ארכיון לחודש דצמבר, 2011

דצמ 29 2011

תגובה על דברי רה"מ לח"כ מולה

תודה רבה לך, גברתי יושבת-הראש, חברי חברי הכנסת, המחאה לא תמה. המחאה שהתחילה בקיץ האחרון הולכת ונמשכת. אתמול היא היתה בבית שמש, וכך היא תלך ותימשך במקומות רבים בכל הארץ הגדולה הזאת. המחאה הזאת תקיף את הפריפריה והמרכז, את החילונים והדתיים, את העולים והוותיקים. כן, גם את העולים והוותיקים.

אני רוצה לנצל את הדקות הספורות האלה שעומדות לרשותי כדי לדבר על הדברים שאמר היום ראש הממשלה על חברי חבר הכנסת שלמה מולה, ולא שמעתי אותו מתנצל על כך. הוא כשל בלשונו, חברים, מילה זרה וקצת גמגם, וראש הממשלה פנה אליו והציע לו שאם הוא יכתוב את הנאומים שלו, הוא יוכל לקרוא אותם יותר טוב. איזו התנשאות, איזו יהירות במדינת ישראל לאדם שלא נולד פה.

ואני רוצה לספר לכם כמה מילים, לכם ולצופים בבית, על שלמה מולה. הוא הלך ברגל למדינת ישראל. הוא הלך ברגל. הוא יצא מהכפר שלו, מאמבובר – תיכף אני אספר על הכפר – והלך כל הדרך, דרך המדבר. בלילות הלך, בימים שכב על החול החם וחיכו ללילה, לא כולם הגיעו, עד אשר אחרי שבועות ארוכים מצאו את עצמם בסודן, ומסודן טסו לארץ. ובאו לארץ הזאת, שטוענת תמיד  שהיא יודעת לקבל עולים, אבל לא תמיד עושה את הדרך הזאת קלה עבורם, ולמד את השפה, והלך לאוניברסיטה, ונעשה עורך דין, והגיע לכנסת בכוחו שלו, לא עשו לו טובות ולא עשו לו הקלות. ובמקום שאנחנו נתגאה בהישג האדיר הזה ונאמר איזו ארץ נפלאה, אומר לו ראש הממשלה: כדאי שאתה תכתוב את הנאומים שלך.

אגב, הכפר הזה אמבובר, אני מציע לכם לנסוע לשם אם אתם יכולים, תראו את הספסל, ספסל העץ שהוא ישב עליו, ספסל בלי משענת – אצלנו היו ודאי מחליפים את המנהל באותה הזדמנות – להסתכל על הלוח. ועל הלוח היו כתובות אותיות בעברית. וליד הצריף הזה עמד בית הכנסת שלהם, שכבר לא היה בו דבר, אבל שם הם נהגו להתפלל. וברחובות של הכפר הזה זורמת אשפה, וזורם לכלוך ומים, ומשם יצא חבר כנסת במדינת ישראל. ואיפה היה ראש הממשלה כדי להגיד לו: אני מעריך אותך.

עדיין אין תגובות

דצמ 29 2011

נאום אי אמון – "התקשורת הישראלית תחת התקפה"

אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת. התקשורת הישראלית נמצאת תחת התקפה. התקשורת הישראלית נמצאת תחת אש. התקשורת הישראלית מתגוננת, והיא מתגוננת לא מפני אויבים חיצוניים שאנחנו יכולים להצביע עליהם על המפה; היא מתגוננת מפני אויבים שיושבים בבית הזה ושרוצים לסתום את פיה.

מה קרה ביום שישי האחרון בתקשורת, אותה תקשורת שאתם לא אוהבים כל כך? הלך כתב של הטלוויזיה, כתב של ערוץ 2, ובא לבית-שמש – שי גל שמו – וצילם את הסיפור של משפחת מרגוליס. אם לא היה שם צוות הטלוויזיה, לא היינו מתעסקים מאז בנושא הזה. הוא לא היה קיים. לא היה כלום. היינו ממשיכים לחיות בתוך המסדרון האפל והחשוך הזה, שאליו אתה מוליך אותנו.

ואני אומר שזו היתה הוכחה ניצחת, קטנה. כי כמו שי גל, אותו כתב, יש עשרות – עדיין יש – שעושים את עבודתם יומם ולילה, כדי שנדע בתוך ואיפה אנחנו חיים. בגלל שאם לא תהיה תקשורת, בחלק גדול מהמקרים לא נדע. הלוא כל הרעיון הוא – למה לא רוצים שתהיה תקשורת? למה לא רוצים, ידידי חבר הכנסת אייכלר? כי התקשורת מפריעה, כי התקשורת מעצבנת, כי התקשורת שמה לפני העיניים שלנו ראי, ובראי הזה – אוי ואבוי – אנחנו רואים פנים חשוכות, פנים מקומטות, פנים מזדקנות של החברה הישראלית. לא רואים, לא את הרעננות ולא את היצירתיות ולא את החדשנות. אנחנו רואים פנים חדשות בחברה הישראלית, פנים שאני מתבייש בהן.  אני מתבייש בהן. וזה לא נגד החרדים, חבר הכנסת מוזס. אל תנסו להסות אותי.

בתקשורת יש הכול. זה כוחה של התקשורת. זה כוחה של התקשורת, שהיא שהיא מגוונת, היא רבת דעות ורבת עמדות. אין חברה מתפקדת ללא תקשורת. אין חברה מתפקדת ללא תקשורת. המתקפה על התקשורת שדיברתי עליה היא רב-חזיתית. היא רב-חזיתית. היא לא עוסקת רק בכלי אחד. היא אומרת: בואו נסתום את פיו של ערוץ 10, כי הוא שידר, לצערנו, לצערם הרב, כמה תחקירים שלא מצאו חן בעיני ראש הממשלה. בואו נפגע בטלוויזיה החינוכית כי, אוי ואבוי, אולי ישימו שם מנהל שלא מוצא חן בעינינו. ובכלל שהטלוויזיה החינוכית לא תעסוק באקטואליה, רק ב"קישקשתא" וב"ברבאבא", רק לזה היא מתאימה, הטלוויזיה החינוכית.

ובואו ניקח את "גלי צה"ל" – תחנת רדיו מפוארת. למרות שהיא שייכת לצבא היא יודעת לעשות את עבודתה העיתונאית במידה מקצועית בלתי רגילה – ונעמיד בראשה תת-אלוף, לובש מדים, קצין חינוך ראשי בצה"ל, כבר שבועות ארוכים, כי מישהו מתכונן להיות מפקד התחנה – אני עוד לא יודע מי הוא ואני לא יודע למה. לא היה כדבר הזה בתולדות "גלי צה"ל". לא היה.

וניגע עכשיו ברשות השידור, שחונקים אותה מכל הכיוונים. קודם כול חיבקו אותה במינויים פוליטיים, שלצערי הרב עברו את הוועדה הרלוונטית, ולצערי הרב מבקר המדינה והיועץ המשפטי לממשלה לא נכנסו בעובי הקורה, ועכשיו מכתיבים לרשות השידור גם את התקציב, גם את דרכי ההתנהלות שלה, גם את התכנים של השידורים שלה. היא כולה נמצאת תחת המגף הזה. רשות השידור, שהיא הרשות של כולנו.

כי מה הולכים לעשות בחוק הזה? הולכים למחול לרשות השידור חובות בסדרי גודל של כמעט 200 מיליון שקל, שהיא היתה צריכה לעשות בהפקה מקומית קנויה. למה עושים את זה? קודם כול, היא לא עשתה את זה, אבל לא זה העניין. דרך העובדה שלא מוציאים את ההפקות האלה החוצה, אז מאות ואולי אלפי אנשים שפרנסתם בתחום הזה, מאבדים אותה. הם לא יוכלו לעבוד שם מחר, לא יהיה להם ממה. אבל זה ענף שהממשלה לא רוצה שהוא יתפתח – הוא מטריד אותה, הוא מעצבן אותה, הוא מרגיז אותה, ואולי גם הוא לא תומך בה פוליטית. אולי הוא לא מאנשי שלומנו.

ואני מסתכל היום על הפנים של האנשים האלה, שזו הקריירה שלהם, אלה החיים שלהם. הם בחרו להיות עיתונאים, הם בחרו להיות טכנאים, הם בחרו להיות צלמים – מחר אין להם איפה לעבוד.

מה שקורה פה, במדינת ישראל זה שינוי מהותי באופייה, בדמותה, בדרכי התנהלותה, ואת השינוי הזה מובילה ממשלת ישראל. ודרך חור המנעול הקטן הזה  של חוק רשות השידור הם עושים את המהפכה הגדולה הזאת, המהפכה האיומה הזאת. תודה.

עדיין אין תגובות

דצמ 24 2011

לאחיות ולאחים שלי, שלום – סיכום שבועי 18-23.12.11

חברות וחברים,

הפעם החלטתי להעביר לכם את נאום הצעת אי האמון שהגשתי בשם סיעת קדימה ביום שני. אתם תמצאו כי הנושאים מתייחסים לאירועים שעל סדר יומנו, להוציא את הנושא המדיני עליו קיבלנו תזכורת לקראת סוף השבוע בהכרזתם של ראש הממשלה ושר החוץ, באמצעות משרד החוץ, שאירופה לא רלוונטית…

"אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בשעה שהכנסת פותחת היום את דיוניה מסתיים והולך בכרמל טקס האזכרה ל-44 הנספים באסון הכרמל. אולי אין זה הרגע המתאים להעלות הצעת אי-אמון בממשלה, אבל אולי זה הרגע המתאים ביותר להעלות הצעה זו. להצדיע מפה לנופלים, לחבק חיבוק גדול את משפחותיהם, ולהזכיר לבית הזה את המחדל האיום שהתרחש באותו יום, ואשר את תוצאות החקירה שלו עדיין לא ראינו.

חברי חברי הכנסת, 44 איש ואשה אלה שנפלו באותו יום הם האחים שלנו. הם קרובים אלינו בשמותיהם, במקומות מגוריהם, בחינוך שקיבלו. כשאתה רואה את הרשימה, גם אם אינך מכיר אותם, אתה מכיר אותם. הם נפלו על משמרתם בדרך הטיפוסית במדינת ישראל – מחדל מתמשך מממשלה לממשלה, שהוטל לבסוף על מפתנה של הממשלה הזאת. מותם מלמד כי בישראל של 2011 אין ממשלה, אבל יש שרים רבים; אין אחריות אבל יש בעלי-בית רבים, והאזרח, חייל, עובד המדינה, הפעיל החברתי נושאים על גבם את המבנה הרעוע הזה.

רציתי לדבר היום על האחים שלנו. על עוד אחים במדינת ישראל, שכל אחד במקומו וכל אחד בתפקידו, מוכיח לנו שיש עדיין תקווה ושהציבור הזה ראוי לממשלה אחרת, טובה יותר.

חשבתי הבוקר על עורך-הדין יואב ללום. עוד אח שלנו. יואב ללום מנהל באופן עקבי ועקשני מאבק על רישום בנות במגזר החרדי, מאז נדחתה בקשתו לרשום את בתו לכיתה א' בבית-הספר "בית יעקב" בשכונת גבעת-שאול בירושלים. מנהלת בית-הספר טענה אז, כי אֵם המשפחה לא עמדה בגדרי הצניעות הנדרשים על-פי תקנון בית-הספר. אולם דעתו של ללום שונה. הוא גרס כי בתו נדחתה מפני מוצאה המזרחי. כך הגיש את מה שקרוי היום "בג"ץ עמנואל", שבו זכה, ואחר כך העמותה שהקים, "נוער כהלכה", קיבלה פרס על פעילותה למען שוויון בחינוך. כלפי יואב ללום הופעלו לחצים כבדים. הרב עובדיה אמר: אלו הפונים לערכאות, כאילו הרימו יד בתורת משה, הינם מחרפים ומגדפים כלפי מעלה, ואין להם חלק בעולם הבא.

בימים האחרונים שב ללום ופנה לבג"ץ, הפעם נגד שיטת המכסות שמנהיגים הסמינרים, ואשר במרכזה עומד הרצון לחסום את דרכן של בנות ממוצא מזרחי. ממשלת ישראל מתנערת מאחריותה לשוויון מלא בין הבנות האשכנזיות והספרדיות. רק היום ציינו פה בכנסת 20 שנה לחוקי-היסוד של זכויות האדם. אנחנו כל כך גאים בדמוקרטיה שלנו, עד שמתברר כי איננו מסוגלים לאכוף את חוקיה, למשל את חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. יואב ללום הוא אח שלי, שלנו.

חשבתי הבוקר גם על צור הרפז, סגן-אלוף בצה"ל, סגן מפקד חטיבת אפרים. בשבוע שעבר, בעקבות האירועים במרחב החטיבה, הותקף צור בידי פורע יהודי. בלוק נזרק לתוך הג'יפ שבו נסע, והוא נפצע. סגן-אלוף הרפז נמנע מלהגיב. אלוף פיקוד המרכז, אבי מזרחי, ציין באותו יום כי שנאה כזו כלפי יהודים לא ראה למעלה מ-30 שנה של שירות בצה"ל. היו שתקפו את סגן-אלוף הרפז על שנצר את נשקו. במרחק של ימים אחדים נדמה לי שנהג נכון. עם זאת, הפורע וחבריו לא נעצרו עד לרגע זה. סגן-אלוף צור הרפז, בן למשפחת ניצולי שואה, אינו הראשון ואינו האחרון שמשלם מחיר אישי כבד על שירותו בשטחים. הוא מותקף בשתי החזיתות, היהודית והערבית, ואינו יודע בסופו של דבר במי הוא נלחם, כי הממשלה הזו מתחמקת מאחריותה, משמיעה הצהרות יפות, אולם בפועל אינה כופה ואינה מסוגלת להבטיח כי בשטחים הנתונים לשליטתנו, שבהם חיים יהודים וערבים, ישררו חוק וסדר. ההיפך, זהו המערב הפרוע שלנו.

גם הוא אח שלי, יחד עם מפקדו עד לא מכבר ובקרוב שוב, תת-אלוף ניצן אלון. רק לפני שבועות אחדים סיים את תפקידו כמפקד אוגדת יהודה ושומרון. "לא די בגינוי, צריך לטפל בטרור היהודי. המערכת לא פעלה ביעילות מספקת, ולא תרגמה מודיעין לאיסוף ראיות בשטח", אמר ניצן אלון במעמד הפרידה. הוא ספג בתפקידו גינויים ואיומים מתושבים רבים ביהודה ושומרון וממנהיגיהם. לא קומץ היה פה; לא קומץ, אלא רבים שראו בו אויב. אמו, ניצולת שואה, שבאה למעמד הזה על כיסא גלגלים, שמעה את אלוף הפיקוד היוצא מתנצל בפניה על העלבונות שספג בנה, תת-אלוף, ובקרוב אלוף בצבא-הגנה לישראל. אני שולח מפה ברכה לניצן אלון, מהמעולים שבמפקדי השדה בצה"ל. גם הוא אח שלי, שלנו, של כולנו.

בקיץ האחרון ראינו סולידריות אמיתית. לרגע היינו משפחה גדולה. לא את כולם הכרנו, אבל את דפני, איציק, סתיו ומנהיגים צעירים אחרים ראינו מעל כל במה. הדור הצעיר הזה החזיר בנו את האמון בעצמנו, ביכולתנו, בעתידה של ישראל. הם גררו את הממשלה למנות ועדה, וכולנו גיחכנו, שהרי ועדות נועדו לחסל עניינים ולא לקדמם. לרגע תהיתי שמא טעינו. הנה טרכטנברג הגיש את הדוח, הנה הממשלה אימצה אותו, והנה או-טו-טו מתרחש השינוי הגדול. אבל עכשיו, שבוע אחר שבוע, כולל אתמול, אנחנו רואים את הממשלה ממסמסת את הדוח, מאמצת את החלקים הנוחים לה, ומתעלמת מהקשים, ובעיקר מתפללת שדפני, איציק וסתיו יעופו לה מהעיניים. אבל הם לא. הם נשארים כאן כי הם אתנו והם האחים שלנו.

ויש עוד אחות במשפחה הזאת, אחות חדשה, קוראים לה טניה רוזנבליט, 28. גיבורה ליום אחד ואולי ליותר. היא עלתה על אוטובוס ביום שישי בדרכה לירושלים. היא לבשה בגדים צנועים, שכן היתה בדרכה לפגישה בשכונה חרדית. כשעלתה לאוטובוס, התיישבה מאחורי הנהג. אולי לא ידעה, ואולי ידעה וחשבה כי ראוי שאשה תשב מקדימה. אבל בישראל של 2011 נשים הן לא מקדימה, הן מאחור. נוכחותה בקדמת האוטובוס הביאה עליה את כעסם של נוסעים חרדים, שניים מהם עצרו את האוטובוס, רבים התאספו סביבו וצעקו לעברה. השוטר שהגיע ניסה לשכנעה לעבור לאחור. חצי שעה נמשכה התמונה הזאת, לקוחה כאילו מעולם אחר, עד שהאוטובוס המשיך בדרכו. טניה רוזנבליט קיבלה מחמאות רבות אתמול. ראש הממשלה הזכיר אותה בישיבת הממשלה, שר התחבורה זימן אותה אליו, ציפי לבני ולימור לבנת דיברו אתה. היא, בדיוק כמו רבים מאתנו, איננה מבינה בדיוק מה עשתה, בסך הכול היא רצתה להגיע לירושלים בשלום.

תחת הנהגתה של ממשלה זו, תחת הנהגתו של ראש הממשלה הזה, מתרחשים בישראל אירועים שלא העלינו בדמיוננו. לא מנהיגות אנו רואים אלא גרירת רגליים. ראש הממשלה מתעלם מהאחריות המוטלת עליו להבטיח כי הארץ הזאת, הארץ הטובה הזאת, תהיה דמוקרטיה לא רק בהכרזת העצמאות שלה ובחוקיה, אלא גם בחיי היום-יום. הוא יכול ואינו רוצה לבלום את מסע החקיקה האנטי-דמוקרטי, את היוזמות שעולות בממשלתו שלו ובקואליציה שלו.

בחודשים האחרונים אנו רואים מסע מכוער שנועד לשתק את הדמוקרטיה, שעליה גאוותנו, להטיל את מוראו של הרוב על המיעוט, להשבית את החברה האזרחית, לסתום את פיה של התקשורת ולעצב ישראל חדשה, אחרת, מאיימת. לא יהיה אפשר לבלום את הדיון הציבורי במדינת ישראל. לא יהיה אפשר להציג איומים חיצוניים כעילה לסתימת פיות. מלחמת הקיום שלנו איננה רק נגד אויבים חיצוניים שהיו ויהיו. מלחמת הקיום שלנו היא על פרצופה, דמותה ודיוקנה של החברה הישראלית, יהודים וערבים, חילונים וחרדים, עולים וותיקים, נשים וגברים, כולם ביחד חיים פה.

המדינה הזאת, אדוני ראש הממשלה, היא של כולם, גם שלך. האחים שלי הם גם האחים שלך, אלא שאתה כנראה אינך רוצה אותם במשפחה שלך ואתה מעדיף חברים משלך, ואז גם תהיה השאלה האם המשפחה שלי תהיה אותה משפחה ואולי משפחה אחרת.

אני רוצה לסיים בשלוש-ארבע שורות ממקאמה שכתב חיים חפר אחרי מלחמת ששת הימים, מהמלחמות הקשות שידענו. לא כולה מתאימה לנו, אבל המלים האחרונות מאוד יפות, ובזה רציתי לחתום היום ולשלוח אותן לממשלה הזאת: "וככה הם עומדים והאור על פניהם/ ורק אלוהים לבדו עובר ביניהם/ וכשדמעות בעיניו הוא מנשק את פצעיהם/ והוא אומר בקול רוטט למלאכים הלבנים:/ אלה הבנים שלי, אלה הבנים". תודה רבה לך, אדוני".

שבת שלום,

נחמן

עדיין אין תגובות

דצמ 17 2011

בזכות ההתעקשות – סיכום שבועי 11-16/12/11

את הדיווח השבועי האחרון חתמתי בדברים על שני "ישראלים יפים" וקיבלתי על כך תגובות רבות. נראה לי שהצימאון למילה חיובית במציאות חיינו חוצה מחנות ומשותף לרבים. חשבתי על הצעת החוק שיזמתי ואשר עברה השבוע בקריאה טרומית. ההצעה עוסקת בטיפול אלטרנטיבי ובמטפלים אלטרנטיבים. מסתבר שמדובר בשדה בור, מופקר, אשר שרלטנים יכולים לככב בו ואין גורם הקובע מיהו מטפל אלטרנטיבי ומיהו מתחזה. נדרשתי לעניין זה בעקבות תלונות שהגיעו למרכז נגה לנפגעי תקיפה מינית ומקצתן גם התפרסמו. היו מקרים של קיום יחסי מין בין מטפל אלטרנטיבי לבין מטופל ובחוק לא היתה דרך לאסור זאת. בעקבות הצעת החוק ניתן יהיה להחיל על מטפלים אלטרנטיבים את האיסור הקיים לגבי מטפלים נפשיים כפסיכולוג, פסיכיאטר ועובד סוציאלי עליהם נאסר לקיים יחסי מין עם מטופליהם במהלך הטיפול ועד שלוש שנים אחריו.

זהו צעד ראשון, קטן, קדימה בתחום הטיפול האלטרנטיבי, אבל כמובן דברים כאלה נבלעים במהומה הכללית שאנו מצויים בה ושמבליטה את הקרב האידיאולוגי המתנהל במקומותינו על דמותה ואופיה של מדינת ישראל. זהו קרב שחזיתות רבות לו והן מתפרסות במרחבי יהודה ושומרון והמאחזים הבלתי חוקיים, דרך ההתקפות על מפקדי צה"ל, מעשי הזדון במסגדים ועד החקיקה האנטי דמוקרטית של הסתרה והשתקה, כולל סגירתו הקרובה של ערוץ 10.

אני חוזר מדי שבוע לעניין הקרב על הדמוקרטיה בישראל אשר חיוניותו מתחזקת נוכח העקשנות, הנחרצות, והיסודיות שבהן הקואליציה וראש הממשלה פועלים. השבוע הפיץ שר האוצר בגאווה גדולה את דוח ה-OECD שהחמיא לכלכלה הישראלית אך גם מצא בה פגמים לא מעטים. איש לא שאל את עצמו האם לא יקום ארגון זה ביום מן הימים ויקיא מתוכו את ישראל על שאינה מכבדת את ערכיה הדמוקרטים וממילא מקעקעת את חברותה בו.

שמחתי לכן במיוחד על מינויו של תא"ל ניצן אלון לאלוף פיקוד המרכז. רק לפני שבועות אחדים העליתי לדיון דחוף במליאת הכנסת ואחר כך בועדת החוץ והביטחון את התקפות מתיישבי יהודה ושומרון כנגד ניצן אלון. דבריו במעמד הפרידה מתפקידו כמפקד אוגדת אזור יהודה ושומרון, הרתיחו את תושבי האזור ומנהיגיהם שכן אלון הזהיר מפני התרחבות תופעת תג מחיר והצורך להילחם בה עד חורמה. תא"ל ובקרוב אלוף ניצן אלון הוא מן המשובחים במפקדי השדה של צה"ל וצריך לברך גם על המינוי וגם על עצם ההחלטה של הרמטכ"ל ושר הביטחון למנותו דווקא לתפקיד זה.

החזרתי לכנסת השבוע את הצעת החוק המחייבת את הממשלה לצייד כל אזרח בערכת מגן אישית. מפקדי העורף מודים כי רק 6 מתוך 10 ישראלים יהיו מצוידים בערכות מגן בעת חירום. ל- 40 אחוז מהאוכלוסיה אין ערכות מגן וגם לא יהיו, אלא אם תיפול החלטת ממשלה. הבחנתי כמוכם כי בעת האחרונה התרבה קצב התרגילים של פיקוד העורף וההכנות למתקפה לא קונוונציונלית על ישראל. אני מצדד בהכנת העורף כולל בהיבט הפסיכולוגי. מוטב להיות מוכנים מאשר להיות מופתעים. אולם הדברים נכונים עד לרגע שבו הממשלה צריכה להשקיע מיליארד שקל בהגנת העורף וכאן היא מתחמקת מאחריותה. בתשובתו אמר סגן רה"מ דן מרידור כי מצפים שעד שנת 2018, אני חוזר – שנת 2018, תהיה כלל האוכלוסיה מצוידת. אז עכשיו אני מבקש לדעת האם לוח הזמנים הזה חופף את תחזיותיה של ישראל באשר לגרעין האירני ולאפשרות, חס וחלילה כמובן, של מלחמה שבה יופעל נשק לא קונוונציונלי. אני אמשיך להתעקש בעניין זה.

ולבסוף ברכה ללי קורזיץ שזכתה בפעם השנייה באליפות העולם בגלישת רוח. עוד אישה חזקה שהוכיחה כי עקשנות וכוח רצון הם ערובה להצלחה.

שבת שלום,

נחמן

עדיין אין תגובות

הבא »