ארכיון לחודש יוני, 2014

יונ 27 2014

השבוע שהיה כך היה: בכל זאת, לא ויתרנו 22-26.6.14

חברות וחברים,

באמצע השבוע היוצא השתתפתי באסיפה הפרלמנטארית של מועצת אירופה בשטרסבורג, צרפת. ישראל איננה חברה במועצה עצמה, אלא רק משמשת משקיפה באסיפה הפרלמנטרית שלה. בכנסת ה-19 אני עומד בראש משלחת הכנסת לאסיפה הפרלמנטרית.  זאת בדרך כלל הזדמנות לעסוק גם בנושאים כלל אירופים, אבל מפעם לפעם הסוגיות המזרח – תיכוניות מתגלגלות לשולחנה של האסיפה. כך גם הפעם. יחד עם עמיתי, ח"כ רונן הופמן, החלטנו למקד את השתתפותנו במושב הנוכחי של המליאה בשלושת החטופים. הנושא אינו מוכר עדין, בזירה הבינלאומית, שכן זמן קצר מדי עבר מהחטיפה. אני מניח, אני חושש, כי בהדרגה ידברו עליו הרבה יותר, אם כי הבה נודה, בעולם האכזרי שבו אנו חיים, עולם של אלימות ומעשי רצח וחטיפות, חטיפתם של שלושה ישראלים אינה החדשה החשובה ביותר של השבוע. בכל זאת, לא ויתרנו.

נשאתי בעניין זה נאום במליאת האסיפה הפרלמנטארית וביקשתי כי 47 המדינות החברות במועצה, המייצגות 800 מיליון איש, יסיעו לנו להשיב את החטופים. הוועדה המדינית של האסיפה קיבלה החלטה ברוח זו וגם ראש קבוצת הידידות בין ישראל לבין האסיפה הפרלמנטארית, חבר הפרלמנט הבריטי ג'יימס קלפיסון, החתים עשרות חברי פרלמנט על הודעה ברוח זו. כל זו נעשה במקביל להופעתן של שלוש האימהות במועצה לזכויות האדם של האו"ם בג'נבה.

הקמפיין העולמי יתרחב וילך עתה שכן בשטח אזור החטיפה, הפעילות מצטמצמת והולכת. היא מתמקדת במאמץ מודיעיני, שיניב בסופו של דבר פירות.  אנחנו נדע מה קרה שם.  בינתיים ראש הממשלה מוביל את המסע נגד החמאס שמעורבותו במקרה היא ברורה.  ודווקא משום כך חשוב  להעביר קו ברור בין החמאס לבין אבו-מאזן שהדהים בהודעתו החשובה, אולי אפילו ההיסטורית, בנושא החטיפה. אני יודע שכולנו ציניים, גם חסרי אמונה, ונוטים לזלזל בכל מה שנאמר על-ידי הפלסטינים, ובוודאי הצהרה מסוג זה. רצינו בערבית? קיבלנו, רצינו בפורום ערבי? קיבלנו? רצינו גינוי חריף ? קיבלנו. אבו-מאזן שבר את כללי המשחק  ועל כך הוא ראוי לאשראי. ישראל צריכה לחדש עמו את המשא ומתן ולחזקו. לא בפעם הראשונה מתברר כי אבו-מאזן מייצג בכל זאת חשיבה אחרת לסכסוך הדמים בינינו לבין הפלסטינים וראוי שנשאל, בניגוד לדעתם של כמה קיצונים מהימין, מי בדיוק יחליף אותו ולאן הוא יוביל את המחנה הפלסטיני.

הנה מקצת מהתקשורת שסיקרה את מאמצינו במועצת אירופה: ישראל היוםג'רוזלם פוסטNRG וגם כתבתי על כך מאמר שהתפרסם בגלובס.

עניינם של השלושה הועלה על-ידי נשיא המדינה שמעון פרס בביקורו בארה"ב. נפגשתי עמו, יחד עם אסתר פולארד וח"כ איילת שקד, בתחילת השבוע כדי להבטיח כי יעלה גם את עניינו של ג'ונתן פולארד. היה כיף לראות נשיא בג'ינס, לא דבר מן המקובלים, וכך נראה לי שפרס משתבח מיום ליום… כמה נתגעגע אליו…  הוא הבטיח לעלות את ענינו של פולארד על סדר היום. אינני מצפה כי הוא ישוחרר מחר או מחרתיים, אבל חייבים להתמיד בלחץ. בשנה ה-29 למעצרו ולכליאתו, הגיעה עת השחרור וביטחונה של ארה"ב, אני משוכנע, לא יפגע כמלוא הנימה.

בינתיים בכנסת מסתיימת החקיקה של חוק ההזנה בכפייה. העצירים המנהליים כבר הפסיקו את שביתתם אבל את גלגלי החקיקה החליט נתניהו שלא לעצור. בשבוע הבא תחוקק כנסת ישראל חוק מביש, הנוגד באופן ברור אמנות בינלאומיות ושאף רופא אשר נאמן לשבועת הרופא לא יקימו. אני גם משוכנע כי הוא לא יופעל אף פעם. יש חוקים שצריך להרוג אותם כשהם קטנים וזו היא דוגמא מצוינת.

לבסוף, מילה אישית. השבוע הלך לעולמו חברנו רוני גבעוני, מזכיר סניף העבודה במבשרת. איש אשכולות, פעיל ונמרץ, אידיאולוג וסוציאליסט, שנלקח מאתנו בחופזה ממש בעיצומה של עשייה גדולה. חשבתי שארצה להקדיש לו את הסיכום השבועי הזה ולהודות לו על כך שקיבל את פני במאור פנים במפלגת העבודה לפני שנתיים ונתן לי הרגשה נעימה של תמיכה ועידוד. אני שולח תנחומי לישראלה, להילה ולגיא.

שבת שלום.

נחמן

עדיין אין תגובות

יונ 20 2014

השבוע שהיה כך היה: ושוב ימים קשים 15-19.6.14

חברות וחברים,

סוף שבוע מתוח, שני ברציפות, יעבור עלינו. שלושת החטופים אינם וגורלם אינו ידוע. אי הודאות מכרסמת בתחושת הביטחון שלנו שהכל יהיה טוב, כמו שאנחנו תמיד רוצים להאמין. ובכן, השקט ששרר בשטחים הופר בבת אחת. כצפוי. לא צריך להיות גנרל בשביל להבין שהמציאות הביטחונית והמדינית היא שברירית. תוך ימים אחדים צה"ל חזר לכל הכפרים והערים באיו״ש, הרחיב בבת אחת את מטרות המבצע לקרב גדול נגד החמאס ואם נרצה או לא נרצה, גם נוצרה מציאות חדשה.

ספק אם השברים יתאחו. בתוך השבוע הזה נשא אבו מאזן, נשיא הרשות הפלשתינאית, נאום מאד חשוב. ראש הממשלה מיהר לבטל אותו ודרש כי ירחיק את החמאס מממשלתו. זה חשוב, אני יודע, אולם אסור לנו לאטום אוזניים ולסגור עיניים כאשר אבו מאזן בוועידה של שרי חוץ ערביים משמיע הסתייגויות כה מרחיקות לכת, הן מן המעשה עצמו והן מן הטרור בכלל.

כרגע שורר שקט בשטחים וצה"ל פועל בחופשיות. אני לא רוצה לתאר לעצמי מה היה קורה אילו מה"מוקטעה" היתה יוצאת הוראה, כפי שעשה ערפאת, להתקומם. אסור שהחטיפה תמוטט את יחסינו עם הרשות הפלשתינאית. שיתוף הפעולה הביטחוני המתבצע בעצם הדקות והשעות האלה, מלמד עד כמה עדיפה מערכת יחסים זו על פני עימות. דיברתי על כך בקול ישראל (דקה: 01:33:10) ופרסמתי מאמר ב Jerusalem Post.

בתחילת השבוע ביקרתי בבתי שתיים מתוך שלוש המשפחות, ואכן הרושם המתקבל הוא שהן חזקות ומלאות אמונה. האמונה בהחלט מחזקת. אני מצטרף אליהן בתקווה גדולה, כי נראה את השלושה חוזרים בקרוב.

בצילה של החטיפה השתתפתי בכינוס בכנסת שעסק במעמדם החוקי של ערביי ישראל. יחד עם חברי כנסת ערבים ועם עמותות מובילות במגזר הערבי ניסינו לחשוב על מצבם של ערביי ישראל בעצם הימים האלה וכיצד ניתן להגן עליו ולעגן אותו. יהיה מה שיהיה, הם ואנחנו נישאר פה ועדיף כמובן שבתוך מדינת ישראל נחייה בדו – קיום מתוך הבנה הדדית של שתי הקבוצות הלאומיות הללו, הגדולה והקטנה. עוד נחזור ונדבר על כך.

בגלל אירוע החטיפה הדיונים בכנסת השבוע התנהלו בעצלתיים, ללא הצעות אי אמון וגם ללא עימותים פוליטיים. לאיש לא היה חשק לריב, כי הכל נראה מגוחך. ועדה אחת בכל זאת פועלת באינטנסיביות בלתי רגילה, זוהי ועדה מיוחדת בראשות ח״כ קארין אלהרר, שמקימה  את השידור הציבורי העתידי. לא יאומן. רשות השידור הוקמה לפני 50 שנה והיא משדרת על פי חוק. עכשיו, בחודש ימים רוצים לבטל את החוק, לסגור את הרשות, להחליט על תאגיד חדש, לפטר בדרך את כל העובדים  ובעוד חצי שנה להופיע עם מוצר חדש ומבריק. ממרום גילי אני יכול כבר לצפות כי לא תמיד החדש יותר טוב מהישן וכי בעוד עשר שנים ,קרוב למדי, יופיע שוב שר חדש ויצהיר כי הגיעה העת לסגור ולבנות מחדש. בכל הדיונים האלה אני משתתף ומנסה ככל האפשר לשמר קודם כל את המשמעות של שידור ציבורי. הוא שונה בכל היבט שהוא מכל ״שרות ציבורי״, כפי שהחוק החדש מגדיר אותו.

23 שנה לאחר שהובלתי  את הקמת הרשות השנייה וערוץ 2, אני חש כי השרים לפיד וארדן מקימים עוד ערוץ, מסחרי באופיו, שמטרותיו הציבוריות מטושטשות והוא ידמה מכל היבט שהוא לשידור המסחרי. זו הזדמנות גדולה שתוחמץ. בין היתר, חבריי ואני מגינים על 2,000 עובדים של רשות השידור והטלוויזיה החינוכית שעומדים עכשיו לפטרם. גם כדבר הזה עוד לא היה.

בענייני פיטורים, מפעל הנעליים בריל, שעליו הגנתי יחד עם שלי יחימוביץ בשנים האחרונות, נסגר. 100 מעובדיו נשלחו לביתם. הנעליים האמריקאיות הן יותר זולות ועל פי משרד הביטחון, כנראה יותר טובות. חבל שלא נימצא לעובדים מקום תעסוקה אחר. האבטלה  היא רעה חולה ואני חושש מאד כי לעובדי בריל, שאינם שייכים לשכבה הנוצצת של עובדי ההיי-טק, מחכה עתיד עגום. כיו"ר שדולת כחול – לבן בכנסת אני מצר במיוחד על  כל החלטה כזו ומצפה כי משרדי הממשלה, בראשם משרד הכלכלה, יתגייסו לעזור לעובדים.

נסיים שוב בתקווה ובתפילה לשובם של שלושת הנערים, נפתלי, גיל-עד ואייל.

שבת שלום,

נחמן

תגובה אחת

יונ 19 2014

הצעה דחופה לסדר – השתלטות אל-קאעידה על עיראק והשפעתה על המזרח התיכון

נחמן שי (העבודה):

תודה, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, רעידת האדמה שהתחוללה במזרח התיכון לפני כשלוש שנים לא הייתה מהלך אחד, ולא הייתה בודדת. גלי ההדף שלה ממשיכים להתפזר ולהתפוצץ באזורנו, ומגבירים את ממד האי-יציבות.

זה התחיל באיזה עולם של תקוות גדולות שנועדו לכאורה לשחרר בתוך העולם הערבי חברות מדיכוי, ממשטרים מדכאים, והיו סימנים טובים לכך, או הייתה איזו תקווה שהדור הצעיר, נשים, קבוצות מיעוט, יזכו בבת-אחת לאיזה יום חדש. אבל זה עבד לזמן קצר מאוד; בכל המדינות, או שזה שימר את הכוחות הישנים או שזה אפילו החריף את המצב ועשה אותו יותר גרוע.

ואנחנו כולנו עקבנו אחרי הציפיות. אנחנו משתייכים לחברה המערבית, למדינות מערביות, למרות המיקום שלנו, ושם חלמו – חלמו חלומות גדולים ואמרו: הנה, הדבר שכל כך ציפינו לו יקרה, וזה התמוטט כמו כלום.

דבר שני שאנחנו יכולים להיות מאוכזבים ממנו ומודאגים ממנו זה מערכת ההסדרים שארצות-הברית הניחה מאחוריה כשהיא יצאה מעיראק. לכאורה נבנה שם מבנה שלטוני חדש, ממשלה חדשה, צבא חדש, ואפילו דמוקרטיזציה של עיראק. כל הדברים האלה מתפוררים עכשיו לנגד עינינו כמו אבק, כאילו לא היו מעולם. ואנחנו רואים שההסדרים האלה, כל עוד היו האמריקנים נוכחים בשטח, החזיקו מעמד. ברגע שהגורם האמריקני, היציב, אולי גם המממן, יצא מעיראק, הדברים האלה התמוטטו.

אני רוצה רק לומר כמה מילים, מה זה אומר מבחינתה של ישראל: אנחנו ממשיכים לגור באזור שהאי-יציבות בו היא הדבר היציב ביותר. אי-יציבות. אף מדינה היום באזורנו היא לא יציבה מלבדנו; לא לבנון, לא סוריה, לא עיראק, אפילו בירדן יש אי-שקט, במצרים, אני מקווה, עכשיו עם הנשיא החדש, אבל זה עדיין רחוק מלהיות יציב. מבחינתנו זה אומר שאנחנו נשארים פה כדי להישען על כוחנו שלנו; על כוחנו הצבאי שלנו, על כוחנו הכלכלי שלנו, על מעמדנו הבין-לאומי, וגם על הצורך, בעיני, להסדיר את היחסים בינינו לבין הפלסטינים. לא, זה לא ירגיע את המזרח התיכון. לא, זה לא יביא שקט לכל המשברים האלה שאנחנו מדברים עליהם ושאנחנו אולי לא רואים עדיין את סופם. אבל אני חושב שמבחינת האינטרס הישראלי, אנחנו חייבים להסיר את האי-שקט הזה. ועכשיו במיוחד בימים האלה, כפי שאנחנו יודעים, בעקבות חטיפת הנערים וכן הלאה, אנחנו חייבים להגיע להסדר בינינו לבין הפלסטינים כדי להסיר את האלמנט הזה, התוסס, מאתנו. תודה רבה.

עדיין אין תגובות

יונ 13 2014

השבוע שהיה כך היה: הנעליים של רובי 8-13/6/14

חברות וחברים,

רובי ריבלין יהיה הנשיא העשירי של מדינת ישראל. לפני שבוע זה נשמע רחוק מהמציאות, ולאחר שבוע שמתמודד בתחרות הדרמות הפוליטיות העולמית, הבלתי אפשרי קרה. האמת היא שהוא היה המועמד המוביל בשנים האחרונות ובחודשים האחרונים, אבל מתקפת הנגד של ראש הממשלה, שסיבותיה נעלמות מעינינו, פתחה את המרוץ לנשיאות ומועמדים נוספים הצטרפו.

מפלגת העבודה החליטה לתמוך בפואד בן אליעזר ואני גם כן חשבתי שכך נכון. אולם החל ממוצאי שבת שעבר, בעקבות חקירת המשטרה ופרישתו של פואד מהמרוץ, הקלפים התערבבו מחדש. לאחר שהתברר כי אין מועמד מוסכם, הלכנו איש איש לדרכו ובחירתי שלי היתה רובי ריבלין.

אני מכיר אותו שנים ארוכות, ארוכות מאד. הוא שורשי, אמיתי, ללא פוזות וגם ירושלמי. בשנים שכיהן כיו"ר הכנסת הוכיח כי הוא דמוקרט אמיתי וידע לנווט בהצלחה בין הגלים הפרלמנטרים. הוא היטה אוזן למיעוט והעניק לו אפילו העדפה מתקנת, כפי שלפעמים נידרש. באופן מידי הופיע הביטוי השחוק על הנעליים הגדולות (של פרס) וכל השטויות הללו. רובי לא הולך יחף, יש לו נעליים משלו ואני מאמין שהוא יטיב להלך בהן בארץ ומחוצה לה.

ביום הבחירות התקשורת כבשה את הכנסת. מבחינתה, הדרמה היתה שלמה, יחסי הכוחות התנועעו והסוף לא היה ידוע מראש. את זה התקשורת אוהבת מאד. כולנו היינו שותפים לחגיגה.

מהר מאד התעוררנו מהחלום הנשיאותי לשיגרה ולדיון בהצעה לסדר היום על המפולת המדינית וכיצד על ישראל לנהוג עתה. ברגע זה נראה כי איש אינו עוסק עוד בענייננו. כמו תמיד קופצים נושאים חדשים לסדר היום הבינ"ל, עכשיו זה עיראק, למשל. אבל אני מציע לחבריי בימין לא להירדם ולא לשגות באשליות, כי ישראל תאלץ מהר מאד להתמודד עם מציאות חדשה שבה ממשלת הטכנוקרטים המשותפת לחמאס ולפת"ח מתקבעת בדעת הקהל והופכת להיות שותפה לגיטימית למשא ומתן. אני חושש, כפי שכתבתי בעבר, שהזמן פועל לרעתנו ותהליכים שאינינו מבחינים בהם, יביאו בסופו של דבר לבידודה המדיני והכלכלי של מדינת ישראל.

נאומי במליאת הכנסת

בין החוקים שזכו בזכויות יתר ועלו בדחיפות לסדר יומה של הכנסת, היה חוק ההזנה בכפייה לעצירים מנהליים. בידי ישראל מצויים 187 עצירים מנהליים. הם לא עמדו למשפט, אם כי מעצרם אושר בידי רשויות המשפט. זה נושא מורכב, מאד לא נוח לכל מי שמאמין שישראל מדינה דמוקרטית, אבל הוא גם הכרח המציאות לפעמים ואני מוכן, כפי שאמרתי בדיון, לקבל זאת.

איני מוכן בשום אופן להסכים להזנה בכפייה של העצירים הללו שפתחו בשביתת רעב לפני כחודש וחצי. מצבם הולך ומידרדר והם מסרבים לקבל כל מזון. הזנה בכפייה היא מעשה אסור על פי אמנות בין לאומיות וכל רופא שיעשה זאת עלול להיענש בצורה חמורה על ידי הקהילה הרפואית והמשפטית. ההסתדרות הרפואית הודיעה  בצורה מפורשת לממשלה ולמשרד המשפטים כי היא אוסרת על חבריה להזין את העצירים בכוח. אולם הממשלה המשיכה בחקיקה וכמובן נהנתה מן הרוב שלרשותה. אני מקווה שהדבר ימנע ותימצא דרך להחזיר את העצירים הפלשתינאים לתאיהם בשלום וללא הזנה בכוח. אני גם מקווה שלא ימצאו כמה "אחיטופלים" שייעצו לממשלה לייבא רופאים מחו"ל (אתם זוכרים, רופאים מהודו?) או לבצע פרוצדורות רפואיות ללא רופאים. זו לא סיטואציה קלה ואני לא מקנא באיש, אולם כפי שאמרתי וגם הצבעתי בהתאם, אסור לנו לנקוט עוד צעד אחד שיגביר את ההסתייגויות של הקהילה הבינ"ל, במקרה הזה הרפואית, מאיתנו. אלה הדברים שאמרתי במליאת הכנסת.

חלק ניכר מן השבוע שעבר וכנראה גם בשבועות הקרובים יוקצה לחוק החדש של סגירה – פתיחה של רשות השידור. רעיון קסום מבית היוצר של השרים ארדן ולפיד, איך בהוקוס פוקוס סוגרים את רשות השידור, מעלימים את כל חטאיה כלא היו ומקימים רשות חדשה במחצית מהעלות הקודמת. באמת יש לנו יש לנו ממשלת קונץ וחבריה הם קוסמים. נכון שאגרת הטלוויזיה תעלם, אבל אנחנו נשלם אותה באמצעות אגרת הרדיו שבהדרגה תתייקר (אנחנו לא רואים זאת, כי היא מהווה חלק בלתי נפרד מרישיון הרכב), וכן נממן את תקציבה מקופת המדינה. אם אני לא טועה קופת המדינה מבוססת גם כן על המיסים שלנו, אז מה הרווחנו? עוד אשליה שהציבור בולע בשמחה. כמה טוב להיות נאיבי.

בכל מיקרה הרשות עצמה היא גוף חולה שזקוק לניעור מוחלט ואני, כחבר הוועדה הפרלמנטרית, יחד עם ידידי ח"כ איתן כבל, נעזור לכל מי שירצה בכנות וביושר לעשות כן. אולם דאגתנו העיקרית בסופו של דבר היא לכ-2,000 העובדים של הרדיו, הטלוויזיה והטלוויזיה החינוכית, אנשים שעומדים להיזרק ממקומות העבודה שלהם, כמובן ב"הומניות" הידועה של ממשלת הליכוד ושותפיה.

שבת שלום לנשיא החדש ולרעייתו, הגברת הראשונה, נחמה.

נחמן

2 תגובות

הבא »