הלו, אנחנו חיים פה. לא חשבתם על זה, אבל אנחנו פה".

ויש בעיית העוני, שהיא אולי הכי מכריעה אצל האנשים האלה – בזה אני מסיים. למה הם נעשים עניים? מוזר מאוד. כי במחקר שנעשה על-ידי מכון "טאוב" מתברר שכשאדם בישראל, גבר או אישה, פורש, בסך הכול באותו רגע מצבו הכלכלי טוב. הוא מוכן. אבל כמובן שיורדת מאוד הכנסתו וכדומה, ואז, בניגוד למדינות אחרות, תשלומי הפנסיה שמגיעים אליהם נמוכים, ואילו במדינות אחרות – וכאן ה-OECD עשה את המחקר הכואב הזה: מתברר שהקשישים בישראל הם הכי עניים בעולם המערבי. זאת אומרת, מדינות אחרות מכירות בעובדה שקשיש, אדם מבוגר, סיים את מקורות ההכנסה העיקריים שלו; מה שהוא צבר הוא צבר, ועכשיו המדינה צריכה לעזור לו. זאת האחריות המדינתית. אצלנו לא מסייעים מספיק.

אני מבין את הקשיים הכלכליים במדינת ישראל, לא צריך להסביר לי. אבל עדיין אני מסרב להבין איך אנחנו מידרדרים ממקום גבוה למקום האחרון בקרב מדינות ה-OECD כשמדובר בהכנסתם של קשישים. זה לא מתקבל על הדעת. כלומר, המדינה מסייעת במינימום האפשרי. ברור שבמכפלות של קשישים זה הרבה מאוד כסף, אבל חייבים לחשוב. זה לא יכול להיות שאדם שעבד כל ימי חייו וצבר ועשה והגיע לרגע הזה פתאום יוגדר כעני. זאת בגידה של המדינה ושל החברה במגזר הזה, בקבוצה הזאת, באנשים האלה, שתרמו ובנו וסייעו ועל גבם המדינה צמחה, וכשהם צריכים לקבל אומרים להם: תקבלו קצת, לא תקבלו הכול.

אני רוצה לסיים, ולקוות מאוד שאנחנו נוכל בעבודת הכנסת מצד אחד, עם עבודת המשרד, עם השדולה, עם חברי הכנסת כולם – כי כל אחד, כפי שנאמר, יהיה שם במוקדם או במאוחר, כל אחד ואחת – באמת ליצור את המעטפת שתאפשר לגמלאים, לאוכלוסייה המבוגרת של מדינת ישראל, לחיות עמנו חיים ארוכים, בריאים, שלמים, כדי שהם יעשו אותם בכבוד הראוי, כפי שהם והן ראויים וראויות לו. תודה רבה.

עדיין אין תגובות

אוק 24 2014

השבוע שהיה כך היה: שבחי ירושלים 19.10-23.10.2014

מאת: נושאים: סיכום שבועי

חברות וחברים,

אני מבקש לדבר היום בעיקר על ירושלים ורק על ירושלים, בעקבות השבוע הקשה שהיה ומותה האכזרי של חיה זיסל ברון ז"ל.

ראש הממשלה כדרכו הכריז השבוע על עוד מלחמה, מלחמה בירושלים. אנחנו ננצח, הוא הבטיח. לשיטתו של ראש הממשלה מלחמות כאלה מחזקות את הקונצנזוס הלאומי ומונעות דיון בנושאים אחרים, חברתיים למשל. אבל זוהי שיטה מגונה וגם להכריז על מלחמה בירושלים זוהי טעות ממדרגה ראשונה.

ירושלים היא עיר של שלום. כך היא צריכה להיות ועל ראש הממשלה, עם ממשלתו ועם הקואליציה הפרועה שלו להבטיח כי לא תהיה בה מלחמה. לא צריך ניצחונות, צריך שלא תהיינה מלחמות. נכון שירושלים היא התמצית של הסכסוך הישראלי – פלסטיני, אסור להפוך אותו לסכסוך ישראלי – ערבי  ובוודאי לא יהודי – מוסלמי. אנחנו בדרך לשם.

קיצונים משני הצדדים עושים כל מאמץ לחמם את הגזרה הרגישה והפגיעה הזאת. הם מחטטים בפצע המדמם הזה שוב ושוב. גם מפה וגם משם הם מתמקדים בהר הבית, מקום קדוש ליהודים ולמוסלמים. עד לאחרונה שרר שם סטטוס קוו. איש לא היה מאושר ממנו, מה שהוכיח כי היה מוצדק וסביר, אולם עכשיו הר הבית הוא שדה קרב, וקיצונים משני הצדדים מנסים להשתלט על ההר.

הרוח הרעה מתפשטת בירושלים כולה ובקו התפר, נקודת המפגש בין יהודים לערבים, מתרבים והולכים החיכוכים וההתנגשויות. הפלסטינים בחרו באזורים אלה כדי לחדש את האינתיפאדה, או בהגדרה הצבאית שלה "אלימות בעצימות נמוכה". מבחינתם, כאמור ירושלים מתאימה ביותר. מתגוררים בה, אם לא ידעתם למעלה מ 300 אלף ערבים, חלקם בתוך הגדר וחלקם מחוצה לה. מצבם הכלכלי קשה, ללא השוואה לשכניהם היהודים והם אינם נהנים משווין, מכל בחינה שהיא והאחריות הכוללת על החיים בה, כולל הביטחון, נופלת על מדינת ישראל.  ככל שימשכו יותר תשומת לב לירושלים וקבוצה ערבית – פלסטינית זו, יכתימו את ישראל. מכל הסיבות הללו זה היה שבוע קשה בירושלים, יהיו לנו עוד, לצערי שבועות כאלה. ירושלים קרובה מאוד לליבי, נולדתי בה וגדלתי בה ואת עיקר זמני אני עושה בה. אבי, אליעזר ז"ל, היה יקיר ירושלים. אני רואה בצער כיצד היא נשחקת והולכת.

במקום מלחמה אם כן, אני מציע לראש הממשלה לפעול בכמה דרכים; לרסן את האלימות אבל באותה עת ממש לחפש הידברות הן עם המנהיגות הערבית המקומית והן העם המנהיגות הפלסטינית. כן, גם עם אבו מאזן. אין דרך אחרת. רק פעילות ביטחונית משטרתית תצליח להרגיע לזמן מה, אבל האש תתפרץ מחדש, אלא אם נטפל בשורשים ונגיע לפתרון, אם לא מאוחר מדי.

על דברים נוספים שהתרחשו השבוע דיברתי בתכנית "פוליטיקה" בערוץ 1 (לצפייה לחץ על התמונה), בתכנית ערב חדש, באולפן הפתוח של ערוץ הכנסת ופרסמתי מאמר בגלובס העוסק בתפקודה (הלקוי) של הממשלה בזירה הבינלאומית.

בשבוע הבא מתחיל מושב החורף, עוד נגיע אליו בימים הקרובים ובינתיים נסתפק בירושלים ומכאוביה.

שבת שלום,

נחמן


עדיין אין תגובות

אוק 17 2014

השבוע שהיה כך היה: החגיגה נגמרת 12-16.10.14

חברות וחברים,

עיתון הארץ מביא היום תחקיר מקיף על מחדל המנהרות במלחמת עזה. זהו תחקיר מאיר עיניים המוכיח כי צה"ל ידע ולא פעל כהלכה כדי לחסל את האיום הזה בטרם הוביל למלחמה. אני מוכרח להסיר את הכובע בפני הממשלה שהצליחה באמצעות כמה תרגילים פוליטיים ואולי גם בזכות עונת החגים הבלתי פוסקים הללו, להסיר את הלחץ ולהשכיח את המלחמה. זו תהיה טעות חמורה אם מלחמה זו לא תחקר בידי גוף משפטי חיצוני, כפי שהיה במלחמות קודמות. הן מבקר המדינה והן ועדת החוץ והביטחון חוקרים לכאורה את צוק איתן, אולם אין בידיהם הכלים כדי לצאת במסקנות ובלקחים של ממש. עלינו לדעת היטב, ללא כחל וסרק, מה היה וכמובן להבטיח כי שוב לא יהיה.

בינתיים אנחנו כבר משלמים מחיר כבד על הכישלון המדיני שנלווה למבצע הצבאי. ההתכנסות הגדולה ביום ראשון בקהיר לימדה כי העולם מתגייס לעזרת עזה ובכוונתו להזרים מיליארדי דולרים לרצועה. בכך נשלח גם מסר תקיף מאד לישראל לבל תתקוף מחדש ותהרוס את מה שמדינות רבות בעולם בונות עתה. האמריקאים נוהגים לומר כי צריך לשים את הכסף במקום שהלב שלך מונח, ועתה מתברר כי הלב של מדינות אלה הוא בעזה. בנושא דיברתי ביומן הבוקר של קול ישראל (דקה 1:19:49).

התמונה המדינית המצטיירת והולכת היא בין מטרידה לבין מפחידה. תבחרו. לאחר הקרע בין נתניהו ואובמה והיחסים המעורערים בין ישראל לבין האו"ם, באו החלטות של ממשלת שבדיה והפרלמנט הבריטי, כדי להבהיר לישראל כי נוצרת מציאות פוליטית חדשה וכי הלחצים עלייה יגברו וילכו עד שיושג פתרון לסכסוך הישראלי – פלשתיני. רק הבוקר, יום ו' חזר מזכיר המדינה קרי על בקשתו  – דרישתו לחידוש המו"מ בין ישראל לפלשתינים. אין ספק שישראל החמיצה את ההזדמנות שנפלה לידיה בסוף המבצע, להביא לשינוי מדיני באזור, ומשלמת על כל מחיר יקר.

האופק המדיני של ראש הממשלה לא קיים והחלטות הממשלה להפקעת קרקעות ולבנייה רק מאיצות את התהליכים הבינלאומיים נגדנו. כפי שנשאלתי ואמרתי, הדרך היחידה להחזיר את ישראל לתמונה היא ליזום מהלכים מדיניים והראשון שבהם הוא חידוש המו"מ בינינו לבין הפלשתינים. העניין הוא, שוב, שראש הממשלה חושש משותפיו הקואליציוניים וכפי שאמר פעם מזכיר המדינה האמריקני, הנרי קיסינג'ר, "אין לישראל מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים…" התראיינתי בנושא בתכנית "מה בוער" בגל"צ (דקה 11:56), בערוץ הכנסת ובתכנית הבוקר של אורלי וגיא (לצפייה הקליקו על התמונה).

ועדת הפנים התכנסה בשבוע שעבר לאחר שבג"צ פסל את חוק המסתננים בפעם השנייה. לתומי חשבתי כי יהיה זה מקום לשר הפנים, גדעון סער, להכות על חטא ולהודות כי בחר במסלול הלא נכון כדי להרחיק מפה את המסתננים. ההפך, סער וחברתו, יו"ר הועדה, ח"כ מירי רגב, השתמשו בהזדמנות הזו כדי להכריז כי בקרוב יופיע חוק חדש, התואם את שני קודמיו. במקביל איימו על בג"צ לערוך שינוי בחוק, כך שימנע ממנו האפשרות לפסול החוקים האלה. את  הציבור הרב שמילא את חדר הועדה, רובו ככולו תושבי דרום תל אביב, הממשלה מטעה. היא אומרת להם שהאשם הוא בבג"צ ואם רק יעשו איזה שינויצ'יק, הדברים יסתדרו. אבל לא כך. הממשלה חייבת למצוא דרך חוקתית ואנושית כדי לשלוח הביתה או למקומות אחרים את הרוב המכריע של מבקשי העבודה שהגיעו לישראל. זו דעתי. מקומם לא פה. אבל לא על חשבון פגיעה עמוקה בערכים הדמוקרטים של מדינת ישראל.

לתושבי דרום תל אביב הממשלה צריכה לומר דבר ברור: אתם עומדים בראש מעניינו. אנחנו הולכים להשקיע, יחד עם עיריית תל אביב מיליונים רבים כדי שלא תהיו כתם בליבה של העיר, אלא מגדל-אור של אור. כך צריך לעשות ולא להסית אותם כנגד אלפי מבקשי העבודה שהתנחלו באזור מגוריהם.

מדינת ישראל עומדת על שני אדנים: על האדן היהודי ועל האדן הדמוקרטי. כדי להגן על האדן היהודי חייבים להבטיח רוב יהודי מוצק וממילא גם להתנתק ממרבית השטחים. את זה הממשלה לא רוצה לעשות. כדי להגן על האדן הדמוקרטי, אסור לנו בשום אופן לפגוע בערכי היסוד של מדינת ישראל, כי בלעדיהם, היא לא תהיה עוד המדינה שלנו. בנושא זה התראיינתי בתכנית ערב חדש (לצפייה הקליקו על התמונה).

לסיום, ביום שני בבוקר יחד עם מאות אחרים השתתפתי במרוץ "רואים רחוק", שיזם נוח בראון, מנכ"ל המרכז הישראלי לכלבי נחייה לעיוורים. יחודו של המרוץ הוא כי חלק מהמשתתפים רצים בצמדים, עיוור ורואה. הניסיון הקצרצר להניח כיסוי על עיניי בעת הריצה לימד אותי על הקושי העצום של העיוור להשתתף בפעילות כזו. אולם עליי לציין כי היתה זו הצדעה נפלאה הן לעיוורים שאינם מוכנים לוותר על התענוג וההנאה שבריצה והן לרואים שחברו אליהם והובילו אותם בעשרת הקילומטרים מבית עובד ובחזרה. אני מלא הערכה לכל המשתתפים ובראשם לנוח הבלתי נלאה. בואו בשנה הבאה והעיקר עזרו למרכז החשוב הזה.

שבת שלום,

נחמן שי

עדיין אין תגובות

הבא »