ארכיון לחודש יולי, 2014

יול 25 2014

שבוע שהיה כך היה: בסוף השבוע השלישי 21-24.7.14

מאת: נושאים: סיכום שבועי

חברות וחברים,

אנחנו נמצאים היכן שהוא לקראת הסוף, אבל לא ברור היכן ולא ברור מתי. המערכה שלפנינו היא שילוב של אינפורמציה ודיס-אינפורמציה. הקרב על התודעה הוא מעין לוחמה פסיכולוגית שבה כל צד רוצה להשפיע על הצד האחר, לא רק באמצעות מהלכים צבאיים, אלא גם ביצירת לחץ פסיכולוגי הן מבית והן מחוץ. זהו קרב המסובך לא פחות מן הקרב הקרקעי בין צה"ל לבין החמאס. כך יש להסביר את מבול ההצהרות והידיעות ממקורות אלה ואחרים אשר מציפים אותנו.

עוד מוקדם לערוך סיכומים, צריך לצפות קודם לכשתגיע הפסקת אש ואחר כך לדבר על כל מה שהיה. אולם בסוף השבוע השלישי של הלחימה מן האוויר, מעל הקרקע ומתחתיה, אפשר לומר את הדברים הבאים:

1. פעולה אווירית היא יעילה והרסנית, אך אין בה כדי לשתק באופן מוחלט אש מן הקרקע ומדויקת ככל שתהיה,  היא כרוכה בפגיעה בבלתי-מעורבים. נכון לרגע זה לפחות מחצית מ-800 הנפגעים הם בגדר בלתי-מעורבים. עם זאת, היתרון הגדול של הפעולה האווירית הוא כמובן העדר נפגעים בצדנו.

2. המנהרות, ככל שקיומן היה ידוע, התגלו כהפתעה אסטרטגית וכאיום של ממש. תושבי עוטף עזה מאבדים או איבדו את תחושת הביטחון על אדמתם שלהם. זה לא קרה להם אפילו בימים הקשים ביותר של הקאסמים ופצצות המרגמה. על המנהרות וודאי עוד נדבר הרבה לכשתסתיים האש. אני מניח כי צה"ל ימצא פתרונות כאלה ואחרים, אבל האתגר יישאר גדול, כפי שההיסטוריה הצבאית מלמדת. עדיין לא נמצאה דרך למנוע חפירת מנהרות באופן מוחלט.

3. כיפת ברזל היתה לחומת המגן של מדינת ישראל. מעולם לא תארנו לעצמנו שלמעלה מ-90% מהטילים המכוונים לאזורים מיושבים במדינת ישראל – ייורטו. אין דבר כזה, הצלחה של למעלה מ-90% למערכת נשק, אבל זה קרה ויצר מציאות ביטחונית חדשה. העורף עומד. נכון שישנם קשיים כלכליים וחברתיים ועוד יהיו בעתיד, אבל מספר הנפגעים הזעום הוא הישג בלתי רגיל לישראל.

העורף האזרחי הוא בעיניי ההפתעה הגדולה ביותר. למרות ששבענו מלחמות, במיוחד מאז מלחמת לבנון הראשונה, פעם בצפון ופעם בדרום וחוזר חלילה, הפעם מסתמנת אחדות וסולידריות שלא נראו כבר הרבה שנים. שורש העניין נעוץ בהבנה שחלחלה בכל אזרח ואזרחית כי נוצר איום אמיתי ועלינו לתת לו פתרון ארוך טווח ולא זמני.

המפגשים עם המשפחות השכולות, והיו לי כמה כאלה, מעידים כי גם במקום הכואב ביותר, במשפחות השכול, מבינים כי הקורבן לא היה לשווא וכי ישראל נקלעה למצוקה אמיתית. אכתוב על כך בנפרד.

יש עוד היבטים רבים של המציאות החדשה שהשתלטה על חיינו בבת אחת ושינתה אותם. אני מוטרד במיוחד מיחסי יהודים – ערבים ומן הקרע בחברה בין השמאל לימין. אנחנו חזקים מספיק כדי לשאת ויכוחים בתוכנו, אבל כששר החוץ ממליץ על חרם קניינים על המגזר הערבי או כאשר מפגינים מן הימין הקיצוני מכים מפגינים מן השמאל, או כאשר התבטאות חריגה, ראה ערך אורנה בנאי, מתקבלת  בהתנגדות כה עזה, ראוי לקרר מעט את הוויכוח הפנימי. אין בשום אופן להפסיקו. זהו מקור כוח ועוצמה שאפשר להתגאות בהם. אבל נדרשת סבלנות וסובלנות ולכן זהו מבחן גדול לכולנו.

עכשיו יום שישי בערב ורבים סועדים את ארוחת ליל השבת בדאגה גדולה ובקוצר רוח. עיניהם, עיני כולנו, נתונות אל הדרום וכולנו מלאי דאגה. אני שולח  ברכה גדולה לחיילי צה"ל ומפקדיו, לשב"כ, למג"ב ולמשטרת ישראל באשר הם (עבורם נפתחה עכשיו חזית חדשה באיו"ש ובירושלים).

כולנו מצפים לסיום הלחימה, אבל עם זאת דורשים כי תסתיים בהישגים של ממש שיצדיקו את המחיר הכבד ואת ההשקעות העצומות שכולנו בסופו של דבר משקיעים בצוק איתן. ומעבר לכך, רוצים לראות גם ״יום שאחרי מדיני״, שיבסס דו שיח ישראלי פלשתיני על עתיד ועל חיים משותפים.

דברים אלה ואחרים פרסמתי השבוע במאמרים הבאים שהופיעו בגלובס, בדה-מרקר ובג'רוזלם פוסט וכמובן בדיונים האינסופיים ברדיו ובטלוויזיה.

שבת שלום,

נחמן שי

עדיין אין תגובות

יול 21 2014

גלובס 21.7.14

המנהרות מסמלות אולי יותר מכל אל המלחמה הזאת. היא התחילה להתגלגל כתוצאה מפיגוע שיצא ממנהרה, היא המשיכה להסתחרר וגרמה לישראל לבצע פעולה קרקעית, שלא רצתה בה, שניים מן החללים הראשונים בה היו תוצאה ממארב שמוצאו במנהרה, וככל שהדברים נראים כרגע סוגיית המנהרות תעסיק אותנו עוד שנים רבות.

כמו בכל המיבצע הזה, צוק איתן, אין במנהרות שום הפתעה ועם זאת, זוהי הפתעה אסטרטגית רבת פנים. כל מי שלמד את תולדות לוחמת הגרילה יודע שמנהרות שימשו בעבר ככלי להפתיע צבאות סדירים. יש בהן כל מה שהגרילה מביאה איתה; הפתעה, פעולה מן המארב, כוחות קטנים מול גדולים ומימד, פשוט לכאורה, שהטכנולוגיה מתקשה להתמודד עימו.

ישראל נתקלה כבר במנהרות, כך במלחמת לבנון השניה מול החיזבאלה התברר כי לחיזבאללה מערכות שלמות של מחילות ומנהרות תת קרקעיות, שמהן נהג להגיח, לירות ולהעלם, וכך בעזה עצמה על ציר פילדלפי, פרש החמאס עיר של מנהרות לשימוש כפול; פיגועים נגד צה״ל והברחות. לאחר שיצא צה״ל מעזה בשנת 2005 התרחבה המערכת הזו כדי 1200 מנהרות! אגב, המצרים פעלו ופועלים בנחישות נגדן, והצליחו לחסום רבות מהן, מה שישראל התקשתה לעשות.

המנהרות גם ממחישות את השינוי התודעתי שהמיבצע הזה מסמל. החלש, כפי שאנחנו רוצים להאמין, אינו חלש כלל ועיקר. הוא מסוגל ליזום ולהגיב, מעל הקרקע ומתחתיה, באוויר ובים, בלילה ולאור יום. זה אינו אויב פשוט. באחת מישיבות ועדת חוץ ובטחון שעסקה בסוגיית התקציב דווקא, אני מקווה שאיני מדליף עתה, שאלתי קצין בכיר : מיהו האויב היום, הרי לבנון, סוריה, עירק, ירדן ומצרים אינן מאיימות עוד על ישראל, כל מדינה מסיבותיה שלה, ובכן מיהו? והתשובה שקיבלתי היתה פשוטה וקצרה – ״החזבאללה והחמאס״. (במאמר מוסגר אציין כי איראן היא אכן יריב ואיום אבל בהקשר אחר ושונה ולאו דווקא במלחמה קונבנציונלית).

עכשיו אנחנו מקבלים המחשה ברורה ומידית מה פירושו של האיום הזה. הרי איש לא האמין, ומי שהאמין שיקום, כי איזשהו ארגון טרור, ארגון ולא צבא מדינתי, ישגר מאות רקטות, בהן גם ארוכות טווח למרכזי האוכלוסיה של ישראל. נכון שרובן הגדול יורט בהצלחה, אבל אסור לזלזל בהישג של החמאס. עשור אחד לאחר שפיגועי המתאבדים חדרו לליבה של מדינת ישראל וגרמו למאות רבות של הרוגים ולאלפי פצועים, באו עתה הרקטות בכוונה דומה, אם כי, תודה לאל, בהצלחה פחותה.

אנחנו יודעים עתה וכדאי להזכיר זאת כי הרקטות שבידי החיזבאללה משוכללות יותר ומדויקות יותר, אנחנו יודעים גם כי סביבנו פרושות למעלה מ 150,000 רקטות מסוגים שונים, המכסות כל ס״מ רבוע משטחנו. הטירור שאנו חווים שונה מן המודל הקלאסי, שכן הוא נשען על טריטוריה ועורף אזרחי אוהד. כך בלבנון וכך בעזה. אולי קשה לנו לקבל זאת אבל הפלשתינים בעזה אוהדים יותר את החמאס מאשר את ישראל, ובין השניים אני יודע במי היו בוחרים. הפתעה. הציפייה שלנו למרד אזרחי כלפי החמאס אין לה כל יסוד. השטח האוהד מאפשר להם להכות ולחמוק חזרה הביתה, על פי הקלאסיקה שלהם. הם נעלמים כמו דגים בים, אמר מאו טסה טונג שהוביל את תנועת הגרילה הסינית. מה שנראה בעינינו ולפרקים בעיני הקהילה הבין לאומית כשימוש באוכלוסיה אזרחית כמגן אנושי, הוא הדרך הנכונה מבחינתם להתחמק מן התגובה שלנו, של הצד החזק.

ישראל יכולה להנחיל לחמאס מכה גדולה, כדאי שנזכור זאת, מכה כזאת פירושה אלפי נפגעים תוך התנערות מכללי המלחמה שישראל כפופה להם כמדינה. מובן שאיננו יכולים להרשות זאת לעצמנו, בשום אופן. ישראל גם יכולה לשוב ולהשתלט על עזה, ואפילו במאמץ לא גדול. היא תזמין ביקורת בני״ל קשה, בידוד וסנקציות, אבל גם זה אפשרי.

בדרכים אלה קרוב לוודאי שנצליח להדביר את הטרור, כפי שעשינו בחומת מגן. הענין הוא שאיננו אינה רוצים לשלוט בעזה ובשני מליון, לערך, תושביה. אגב, זוהי אוכלוסיה צעירה מאד, המכפילה את עצמה כל 20 שנה. זהו שטח קטן, עני, אומלל עד מאד. עומס עצום ומיותר עלינו וחסר כמובן אופק מדיני.

מבחינתנו חייב לקום שם שותף מדיני, שותף שיקבל על עצמו אחריות מדינתית, כללי התנהגות בינ״ל ושיתמקד בבניין מערכת חיים אזרחית. שותף כזה, אפילו יהיה ארגון טירור, יהיה חייב לרסן את הטירור. דווקא לגיטימציה בינ״ל, עשויה לשנות את אופיו והתנהגותו.

מדברים הרבה על הקרב על התודעה ועל השינוי התודעתי, ובכן, זהו השינוי התודעתי הגדול הנדרש עתה. בשלב הראשון להשלים את המיבחן הצבאי שנכפה עלינו ולהרחיק את איום הטרור ומיד לאחריו לחפש בעל בית בעזה ולדבר איתו. לא אנחנו נבחר אותו, יבחרו אותו הפלשתינאים, אלה שבעזה ואלה ביהודה ושומרון. אם לא כן, ימשכו הסבבים האלה. אתמול היו אלה פיגועי המתאבדים, היום המנהרות והרקטות, ומחר הפתעה אחרת. עדיף שאת היצירתיות שלנו ושלהם נשקיע בבנית הסדר מדיני חדש ארוך טווח ובר קיימא.

ד"ר נחמן שי, חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה, חבר ועדת החוץ והביטחון.

תגובה אחת

יול 18 2014

השבוע שהיה כך היה: התפילה החדשה שלנו 13-17.7.14

מאת: נושאים: סיכום שבועי

חברות וחברים,

סוף סוף, חזרה המוסיקה לתחנות הרדיו. יש משהו במוסיקה הישראלית, הרגועה והשקטה, שמתייצבת לשירות האומה ברגעים כאלה, כמו המבצע הצבאי. השירים שנכתבו בארץ, לצערנו, או לשמחתנו, הם יפהפיים. הם משקפים את המציאות רבת הפנים שלנו שמטלטלת אותנו במהירות משיאים גבוהים לעומקים, שוב ושוב. עכשיו אנחנו חווים רגע כזה.

עשרות אלפים מחיילנו נכנסו בלילה לעזה. נמאס לי מהעזה הזאת, אבל הבעיה היא שגם כשיצאנו מעזה, אי אפשר להוציא את עזה מאיתנו, וכבר חזרנו אליה שלוש פעמים. אני מבטיח לכם, לא שכחנו שם שום דבר, זו אפילו לא ארץ אבותינו, אבל היא נדבקת אלינו כספחת ורק פתרון מדיני גדול ומקיף , הכולל את יהודה ושומרון יוכל, אולי, להסדיר את יחסינו עימם. אלו הדברים שאמרתי השבוע בכנסת בדיון 9 שנים להתנתקות.

בינתיים, שוב ניגזר עלינו להילחם. אתמול, יום ה', הסתובבתי בדרום, מעיר לעיר, ובפעם הראשונה, בארץ שלי הרגשתי לא בטוח. בשדרות, באשקלון, בתל אביב, בכבישים בין לבין, חזרו ונישנו האזעקות. חשבתי שהטילים מחפשים אותי, אולי זה משהו אישי, אבל זה היה כמובן מוגזם, הם מחפשים כל אחד מאיתנו, בלי כל הבדל, צבע, דת, או פוליטיקה, כפי שכבר הוכח.

החמאס הזמין על עצמו את הצרה הזאת. זה הפך להיות מוסכמה בינלאומית ואפילו אזורית. הוא מבודד כפי שלא היה מבודד מעולם. זה נותן לנו נקודת פתיחה טובה למבצע הצבאי. אבל אני מכיר את תחושת הפתיחה של מבצעים כאלה. בתחילה, הכל נראה פתוח, הכל נראה אפשרי. אני מקווה מאד שננהג בצניעות, כפי שעשו ראש הממשלה והקבינט (לא כל חבריו) עד כה. המטרות הסבירות, ההתנהגות הראציונאלית והפעולות הכירורגיות של חיל האוויר, (שגם כך גרמו למספר גבוה של נפגעים), הם שהקנו לנו את המטריה המדינית של ארה"ב ושל אירופה. אסור לאבד אותה.

אלה הם הרהורים אחדים בטרם שבת וגם זמן להתפלל ולבטוח, כל אחד במה שהוא או היא מאמינים, ואם לאו אז לשיר. כבר אמרתי, השירים הם התפילה החדשה שלנו.

שבת שלום,

נחמן שי

אלה המאמרים שלי שהופיעו השבוע: ישראל היום, דה מרקר

עדיין אין תגובות

יול 18 2014

נאום במליאת הכנסת בנושא 9 שנים להתנתקות

נחמן שי (העבודה):

אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, זהו יום עצוב, ללא ספק. יום עצוב במסורת היהודית, וגם יום עצוב לישראלים כמוני, שמאמינים וחושבים וגם בטוחים שהיום הזה יגיע, שנוכל להפריד בינינו לבין הפלסטינים ולקיים פה מדינה יהודית ודמוקרטית. זהו יום עצוב שאפילו הבמאי הכי מוכשר בעולם לא היה יכול לביים אותו בצורה הכי מושלמת, שבדיוק לתוך הדיון הזה, שיזמה שדולת ארץ-ישראל, ייָרו רקטות מעזה לתוך ישראל ונהיה נתונים ביום השביעי, השמיני, של המבצע הצבאי הזה. אי-אפשר היה לדמיין את זה, אבל זו המציאות, ואנחנו מתמודדים אתה – –

נחמן שי (העבודה):

– – ומתמודדים אתה בהצלחה. ומתמודדים אתה בהצלחה. ולא קוראים לממשלת ישראל "ממשלת פחדנים" כמו שקראה חברת אופוזיציה פה לפני – חברת קואליציה. האמת היא שהיא באופוזיציה בפועל. כך קראה להם. אנחנו לא קוראים לממשלת ישראל "ממשלה של פחדנים". אף פעם. לא מפה ולא משם.

אני רוצה לדבר על מה שקרה אז, ואיך הוא משליך על חיינו היום. משנת 2001 עד אוגוסט 2005 נהרגו מהירי מעזה ובעזה עצמה, ברצועת-עזה, 113 ישראלים. בשנים שחלפו מאוגוסט 2005 עד יולי 2014 נהרגו 56. כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו. הצלנו חיים של רבים בעובדה שיצאנו.

אבל זאת לא הסיבה היחידה, כי תגידו לי שבמאבק הגדול שלנו לארץ-ישראל שלנו, למדינת ישראל, אנחנו מקריבים גם את הטובים שבינינו. אז אני רוצה לומר שאני חושב שבמעשה הזה של ההתנתקות, שקיבל עכשיו כל מיני כינויים וימשיך לקבל עוד כינויים בדרך, אנחנו הצלנו ואנחנו מצילים את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, כמדינה דמוקרטית, שהיא היום, ותהיה לתמיד, חלק ממשפחת העמים, ויישמרו בה זכויות היסוד של בני-האדם כולם, ולא יהיו בה שווים יותר ושווים פחות, ותהיה ראויה לתואר "מדינת העם היהודי", עם כל ההרחבה שאפשר לראות בכך.

ההתנתקות, חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, לא הייתה מעשה מושלם. לא.

נחמן שי (העבודה):

ומי שיאמר שזה היה מעשה מושלם, הוא טועה ומטעה. נפלו טעויות כבדות. נפלו טעויות כבדות. נפלו טעויות כבדות: שלא הגנו על ההתנתקות בהסדר מתאים עם הפלסטינים, שלא תמכנו בהסכם הזה עם הקהילה הבין-לאומית, שלא עירבנו בהסדר הזה את האו"ם. והיו עוד. ונפלו טעויות קשות, שהיום נחשפנו אליהן גם בדיון שהיה בוועדת הפנים של הכנסת, בכל הקשור לפינוי האוכלוסייה האזרחית מרצועת-עזה. לא עולה על הדעת שתשע שנים אחרי, עדיין 40% מתוך אותם אנשים שפונו אז לא הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. לא עולה על הדעת. ואני יודע שמדינת ישראל השקיעה מיליארדים, מיליארדים, כדי למצוא את הפתרונות הללו, ונכשלה. אין לי הסבר לזה, אגב. והטעות הזו נעשתה מהיום הראשון, כי אם היו מתכוננים לפינוי של האוכלוסייה האזרחית באותה יסודיות ובאותה ירידה לפרטים כמו שתכננו את המבצע הצבאי, אז אני לא חושב שהיינו יכולים לקבל היום את הקבוצה שיושבת פה, ביציע, ושישבה אתנו בישיבה, והסיפורים שלהם הם שוברי לב לכל דבר. הלב יוצא כדי לראות אותם, כל אחד מגיע למקומו. הם לא היו ראויים לעונש הזה, ולא היה צריך להעניש אותם. הם לא נשאו באחריות. מדינת ישראל שלחה אותם או סייעה להם כדי להיות שם, וזה היה באחריותה של המדינה לעזור להם כדי לבנות מחדש את חייהם, והדבר הזה לא נעשה. לא נעשה כמו שצריך.

חסר לי פה השר אורי אריאל, הוא היום מופקד על העניין. אני אשמח מאד לשמוע ממנו איך הוא מתכוון סוף-סוף להביא את הנושא הזה לידי פתרון מוצלח. האנשים הלאה לא אחראים לגורלם.

מדינת ישראל לקחה עליה את גורלם. אבל אני רוצה להפריד, ואני אעשה כל מה שאני יכול כדי לסייע להם – אמרתי את זה, ואני אומר את זה ואני אעשה את זה – כמה שאני יכול, אבל אני באמת הקטן בעניין הזה.

נחמן שי (העבודה):

אני רוצה לחזור לשאלה הבסיסית: האם תהיה עוד התנתקות חד צדדית? אני לא יודע. אני מקווה שלא תהיה באותו אופן ובאותם תנאים שנעשתה. אבל אני רוצה לומר את זה לחברי בכנסת הזאת, שאני מאמין שגם הם רוצים לשמור על אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל ועל רוב יהודי מוצק: לא נחזור לעזה, שלא יהיה לכם ספק, לא במבצע הצבאי הזה ולא במבצעים עתידיים. אני לא מתגעגע למחנות הפליטים של עזה, לא לביוב שלהם, ולא לפחונים שלהם ולא לחיים שלהם. ואני לא רוצה להיות אחראי לגורלם יותר, לא לרווחה, ולא לבריאות ולא לחינוך. שידאגו להם אחיהם הערבים, שתדאג להם הקהילה הבין-לאומית. זאת לא תהיה האחריות שלנו ואנחנו לא צריכים לדאוג לה. אנחנו צריכים לדאוג לביטחונה של מדינת ישראל, אנחנו צריכים לדאוג לגבולות הביטחון שלה, ואנחנו צריכים לדאוג לישראלים שחיים פה, כולל אלה שחיים היום ביהודה ושומרון. בהחלט צריכים לדאוג להם, אבל מעזה נשכח. תודה רבה, אדוני.

עדיין אין תגובות

הבא »