ארכיון לחודש ינואר, 2014

ינו 31 2014

נאום בטקס יום השואה הבין לאומי במליאת מועצת אירופה. שטרסבורג, צרפת

חברים יקרים,

תודה שאתם מקיימים היום הטקס ליום השואה הבינלאומי, תודה על השתתפותכם.

אילו רק יכולה היתה האדמה הטובה והפורייה הזו לדבר, אילו רק השמיים הכחולים והמרהיבים האלה יכלו לספר את הסיפור, אבל הם שותקים. שתיקה גדולה וארוכה, ואנחנו מדברים במקומם ועלינו מוטל לספר את הסיפור של שישה מיליון יהודים שנקטפו ביחד ובנפרד מעל האדמה הזאת.

אז אולי נספר על דודתי, נחמה, שאת שמה אני נושא בגאווה ואת בעלה זיגמונד ואת סבי, צבי וסבתי, רוזה, שהוגלו מביתם בוולוצלווק שבפולין לגטו וורשה, ואחר כך נלקחו למקום שממנו אין דרך חזרה. נספר על עוד קרובים רבים ממשפחתי וממשפחת אשתי, שכולם נספו על האדמה הזאת, שאותה אהבו, אך היא מעולם לא אספה אותם אליה. הם נלקחו ממנה בכח, הוכו, נורו, נחנקו, עונו למוות ולבסוף, עלו בגל של גז, אש ואפר אל השמיים היפים האלה.

אבי ואמי היו בני מזל והם הגיעו לפלשתינה ושם הקימו את ביתם, ואני כבר גדלתי במדינה יהודית, חופשית וסוברנית ושם אני מגדל את ילדי ונכדיי.

חברים יקרים,

ישראל שקמה מן האודים העשנים של השואה ואליה הצטרפו רבים שהגיעו ממקומות וממדינות אחרות, לא ידעה יום אחד של שקט בתולדותיה. הם רצופים במלחמות גדולות וקטנות, שבהן נפלו למעלה מ-20,000 איש. המאבק לעצמאות נמשך והולך ואינו תם.

בכל זאת, זוהי דמוקרטיה שוקקת, מלאת חיים, מדינה מתקדמת, מדינת היי-טק ומדע, מדינה שחידשה את שפתה העתיקה ואת תרבותה, מדינת חוק וסדר, מדינה שוחרת שלום.

אנחנו רוצים לשים קץ לסכסוך המתמשך עם שכנינו הפלשתינאים ועם אויבנו מקרוב ומרחוק ומוכנים להקריב ולשלם על כך, כל זאת מבלי לפגוע בביטחוננו.

לאחר השואה ומול האיומים של היום, אי אפשר שלא להבין כיצד הביטחון עומד בראש העדיפויות של מדינת ישראל ומנחה אותנו בכל החלטה שאנו מקבלים.

בין ישראל ואירופה שוררים יחסים מצוינים. אירופה היא יעד מספר אחד ליצוא שלנו, ישראל שותפה לתכנית המדעית האירופית "הורייזין 2020" ולעוד תכניות רבות, ישראלים מגיעים לאירופה במאות אלפים וכך גם אזרחים אירופאיים לישראל.

נכון, יש גם מחלוקות שאין להסתירן ויש לדון בהן כפי שנהוג בין חברים. הן תיפתרנה.

אבל דבר אחד הוא בלתי ניתפס, בלתי מתקבל על הדעת, מקומם, ועליו כולנו, בלי יוצא מן הכלל צריכים להילחם: האנטישמיות. היא לא נעלמה, אולי לא תעלם וממשיכה לשאת את ראשה המכוער. עד היום במאה ה-21 פה באירופה מכים יהודים, מחללים בתי כנסת ובתי קברות, ובמרחב הפתוח של התקשורת ובעיקר באינטרנט, נשמעות ונראות התבטאויות אנטישמיות.

זה לא יעבור.

אף אם ישראל בטוחה וחזקה ויודעת להגן על עצמה ואפילו על העם היהודי באשר הוא, עדיין האחריות היא של כל אדם בר דעת, תרבותי, כל אדם היודע היסטוריה ומכיר אותה, כל אדם המביט אל האדמה הטובה הזאת ועל השמיים הבהירים וזוכר כי אירופה עדיין עדה לשנאת זרים ולשנאת יהודים. יש לעקור אותם מן השורש.

זאת הפנייה שלנו אליכם. זאת האחריות שלכם.

כפי שאמר הסופר היהודי וחתן פרס נובל, ניצול אושוויץ, אלי ויזל:

" העד היהודי מדבר על סבל עמו כאזהרה. הוא משמיע פעמון אזעקה במטרה למנוע הישנות הזוועות. הוא יודע שלמתים שנזנחו על ידי אלוהים ונבגדו על ידי האנושות, הניצחון הגיע מאוחר מידי. אבל אין זה מאוחר עבור ילדינו, שלנו ושלכם. למען הילדים מחובתנו לגנות אנטישמיות, גזענות ואיבה. "

ותודה שוב.

עדיין אין תגובות

ינו 24 2014

השבוע שהיה כך היה: מנהיגות, כבר אמרנו? 19-24.1.14

חברות וחברים,

שולמית אלוני, שהלכה ביום שישי לעולמה היתה אישה יוצאת דופן, אין ולא היו רבות כמוה. בפוליטיקה היא אתגרה את מפלגת העבודה, בעיקר את גולדה מאיר ואז פרשה והקימה מפלגה בעצמה אשר ביצרה את מקומה משמאלה של המפה הפוליטית. היא היתה לוחמת נועזת וראשונה על זכויות האדם והאזרח במדינת ישראל, הן באמצעות התקשורת והן כחברת כנסת. היא מעולם לא הסתירה את דעתה על כל תופעה מכוערת בחברה הישראלית, ליבה ופיה היו שווים ועד יומה האחרון היה מרתק לשמוע אותה חריפה, עקרונית ומשכנעת.

היא תחסר לרבים.

בשגרה הפוליטית, התבקשתי לדבר השבוע על חוק המשילות. מין מכבסת מילים ישראלית טיפוסית שמנסה להסתיר כוונות רעות באמצעות החוק. מכל הגזרות שהיא מביאה, הקשה  ביותר היא – העלאת אחוז החסימה. כשלעצמה, התכנסות הקשת הפוליטית למספר מצומצם של מפלגות היא מעשה מבורך, אבל כאשר היא נעשית בכוח, היא עלולה לגרום לתוצאות הפוכות; הדרה של מגזרים או קבוצות משמעותיות בייצוג בכנסת, הורדת אחוז ההצבעה עוד יותר בקרב הציבור והקצנה במפלגות החדשות שתקומנה, בעיקר במגזר הערבי. לממשלת ישראל וכמובן לראש הממשלה, לא חסרים אמצעים למשול. הם רק צריכים להחליט שהם רוצים להנהיג את המדינה והכלים נתונים ברשותם. אנחנו, כל אחד מאתנו, מחכה לראות כיצד תנהל סוף סוף הממשלה את המדינה הזאת.

הנה למשל, התהליך המדיני ההולך ומתחרבש – אנחנו זקוקים שם למנהיגות. הפערים החברתיים, מצוקת הדיור, מצב הקשישים, כל אלה ועוד זקוקים למדיניות עקבית ותקיפה ולכן צריך לחפש את הקושי לא בהגדרה המטושטשת של "משילות", כפי שאמרתי במליאה: "לא בעיית משילות קיימת בישראל, אלא בעיית מנהיגות".

בכנסת נשבה השבוע רוח נעימה וידידותית מאד. ראש ממשלת קנדה, סטיבן הארפר, נשא במליאת הכנסת את אחד הנאומים החמים ביותר שניתן לעלות על הדעת. שמחתי. קנדה היא ללא ספק חריג בזירה הבינלאומית, ההולכת ונעשית עוינת. שגרירינו בבירות אירופה המרכזיות ננזפים וגרמניה יחד עם מדינות אחרות באיחוד האירופי מתמידה במסר שלה: סיוע ושיתוף פעולה – כן, שטחים – לא. ישראל תצטרך להחליט ומהר.

שר הכלכלה, בנט, טען השבוע שהמדינה הפלשתינית תפגע כלכלית בישראל. אני מתקשה להבין את ההיגיון שמאחורי זה. לדעתי, ההפך הוא הנכון והניסיון מלמד שכאשר מתפתחים תהליכים של שלום והסדר מדיני, קצב ההשקעות גובר והפעילות הכלכלית מתחזקת. מן הראוי להאזין לדבריהם של מאה אנשי עסקים שיצאו לפורום הכלכלי בדאבוס והבהירו כי מחריף החרם הכלכלי על ישראל. מבין כולנו, הם כנראה יודעים הכי טוב מהי המציאות. דיברתי בנושא גם במליאת הכנסת.

בימים האחרונים מתלהט הוויכוח על הצורך במשרד להגנת העורף. מצחיק שעשרים ושלוש שנה, בדיוק השבוע, לאחר שנפלו עשרות טילים בעורף הישראלי, עדיין לא ברור כי העורף דורש התמקדות והערכות מיוחדות. הסיסמא "העורף הוא החזית" אינה קשקוש אלא מציאות חדשה, בה אויבנו יודעים כי הבטן הרכה של ישראל היא העורף ולשם הם מכוונים. לכן המדינה, ובצדק, השקיעה בעורף וממשיכה להשקיע.

המשרד להגנת העורף נולד בחטא. מפלגת העבודה התפצלה ואהוד ברק רצה לחלק צ'ופרים לכולם וכך, מסגן שר הביטחון הוקפץ מתן וילנאי לשר. לאמיתו של דבר התפקידים והסמכויות נשארו בידי משרד הביטחון ואין להוציאם משם. ראש הממשלה מתקשה כבר חודשים ארוכים לקבל החלטה מי צודק; השר גלעד ארדן שקיבל את התיק החדש – ישן או שר הביטחון שמסרב להיפרד ממנו. בין לבין, גם למשרד לביטחון פנים יש שאיפות בתחומי העורף, כפי שקרה בשרפה בכרמל ובסערת השלג האחרונה, אולם לישראל אין הלוקסוס להתלבט יותר מידי זמן וצריך לקבל החלטה.

מנהיגות כבר אמרנו?

ובסוף שוב בקשה לי אליכם, אם יש לכם יוזמות, הצעות לפעילות פרלמנטרית ובעיקר חוקים, אשמח לקבל ולקדם.

שבת שלום,

נחמן

פרק נוסף בסדרה "מלחמדיה" מתוך האוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל. והשבוע: הלינץ' ברמאללה. אם מישהו מכם או מכן שמע את התכנית, אשמח לקרוא תגובותיכם.

עדיין אין תגובות

ינו 24 2014

נאום בן דקה – ביקור ראש ממשלת קנדה בכנסת 21.1.14

נחמן שי (העבודה):

אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אתמול הייתה פה ישיבה יפה, עם ראש ממשלת קנדה, שהשמיע דברים חמים בטמפרטורות שאנחנו לא רגילים להן, אבל לצערנו זה חריג. מעמדה של ישראל בעולם הוא לא כמו שהוא נראה בעיניים קנדיות. אתמול 100 אנשי עסקים באמת מהצמרת של הכלכלה הישראלית, בדרכם לדבוס, הצביעו על הסכנה ועל הדאגה הגדולה שלהם מפני חרם כלכלי על ישראל. זה לא דבר תיאורטי, זה דבר מאוד מעשי ומשמעותי למדינה שהיא מוטת ייצוא, שתלויה באופן מוחלט בייצוא, ושסגירת שווקים בפניה יכולה לגרום לה נזקים עצומים. אני לא בטוח שהציבור בארץ מודע לכל הדקויות האלה, כי כולנו עסוקים בעצמנו, אבל יש פה פוטנציאל שיכול לפגוע קשות במדינת ישראל. לכן תמהתי מאוד – תמהתי מאוד – ששר הכלכלה, מכל האנשים, האדם שצריך להיות הכי מוטרד, כי הייצוא הזה עובר דרכו, הכריז במקום שהכריז,  בישיבת סיעה אתמול, שמדינה פלסטינית תרסק את כלכלת ישראל.

אני לא יודע אם תהיה מדינה פלסטינית בסוף; אני חושב שצריכה להיות, בחלוקה הנכונה, אבל צריך להיות היגיון הפוך כדי להבין שאם תוקם מדינה פלסטינית היא דווקא תפגע במדינת ישראל. אולי נחשוב חיובי פעם? אולי נחשוב על השוק שייפתח? אולי נחשוב על האפשרויות שתינתנה? אולי נחשוב על האיחוד האירופי שמדבר על מתן מנה גדולה של תמריצים לישראל ולרשות הפלסטינית? אי-אפשר לראות שחורות כל הזמן. צריך לתת פתח לתקווה ולעתיד יותר טוב. תודה.

עדיין אין תגובות

ינו 24 2014

נאום במליאת הכנסת על חוק המשילות 20.1.14

נחמן שי (העבודה):

תודה רבה, אדוני. אדוני היושב-ראש, חברי – כמה, שניים? – חברי הכנסת – – –

נחמן שי (העבודה):

וחברות. לא לא, לצורך ההסבר הטכני אני צריך לומר שגם אני יצאתי מאספה – או מישיבה – נדירה – יש שלושה – של האופוזיציה, שהתכנסה באולם "גליל" ומוחה על החוק החדש הזה ועל השינויים שנעשים בו. אז היא לא מחרימה את מליאת הכנסת, שיהיה ברור, אדוני היושב-ראש, אלא פשוט אנחנו רוצים להחליף דברים בינינו, איך להיערך לקראת הדיון ולקראת המחאה הציבורית שתגיע אחריה. בשום אופן אין פה ולא תהיה פגיעה בכנסת, כמובן.

נחמן שי (העבודה):

חוק המשילות, החוק שעומד על סדר-היום. חוק שלך, למפלגתך, יש זכויות יסוד בחוק הזה.

אני רוצה לומר דבר אחד מאוד ברור, חברי. הבעיה היא לא משילות, הבעיה היא מנהיגות. זה שורש העניין. אין בעיית משילות במדינת ישראל. לשולחן הזה, במרכז המליאה, אין שום בעיה לנהל את עצמו ואת מדינת ישראל, כפי שהוא מתחייב וכפי שהוא אמור לעשות. אין שום בעיה. וזה אנחנו יודעים. האם לראש ממשלה או לראשי ממשלה בעבר היה קושי לקבל החלטות? לא. הם קיבלו החלטות קשות ביותר. החלטות של שלום, החלטות של מלחמה, החלטות כלכליות, החלטות חברתיות, ולא התלוננו. אני זוכר כמה וכמה ראשי ממשלה, שזכורים לנו היטב, שהובילו את מדינת ישראל, תרתי משמע, במדבריות, בכוח המנהיגות שלהם, והם לא התלוננו שהם צריכים לתקן את מספר השרים, ש-24 שרים קשה להם, או טוב להם, ו-22 או 18 שרים קל להם – שזה, אגב, נמתח כמו חבל אלסטי, כמו גומי. זה נפתח פעם יותר, פעם פחות, זה בכלל לא משנה שום דבר. וכל ממשלה, כמו שיודע ידידי חבר הכנסת רותם – הוא יודע שאפשר, כשרוצים, הלוא, להגיד שהחוק הזה לא תופס, או לעשות מייד שינוי בחוק ולהגדיל את מספר השרים. לכן, כשחוקרים ובודקים ונכנסים לעומק העניין, מגלים שבעצם יש פה סעיף אחד בעל משמעות – אחד – והוא העלאת אחוז החסימה. וכל החוק הזה נועד לפגוע באחוז – או לשנות את אחוז החסימה, כדי להקטין ייצוג של סקטורים מסוימים בכנסת הזאת. כלומר, שאותן מפלגות קטנות, שמספר חבריהן הוא שניים או שלושה, אולי גם ארבעה, נראה איך זה ייערך, לא יוכלו להיות מיוצגות בכנסת. זאת – – –

נחמן שי (העבודה):

בסדר, אני – בין שלושה לארבעה. בין שלושה לארבעה. למה זה בא? כי מישהו, לא מצא חן בעיניו שיש פה יותר מדי מפלגות קטנות, אולי, אבל בעיקר כי לא רצו מפלגות מסקטורים מסוימים. אני יכול לחשוב על הסקטור שקרוי ערביי ישראל, אני יכול לחשוב על הסקטור שקרוי חרדי ישראל, אני יכול לחשוב על הסקטור של השמאל – מרצ, שהיו בכנסת הקודמת שלושה. היה להם אירוע משמח, הם עלו לשישה. ומה אם הם ירדו שוב לשלושה?

נחמן שי (העבודה):

ואפילו ניצן הורוביץ חושב שיותר. אל תדאג, אנחנו נטפל בזה, לא יהיה גידול פרוע שם. זה באחריות שלנו כבר. אנחנו נשים אתכם – אבל בשום אופן לא הייתי רוצה שגם אם למרצ יש שלושה מנדטים – והיו ימים כאלה למפלגה הזאת, קשים – אז ייגרע מקומה בכנסת. אנחנו פוגעים במו-ידינו, חברים וחברות, בדבר שאני מאמין שהוא הכי יקר לנו, זו הדמוקרטיה, שכל הבית הזה קם – אני לא אגיד נופל, הוא לא נופל, הוא לא ייפול – על הדמוקרטיה. זאת תמצית הדמוקרטיה. ואנשים, חברים שמגיעים לבית הזה, מייצגים את האוכלוסייה, את הציבור הרחב, המורכב, המגוון, שחי במדינת ישראל. וכאן מישהו רוצה לפגוע בעיקרון הזה, של הייצוגיות, הוא רוצה לפגוע בו. כי אם נגדיל את אחוז החסימה, ונגביה, יהיו קבוצות שלא תהיינה מיוצגות בבית הזה, או קבוצות אחרות יתחילו להתחבר אחת לשנייה, שגם בזה אני לא בטוח שיש משום חוכמה גדולה מדי. אני לא חושב שצריך למנוע מקבוצות של מפלגות חרדיות, או מהקבוצות הערביות, כל אחת לעמוד עם דעתה ועם השקפתה. למה צריך לערבל אותם? לכל אחד מהם – זה שהם באים ממגזר מסוים זה לא אומר שהם חושבים אותו דבר, והם זכאים לראות בכנסת מקום שבו הם יביאו לידי ביטוי דעות שונות. זאת הדמוקרטיה. זה המקום שהדעות האלה צריכות להיות מיוצגות. ואני אומר שזו תהיה התוצאה הברורה של התהליך הזה.

ישראל היא מדינה מאוד מגוונת. מאוד מגוונת. יש לה מרכז ויש לה פריפריה, יש לה פריפריה דרומית ויש לה פריפריה צפונית, ויש לה עולים ויש לה ותיקים, וגם בעולים יש קבוצות שונות. אנחנו יודעים את זה. וכל אחד רוצה שיהיה לו ייצוג, מה לעשות. אנחנו לא – אין לנו שיטה דו-מפלגתית, או תלת-מפלגתית. בחלק מהמדינות גם הדו-מפלגתית התמוטט. הקבוצות האלה, יש להן משקל, גם משקל מספרי. הוא לא יבוא לידי ביטוי בכנסת. זאת אומרת, אנחנו נדיר אותם מתוך החיים הדמוקרטיים של מדינת ישראל. וכל החלום הזה – היה לנו חלום, נכון, של אותו סיר גדול שבתוכו הכול  melting pot כזה, שבסופו של דבר עושים איזה דייסה ויוצא עם אחד. אז אנחנו עדיין קבוצות, שבטים, אז מה? זה עדיין לא מונע – יש הרבה מאוד מכנה משותף בין כולם, וכולם חיים פה, וכולם ממלאים את הארץ הזאת בדינמיות ותסיסה נפלאות.

אבל למה לקחת מהם את הזכות להיות מיוצגים בכנסת ישראל?

נחמן שי (העבודה):

לא, אז היינו שם באחד, אדוני השר. היינו כבר באחד, אני זוכר את התקופה הזאת. אז עלו לשניים. גם שניים זה נדיר, בדרך כלל זה שלושה פה; איכשהו קרה שנכנסו שניים. למי זה מפריע השניים האלה?

נחמן שי (העבודה):

למה?

נחמן שי (העבודה):

מה זה משנה? אם היית לוקח אותם לקואליציה – הם כבר היו על סף כניסה לקואליציה – אז היה להם יותר משקל. יש להם משקל. ככה לא סופרים, באמת.

נחמן שי (העבודה):

כשהם היו 28?

נחמן שי (העבודה):

למה? מה זה משקל-יתר בדמוקרטיה? אני לא מבין. יש להם בדיוק את המשקל – – –

נחמן שי (העבודה):

א. אני לא רואה את השניים האלה בתוך הממשלה. הם, דווקא בכנסת – מצא יושב-ראש הכנסת לתת להם ייצוג מכובד, גם פרסונלי, וגם הוא חשב שזאת מפלגה לגיטימית שצריכה לקבל את הייצוג שלה, והם מיוצגים בוועדות הכנסת.

נחמן שי (העבודה):

למה?

נחמן שי (העבודה):

לא, כי ככל שזה גבוה יותר, יותר קשה להשיג את זה, ואז אנחנו משאירים מאחור יותר בוחרים שלא ימצאו את המפלגה שלהם בבית. הרבה יותר קולות ילכו לאיבוד, מפני שאנשים לא ירצו לבוא להצביע, מפני שהם לא יראו את עצמם מיוצגים באחת המפלגות שמתמודדות.

אנחנו רוצים להגדיל את אחוז ההשתתפות. הדמוקרטיה הישראלית רואה בדאגה ירידה מבחירות לבחירות של אחוז ההצבעה. אם אנחנו נלך בדרך הזאת, יהיו יותר אנשים שיאבדו עניין, שיגידו: למה אני אלך להצביע? הקבוצה הזאת, אני לא רואה בה מישהו שעונה על הציפיות שלי, וגם אם הוא היה אז הוא נבלע כבר – או היא נבלעה – במפלגה אחרת. אני לא רוצה להצביע, אני לא רוצה להשתתף. ואני חושב שתמצית העניין היא שאנשים כן יבואו וכן יצביעו וכן יהיו חלק מהמשחק הדמוקרטי.

לכן אני חושב שהחוק הזה הוא חוק רע, והכנסת לא יכולה לתת לו יד. אני לא נגד שיהיו איזה הגבלות כאלה ואחרות – אמרתי – על הצעות אי-אמון, על מספר השרים, על עוד כל מיני דברים. אבל בלב העניין, זה העיקרון שעליו הכול מתקיים – עקרון הייצוגיות, שבא לידי ביטוי בבניין הזה. ואנחנו נתנגד. הרוב יחליט: אנחנו הולכים לפגוע ביסוד מיסודותיה של הדמוקרטיה הישראלית, ולכך אנחנו לא יכולים להסכים.

ואני חוזר ואומר מה שאמרתי קודם, כי אני רוצה לסכם בזה: לא בעיית משילות מתקיימת בישראל, אלא בעיית מנהיגות. ואם השולחן הזה ירצה להנהיג את מדינת ישראל בדרכים, בכיוונים שהוא מאמין בהם, שאנחנו מאמינים בהם, הוא יוכל לעשות את זה גם בכלים הנכונים, ולא צריך לשבור את הכלים לשם כך. תודה רבה.

עדיין אין תגובות

הבא »