אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו מקיימים דיון ארוך מאוד, אבל לא מספיק ארוך כדי לדון בסוגיה שעומדת בפנינו. דרך חוק הווד"לים אפשר לראות כיצד כל הרע בשיטה הישראלית, בשיטה הפוליטית הישראלית, בא לידי ביטוי: במהירות, בחופזה, בחטף, ללא שיקול דעת, תוך כדי פגיעה עמוקה בסביבה, תוך כדי אי-התחשבות בקבוצות שונות באוכלוסייה, והכי גרוע – מבלי לתת בעצם פתרון משמעותי לבעיה שעומדת על סדר-היום. הכנסת דורסת, דורכת, זזה קדימה ומסיימת את החוק, ואנחנו יודעים שמחר הוא יאושר. אני שמח שהוא בא הנה, ואני שמח שניתן זמן גם כדי להציג באמצעותו את אותן סוגיות יסוד שדיברתי עליהן, מפני שבלעדיהן, חברי חברי הכנסת, מוטב שנבדוק איפה אנחנו עומדים ומה קורה לנו.
בשבת האחרונה הלכתי להפגנה שהיתה בירושלים. בדרך כלל אני לא הולך להפגנות, אבל הפעם הרגשתי צורך. לא דיברתי, לא נאמתי אלא הלכתי עם הרבה מאוד תושבי ירושלים, כדי לראות מה קורה וגם כדי להביע הזדהות. זה היה מחזה יוצא מן הכלל, מחזה שהחזיר לי את האמון במדינה ובאנשים שחיים בה. מחזה שחידש וחיזק בי את התחושה שיש לנו עם מי לדבר, על מה לדבר, שיש פה בארץ עדיין רבים – רבים מאוד, כי באותה שעה שאנחנו צעדנו בירושלים צעדו ישראלים בערים שונות, נדמה לי שעשר ערים בסך הכול, כ-150,000 איש שהביעו דעות דומות, מחשבות דומות, צעקו צעקות דומות, ובעיקר הביעו את הדבר הכי חשוב: אכפת להם ממה שקורה פה. הם אומרים: הגענו למסקנה שאנחנו לא רוצים לחכות יותר. אנחנו לא רוצים לשבת בבית ולקטר. אנחנו יוצאים החוצה, אנחנו צועקים, אנחנו בוכים, אנחנו אומרים: עד כאן. מרגע זה ואילך המלחמה הזאת היא שלנו ואנחנו מתכוונים להילחם בה.
לא כל אחד מבין את מה שקורה פה. לא כל אחד יכול לנתח את זה. לצערי הממשלה כשלה עוד כישלון אחד בכך שלא הצליחה לפרש מה בעצם עובר היום על החברה הישראלית. יש לנו הרבה כישלונות מודיעיניים לאורך ההיסטוריה שלנו, גם בשנתיים האחרונות לא הבנו את אירן, לא הבנו את מצרים, לא הבנו את תוניסיה, לא הבנו את סוריה, עכשיו אנחנו גם לא מבינים את עצמנו, שזה אולי הכישלון המודיעיני הגדול ביותר, כי זה בתוך הבית שלנו.
לא הצלחנו להבין שהציבור בארץ אומר די. כאשר לא רחוק מפה, מהבניין הזה, עמדו אלפי עובדים סוציאליים, לפני חודשיים, שלושה, ושיקפו בדיוק את מה שאנחנו רואים היום. בדיוק אותו דבר. זה היה ייצוג נאמן של החברה הישראלית: יהודים וערבים, דתיים וחילונים, תושבי מרכז ותושבי פריפריה, צעירים ומבוגרים. כל ישראל היתה. כל ישראל היתה שם, והם עמדו מול בניין האוצר, והם עמדו מול הכנסת, והם רצו לכל מיני מקומות אחרים, והם יצאו מהשביתה הזאת שבורי לב. הם איבדו – אני קראתי מה הם אומרים ושמעתי אותם, ואצלי בבית יש עובדות סוציאליות והן מדברות אתי, וראיתי את השבר הגדול והעמוק שחל באנשים הטובים האלה, אנשים שהחליטו להקדיש בסופו של דבר את החלק הכי חשוב של חייהם לעבוד ולעזור ולסייע לאחרים. הם ידעו שהם הולכים לעבוד בעבודה לא מכניסה, והם ידעו שהם יהיו בשוליים של ההכנסות לשכירים בישראל, אבל לא להיות מתחת לקו העוני ולא להידחק החוצה. השביתה הזאת הסתיימה בהישגים קטנים מאוד, והיה זה ניצחון גדול פה בקריית הממשלה. הם אמרו: שברנו אותם. שברנו אותם.
ואחריהם באו הרופאים. הם עכשיו עומדים פה לא רחוק מהבניין הזה, והיום אירחנו אותם בשדולה לבריאות של חברת הכנסת אדטו. באמת העידית שבחברה הישראלית – מבחינה אינטלקטואלית, אבל לא בשימת הלב ובנכונות של חברה לפצות אותם ולהוקיר אותם ולהעריך אותם ולתת להם להתפתח מקצועית, ולהבין שכשאנחנו משקיעים ברופאים אנחנו משקיעים בעצמנו. כשאנחנו משקיעים בעובדים הסוציאליים, אנחנו משקיעים בעצמנו. אנחנו עוזרים לעצמנו, לא לאף אחד אחר.
קיבלתי מסמך מהאגודה לזכויות האזרח בישראל. בטח צריך לחקור מאיפה היא מקבלת הכספים למימון פעילותה. את זה לפחות עצרנו, את החקירה הזאת. מסמך קצר, מקיף, שנוגע לכמה תחומי חיים, שמשקפים את המחדל העצום שהתחולל פה בשנים האחרונות: דיור – תקציב הסיוע בדיור של משרד השיכון קוצץ ב-56% בתוך עשור; בריאות – מאז סוף שנות ה-90 התקציב הריאלי לאספקת סל השירותים הציבוריים נשחק ב-40%. ישראל נמצאת כיום במקום ה-25 מבין המדינות המפותחות בהשקעה בבריאות. מספר המיטות ל-1,000 בבתי-החולים ירד מ-2.3 ב-1990 ל-1.9 ב-2010. זאת אומרת, אנחנו צריכים להיות בריאים אם אנחנו רוצים או לא רוצים, כדי לא להגיע לבית-חולים.
נתונים אלה נמוכים באופן משמעותי מן הממוצע של מדינות OECD. זאת אומרת, שר האוצר יכול להיות מאוד מאושר שאנחנו חברים בארגון הזה אבל הוא כנראה לא מבין שלהיות חבר ב-OECD זה אומר שצריך גם להתיישר עם הקו שה-OECD קובע. בחינוך, בעשור האחרון קוצצו 250,000 שעות לימוד. מתוכן הוחזרו בשנתיים האחרונות רק 100,000. ההוצאה הממוצעת לתלמיד בישראל נמוכה מהממוצע במדינות המתפתחות. שירותי רווחה – מחסור של יותר מ-1,000 תקנים. העומס שמוטל על העובדים הסוציאליים והעובדות הסוציאליות, הזכרתי כרגע, עצום, משכורות זעומות.
עבודה, אחת הבושות הגדולות שאפשר לדבר עליהן – ההתמסרות הנוחה הזו של שוק העבודה בישראל לעובדי קבלן. מקבלים פחות עובדים יותר – ססמה מפוארת. שיעור עובדי הקבלן נע בין 5% ל-10% מכלל העובדים, ובשירות הציבורי הוא מוערך ב-20% לעומת 1.5% במדינות המפותחות. רשת הביטחון החברתית – בעשור האחרון הוקשחו תנאי הזכאות לקבלת דמי אבטלה, קוצרה משמעותית תקופת הזכאות וגובה הקצבה הופחת, וכן הלאה וכן הלאה, אני עובר פה נקודה אחרי נקודה, וזה מסרטט את התמונה העלובה של מדינה שלוקחת יותר ונותנת פחות.
עכשיו, יש לכישלון הזה אבא. יש לו אבא, הוא לא יתום. בניגוד למקובל, אתה יודע, שהכישלונות הם יתומים ורק להצלחות יש הרבה אבות, אז ראיתי פה בכנסת, כל פעם ששר האוצר מתייצב ואומר: תראו כמה הכלכלה מצליחה, אז אומרים: רגע, זה גם התחיל אצל רוני בר-און. אומרים: לא, זה גם התחיל אצל סילבן שלום. לא, זה גם התחיל בביבי נתניהו. ככה מגלגלים אחורה ואחורה ויכול להיות שיגיעו ללוי אשכול. יכול להיות, אבל הוא לא בכנסת, אז לא נזכיר אותו. יפה. אז באמת יש כמה הישגים, אני לא אבטל אותם, של הכלכלה בישראל. אני לא אבטל אותם. צריך להיות עיוור כדי לא לראות. אבל ההצלחה היא של הגדולים, והכאב והתשלום לכך הוא אצל הרבים והנמוכים.
עכשיו, מי האבא? מי האבא, אדוני היושב-ראש? זו לא שאלה בגינקולוגיה. לאבא קוראים בנימין נתניהו. בנימין נתניהו, אי-אפשר לבוא אליו בטענות. יש לו תפיסת עולם. יש לו תפיסת עולם, והוא מוציא אותה לפועל. ואגב, היתה לו תפיסת עולם כזו לפני שהגיע לראשות הממשלה. בכל מקום שהוא היה הוא הטיף לכלכלה קפיטליסטית, כלכלה שמקדשת את ההון. כלכלה שמצדדת בממשלה קטנה – לא במספר חברי הממשלה, כמו שאנחנו רואים כאן, היא גדולה, דווקא, אבל ממשלה קטנה במובן של מעורבות נמוכה במה שמתרחש במשק ולעומת זאת הפרטה והעברה של סמכויות ואחריות של הממשלה לידיים פרטיות. וביבי נתניהו מאמין גדול שהמנועים של הצמיחה, המנועים שמוציאים אותנו לדרך, המנועים שמניעים – אתם מכירים את התנועה הזו ככה של העלייה הזו – הם מצויים בידי אנשים פרטיים עם ההון הפרטי.
אגב, אם נפתח פה סוגריים, ההון הפרטי הוא לא כל כך פרטי. אני אספר לכם סוד. כי עכשיו יש שני בעלי הון ישראלים, שני בעלי הון שלוו מאתנו כספים, מכל אחד שנוכחים באולם הזה, אדוני היושב-ראש וגברתי, לוו מאתנו כספים, לא ישירות, באמצעות קופות שונות של הכספים שלנו, שם. הם היו נורא מהירים בלקחת את הכסף והם הרבה פחות מהירים בלהחזיר אותו. עכשיו הם מבקשים: אם אפשר, באמת, תסלחו לנו, אבל אנחנו רוצים להחזיר את זה בארבע שנים במקום בשנתיים. כל אחד מאתנו שילך לבנק וירצה להחזיר לבנק שלו את ההלוואה, במקום בארבע שנים בשנתיים, ישלחו אותו למקום שישלחו אותו, לא יסכימו. אבל כאן אפשר.
אז אותם הקוסמים שיש להם כנראה יכולות בלתי רגילות, הם מנועי הצמיחה של המשק. ובנימין נתניהו שכח שמנועי הצמיחה של המשק זה העובדים במשק. זה האנשים שקמים בבוקר, שותים קפה, הולכים לעבודה, עובדים 10, 12 שעות, לפעמים יותר, עובדים גם בימי שישי, לפעמים צריכים לעבוד גם בשבת. הם מנועי הצמיחה. הם אלה שמניעים את הכלכלה הישראלית. והם אלה שנתנו לה את ההצלחות הגדולות מאוד שהיו לה בשנים האחרונות. היא כבר חברה ב-OECD, יש לה 30,000 דולר לנפש הכנסה שנתית, אבטלה נמוכה. זה הכול בגלל שהאנשים מוכנים, רוצים ועובדים, עובדים קשה בארץ הזו. אלה מנועי הצמיחה. אותם ראש הממשלה שכח בדרך. וכך הוא חילק את ההון במדינת ישראל, בדרך הזו של ההפרטה חסרת הרחמים, חסרת החמלה, ובמקרים מסוימים – חסרת ההיגיון. רק הכנסת הזו עצרה, נדמה לי שידידתי שלי יחימוביץ היתה מעורבת בזה – הפרטה של בתי-סוהר.
אבל אני זוכר אותך מדברת הרבה על העניין הזה. ואמרתי לעצמי: מה זה בית-סוהר מופרט? לאן אנחנו הולכים, שכל דבר שהממשלה צריכה לעשות, מפריטים אותו? או-טו-טו, אגב, יש גם כוונה קצת להפריט את צה"ל, להוריד את שירות החובה ולהפוך את זה לצבא מקצועי. גם זה כבר חצי דרך.
בקיצור, אני מקווה שהתהליך הזה באיזשהו מקום, בגדול, נעצר. אבל ראש הממשלה, עד הרגע הזה, ראש הממשלה, שיצר את מדינת הסעד הישראלית שיש בה פערים הכי גדולים בעולם המערבי – אני אומר לך שזה נתונים מוסמכים: מתחת לקו העוני של מדינת ישראל מונחת שליש מהאוכלוסייה. שליש מהילדים שגדלים בארץ ניצבים, עומדים, שוכבים, ישנים מתחת לקו העוני. הם חיים חיים שאין להם ביטחון תזונתי. מה זה מלות הקסם האלה? שהם לא בטוחים שאפשר יהיה לתת להם אוכל. ממש כך. אין רעב, תודה לאל, במדינת ישראל, אבל חלק משמעותי מאוד באוכלוסייה הישראלית – בכוונה אני אומר כל הזמן "ישראלית", כי זה כולל גם יהודים וגם ערבים, זה כולל גם חילונים וגם חרדים, זה כולל גם עולים וגם ותיקים, זה כולל גם צעירים וגם מבוגרים, קשישים, זה מתחלק יפה מאוד, העוני, על פני כולם – שליש מהם סופרים היטב כל שקל שיש להם ונלחמים על כל אגורה נוספת, כי הם חיים פה חיים מאוד קשים, במדינת ישראל.
אז אני יודע שיש קסם מסוים בלהפריט, ויש קסם מסוים בלהוריד את הסמכויות מידי המדינה, ואני עבדתי בשעתו בארגון אמריקני שהתפלא, או התמלא גאווה, שיש לנו בארץ 30,000 עמותות. פתאום צמחו עמותות. הם אמרו לי: תשמע, הפכתם להיות מדינה מתקדמת, שהמגזר החדש, המגזר השלישי, לוקח אחריות על תחומי הרווחה. זאת אומרת שישראלים תורמים כסף וזמן ומוכנים להשקיע. אבל זה היה שקר. זה היה שקר. ה-30,000, לא כולן, חלק גדול מהן זה עמותות שהומצאו מפני שהמדינה החליטה שהיא לא מטפלת במגזרים שלמים – או זה קשישים, או זה ילדים עם צרכים מיוחדים, או זה כל מיני קבוצות חלשות, שהמדינה אמרה: הם לא מעניינות אותנו, קחו אותן מאתנו. כמה זה עולה, 2,000 שקל? 2,500 שקל? תקימו מוסדות בשבילם, תקימו עמותות, קחו את האחריות מאתנו, אנחנו לא רוצים אותם. אנחנו רוצים להיות האיש הרזה.
אבל האיש הרזה הוא חולה, אדוני ראש הממשלה, שאיננו פה. האיש הרזה הוא חולה, הוא לא יכול לשאת את מה שעובר כרגע על החברה הישראלית. אנחנו עכשיו רואים ברחובות ישראל תופעה שאנחנו משפשפים את העיניים ושואלים את עצמנו אם זה אמיתי. לא רק הפגנה חד-פעמית, כמו שתיארתי בשבת, ואגב, ההפגנות הולכות ונמשכות, אלא אנחנו רואים אנשים שהוציאו אותם מהבתים – שהוציאו את עצמם מהבתים שלהם – שוכבים וישנים ומבלים את זמנם בכיכרות, בשדרות, על הדשא. שלשום הייתי בכפר-סבא, נפגשתי עם כמה עשרות אנשים כאלה. אגב, עוד פעם, מכל הגילאים, מכל הקבוצות באוכלוסייה. שום דבר שאפשר לייחד אותו או שאפשר לאפיין אותו. אנחנו לא האמנו שזה עוד יקרה לנו. לא חשבנו שדבר כזה אפשרי. אני רוצה לצטט כמה דברים שהם כותבים לי, הם כותבים ודאי גם לחברי כנסת אחרים. רק שתבינו במה מדובר. אומרת ורדה ולנסי, היא אומרת: אותם הצעירים הממלאים את השדרות בחום ובלחות האכזריים של תל-אביב הם מלח הארץ, הם היסודות הקיומיים של המדינה, גם אם פה ושם יש כמה טרמפיסטים בלתי נמנעים. בלעדיהם יישארו 30 שרי הממשלה ללא עם.
"אותם צעירים הם הפלח החילוני-ציוני השפוי עליו נשענת המדינה, כך שבמקום לחבק אותם ולהקשיב להם" – זה מכתב שנכתב אגב לשרת התרבות, לימור לבנת – "את וכמה מחברייך בוחרים להשמיץ אותם."
אני לא באתי להגן על ממשלת אולמרט ואני לא חושב שישבו בה קוסמים, והתהליך הזה שתיארתי קודם, נפלו ברשתו ממשלה אחרי ממשלה. אמרתי, תיארתי קודם את שרי האוצר, איך הם מעבירים את השמחה הזאת מאחד לשני.
לא זוכר. ספיר, כן, כמובן, עוד. אין ספק, אני חוזר ואומר – התהליך הזה נראה באותו שלב כדבר נכון – תראו איזה פריחה, תראו איזה הצלחה. אבל באיזשהו מקום הבועה התפוצצה. פוצצו אותה הילדים האלה שיצאו מהבתים ואשר אתמול בישיבה של סיעת הליכוד פה בכנסת גינו אותם, כינו אותם, אמרו שהם "אנרכיסטים". הם אנרכיסטים? אה, סליחה, הם לבשו חולצה אדומה. אדוני היושב-ראש יודע שללבוש חולצה אדומה זה חטא גדול.
אני חושב – הם לא אנרכיסטים כמובן. הם האנשים שאם מחר מדינת ישראל תצטרך לגייס x גדודים כדי לשמור על עצמה בחודש ספטמבר – שאנחנו לא יודעים מה יקרה בו – או באוקטובר, זה יהיה הם. ואני אגיד לכם משהו, זה לא סוד: הם יבואו, כי הם חושבים שכשמדינת ישראל קוראת להם, מתגייסים ומתייצבים, והם לא אומרים לא. ויכול להיות שבבוקר הם ילכו לעשות את העבודה שלהם ובערב הם יבואו לישון במאהל עם המדים שלהם, כי זה הבית שלהם, והם יגנו על הבית שלהם.
אבל מי שרואה את המקום הזה כבית שלו, שומר עליו. כמו שכותבת בתיה פריד, היא אומרת – היא כותבת לחברי כנסת, לשרים, ודאי גם אלי, כל אחד מאתנו: "כאדם 'אנרכיסט'" – היא כותבת – "בת למשפחה שכולה 'אנרכיסטית' ואם לבן 'אנרכיסט'" – זה במרכאות – "אני מצטרפת בכל לב" לקריאות שהיו פה, "ובתקווה לחיזוק העם במדינתו, חרף האטימות ודברי הבלע שנשמעו מסיעת הליכוד" אתמול בכנסת, ולא היו הכחשות לדיבורים האלה על האנרכיסטים למיניהם.
אני רוצה לקרוא לכם עוד דברים, מפני שאני מתרגש כל פעם שאני מקבל את המכתבים ,האלה מפני שאני קורא את השמות, אני רואה את האנשים, אני רואה אותם בעיני, מי הם. כותב דוד רפאלי, סטודנט בן 25: "המחאה הזאת כל כך מרגשת. צריך לעבור שם ולשמוע את השיחות של האנשים, אנשים סוף-סוף מתפכחים! (אמן…) אנשים מסבירים אחד לשני – יוצרים מודעות. עד המחאה חשבתי שאני מיעוט" – הוא אומר, דוד – "שרוב האזרחים די מרוצים משיטת הניצול, כי הם למדו טוב איך לנצל. אני מבין שטעיתי… רוב הציבור הם אזרחים טובים, שבסך הכול רוצים להתפרנס בכבוד, ליצור, לבנות ולהיבנות, מבלי לנצל ולעשוק אף אחד. רוב הציבור מואס בשיטה!"
ועוד אחד כותב – אני לא אבלה את כל זמני, אבל אני חושב שאלה דברים אותנטיים, זה אנשים חיים וקיימים, זה לא אנשים שהמציאו אותם.
"שלום כבוד השר" – כותב לאחד השרים תום פליישר. הוא אומר: "אני סטודנט, חלק ממקימיו של מתחם המחאה בגן המייסדים בעיר רחובות – - – הלוואי שהייתי יכול לומר לך שיש לי בך אמונה מלאה. בשנים האחרונות הדגמת בפני פעם אחר פעם כי האינטרס האישי שלך נמצא בראש מעייניך. אני כאן" – אומר תום פליישר – "כדי להזכיר לך שאני החנווני, הבנקאי, המהנדס, השרברב, העצמאי, השכיר, החרדי, החילוני, הסטודנט, השמאלני, הימני, זה שנלחם ומגן על המדינה הזאת, זה שעבורו אתה עובד ושאותו בחרת לשרת – לא מרוצה. אין לי כוונה להציב בפניך אולטימטומים אך אני כאזרח טוב, אמלא את תפקידי ואשמור את עיני פקוחות ואדאג שתמלא את עבודתך נאמנה. במידה ולא אראה שינויים בהתנהלותך בנושאים אלו אינני מעוניין שתשרת אותי כנבחר ציבור. אני עייף מססמאות ואמרות סרק. בדק בית יסודי והנעת מהלכים ארוכי טווח שייתכן ורק ממשלות בעתיד יקצרו עליהם שבחים צריך להיות אינטרס משותף לשנינו." וזה כותבים.
אתמול נערך סקר. אתמול נערך סקר על המחאה הציבורית של "מאגר מוחות", ובסקר הזה נשאל הציבור – סקר טלפוני, כך וכך נתונים, 521 משיבים, מדגם מייצג, טעות דגימה, וכו' – האם אתה תומך במחאה, נשאל הציבור. 75% אמרו שהם תומכים במחאה, זה כלל המדגם, ובגילים 18–30 – זו נחשבת יותר למחאה של צעירים – 76%. 13% מבין הצעירים האלה, 14% מכלל המדגם, מתנגדים. זה אפילו סקר אותנטי, כי הוא נותן ציון יותר גבוה בבחירה האישית לבנימין נתניהו מאשר לציפי לבני, אז יכול להיות שזה אפילו מדייק. אז זה מרגיע את אנשי הליכוד אם הם חושבים שמישהו המציא את הסקר הזה ומכר להם איזושהי סחורה לא טובה.
הם אפילו אומרים – תראה, הם אפילו אומרים שהמחאה החברתית המתחדשת כיום – האם היא תשנה או לא תשנה את החלטתך למי להצביע? לא תשנה – 48%; כן תשנה – 37%. אני הייתי צריך להסתיר את הממצאים האלה. אני לא מסתיר אותם. אני לא מסתיר אותם. אני אומר: זה משדר משהו מאוד חשוב – שהמחאה הזאת היא קודם כול ומעל לכול מחאה חברתית. התרגום הפוליטי שלה עשוי להגיע, ואולי לא יגיע. האנשים שיצאו לרחובות – זה אולי מצער אותי, כי אני הייתי שמח לשמוע דברים אחרים – איננה כרגע להפיל את ראש הממשלה ולא להחליף את הממשלה. זה אולי יפריע לממשלה, כי היא מאוד רוצה להגיד שקדימה מארגנת את זה וה"אנרכיסטים" מארגנים את זה ו"החולצות האדומות" מארגנים את זה וכולי וכולי. לא. מארגנים את זה אזרחים ישראלים שבאופן טבעי ומדויק, חלקם – אולי אפילו רובם; אני לא יודע אם רובם – חלקם הצביעו בעד הממשלה הזאת, וזה הכי לגיטימי בעולם שהם דורשים מהממשלה הזאת להיענות לדרישות שלהם. הם תמכו בה. הם אומרים: תומכים במחאה – 77%, 78%, אחוז עצום, עצום, אבל הם עדיין לא יודעים אם זה ישנה או לא ישנה את ההחלטה שלהם איך להצביע. הם עוד לא יודעים.
ובעיקר – הם תובעים מהממשלה ללכת לקראתם, לעשות משהו. וכאן הממשלה נתקפה באלם, ולמה? פתחתי בזה ואני קרוב לסיום, ואני אומר לך למה. כי מסתבר שאיש לא יודע לקרוא את הלכי הרוח הציבוריים. אמרנו שעברו מהפכות דומות – שונות ודומות – על מדינות במזרח התיכון. האנרגיה זורמת בהן בצורה שונה מאשר קודם, אין להן ראש, אין להם מנהיגות. הצלפים בדמשק או בסוריה שעומדים ויורים, הם יורים על האיש הראשון שעומד בראש ההפגנה, הם לא עוצרים את ההפגנה. ההפגנות נמשכות. למה? למה? בגלל שהן צומחות מלמטה, ויש הרבה מנהיגים. למה? בשיטה הרשתית – של רשתות, כולנו בסוף מרושתים, כולל הכנסת הזאת – כל אחד יכול להיות מנהיג, כל אחד יכול להקים קבוצה, כל אחד יכול לתקשר עם החברים שלו, כל אחד יכול לבנות לעצמו רשתות, ורשת מתחברת לרשת, ואז אנחנו מקבלים איזה גוף בעל עוצמה אדירה שאין לו מפקד, אין לו ראש.
כשביבי נתניהו שאל את העוזרים שלו: תגידו, עם מי אנחנו מדברים? הוא לא ידע, אמר: איך זה יכול להיות? תביאו לי את המפקד. אמרו לו: אין. הוא הביא בסוף את יושב-ראש הסתדרות הסטודנטים, שאל אותו מה הוא רוצה, נתן לו את רשימת הדרישות הכי מוגזמות שיכולות להיות, הדרישות האידיאליות. יש לך, הוא אמר את זה.
נתן. אתה יודע, כמו – יש משא-ומתן שיש לך איזה רגע של חסד, אתה אומר: החלון נפתח, מה אתה רוצה? נתן לו הכול. הוא יצא מהחדר, איציק שמולי, ואמר: אנחנו קיבלנו כל מה שרצינו. עוד לא היה דבר כזה בהיסטוריה. אבל הוא הסתכל ימינה ושמאלה והוא ראה שחלק מהצעירים הם לא סטודנטים, חלק מהמבוגרים – אין להם עניין בנושא הזה, ופתאום הוא הבין שזה לא מלחמה של הסטודנטים בלבד – היא גם של הסטודנטים – ו-10,000 מקומות במעונות לא יפתרו את בעיית הדיור במדינת ישראל. אתה או משפחתך או מזכירת הכנסת לא ילכו עכשיו לגור במעונות הסטודנטים. ולכן התשובה שהוא נתן להם לא משיבה. אז הוא אמר: עם מי לדבר? עם מי מדברים? אנחנו לא יודעים עם מי לדבר. שלח את השרים שלו.
כאן נוצרה תופעה חדשה. אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, היא מחייבת חשיבה אחרת לגמרי, גם אותנו, לחשוב: האם אנחנו באיזה מקום יודעים לקרוא ולהבין את הציבור הזה? האם אנחנו מסוגלים לתקשר אתו? האם אנחנו מסוגלים להיענות לרצונותיו ולצרכיו? איפה אנחנו שומעים את זה ואיפה אנחנו קוראים את זה? גם זה לא בא אלינו בשיטות הרגילות. דוחפים לך פתקים כשאתה בא להופעות ציבוריות: יש לי בקשה, יש לי פנייה אליך. אתה צריך להיכנס בזה לאינטרנט, אתה צריך לעקוב אחרי התארגנויות, אתה צריך לשאול את עצמך: כמה כוח יש בהם? האם יש לזה משמעות, האם אין לזה משמעות? זה עולם חדש לגמרי. אני אומר לכם שהממשלה לא יודעת איך להתעסק עם זה.
תראו מה קרה. בשבוע הראשון אמרו: חסר משמעות, תעזבו את זה, זה סתם. בשבוע השני, חיבוק גדול מכל הכיוונים, ושלחו את משה-אס-גדול-כחלון, לטלוויזיה. קיבל צ'ופר, ערוץ 2. חילקו. אצל ראש הממשלה מי שהולך ל-2 יותר חשוב ממי שהוא לערוץ 10. הוא יודע, ברייטינג הוא מבין.
שלח את כחלון. כחלון איש מבריק. אמר: רגע, לבי איתכם, אנחנו ביחד. מה פתאום, אני נגדכם, על מה אתם מדברים? אני אתכם, יחד נעשה את השינוי הגדול. יפה, אמרתי, חכם. עברו עוד כמה ימים, ראו שהעסק לא מתפרק, שום טכניקה לא עובדת, לא של השוטר הטוב, לא של השוטר הרע, לא קדימה לא אחורה. לא הולך שום דבר, אמרו: אוקיי, עכשיו בואו נעשה משהו אחר, נתקוף אותם.
והכי הכי הכי, אתה יודע מה הממשלה הזאת רוצה, אדוני היושב-ראש? שהסיוט ייגמר. פשוט ביבי רוצה לקום בבוקר ולשאול: זה עבר? הלכו? אולי זה היה סתם חלום רע? אולי זה באמת לא קרה? כי לא יודעים איך. אז בונים על הסבלנות הישראלית הקצרה. אנחנו יודעים, אנחנו מדינה של מזון מהיר, של ספידי. אנחנו עושים הכול מהר. מוכרים מהר, הולכים מהר, עולים מהר, יורדים מהר, הכול מהר.כל סיפור בחדשות אצלנו יש לו 24 שעות של זכות קיום, אולי 48, אחר כך בא משהו חדש, מדיח אותו, עוסקים בנושא אחר.
זה לא עובד, במקרה שלפנינו המחאה הזאת מחזיקה שבוע אחר שבוע. לא רק שהיא מקיימת את עצמה, היא מתרחבת ונוספים סקטורים נוספים. צעדת העגלות בשבת האחרונה, בסוף השבוע שעבר וגם בתל-אביב, אחר כך בירושלים, נשים שהכניסו את הילדים שלהן – יש עם זה בעיה מסוימת, ילדים שמשתתפים בהפגנות, אנחנו יודעים, אבל ילדים שעולים או-טו-טו יותר מאשר אוניברסיטה. מה זה או-טו-טו? עולים יותר מאשר אוניברסיטה. לשלוח ילד לגן במדינת ישראל עולה יותר מאשר לתת לו חינוך אוניברסיטאי, 2,500 שקלים לחודש. אז האמהות לקחו את הילדים ויצאו לרחובות. אז זה האמהות. אחר כך באים המורים, אמרו: רק רגע, בואו נעצור את ההפרטה. לפני כן אלה היו מחוסרי הדיור, פה זה האמהות החד-הוריות. כל יום זה נוגע ופוגע בסקטור אחר.
לכן התקווה הזאת, שאולי אולי זה יעבור – זה לא יעבור. אני אגיד לכם עוד משהו: אוי ואבוי אם זה יעבור. אוי ואבוי לנו אם זה יעבור. אוי ואבוי לנו אם 150,000 איש, שייצגו מאות אלפי אנשים ושיצאו לרחובות, יחזרו הביתה מתוסכלים ויגידו: איבדנו את האמון במדינה הזאת, בשיטה הפוליטית הזאת, זה כבר כנראה מגיע; איבדנו את האמון ביכולת שלנו להילחם בתוך השיטה הזאת לא נגד השיטה הזאת. איבדנו את האמון שלנו בישראליות שבנו, בערכים של החברה שלנו, ועכשיו נישאר בבית כי כבר אין לנו מה לעשות יותר. כל עוד יש תקווה, יש עתיד. אנשים עם תקווה הם אנשים עם עתיד. ברגע שהקבוצה הנפלאה הזאת או הוריהם או חבריהם יאבדו את התקווה, יהיה הדבר הגרוע מכול.
אני רוצה לסיים. אדוני היושב-ראש, האזנת לי בקשב רב, אני מאוד מודה לך, כי באולם לא ראיתי יותר מדי חברים. יש שיר מפורסם שנקרא "חורף 73'". החורף הזה הוא שיר שמייצג את הילדים של חורף 73', שמביעים תקווה לעתיד יותר טוב. ב-73' היתה מלחמה איומה, אז הם מדברים על השלום. אבל זה שיר על הבטחה ועל קיומה. אני רוצה רק לקרוא את השורות האחרונות של השיר ובזה אני אפרד מכם.
הוא אומר כך, המלים האחרונות, של שמואל הספרי: "הבטחתם יונה,/ עלה של זית/ הבטחתם שלום בבית/ הבטחתם אביב ופריחות/ הבטחתם לקיים הבטחות".
אני מקווה מאוד שאנחנו בכנסת הזאת, הממשלה הזאת, ואם לא הממשלה הזאת אז הממשלה שלנו שתבוא אחריה, תדע לדבר אל הילדים של קיץ 2011 ולומר להם את המלים הללו: הבטחתם לקיים הבטחות. תודה רבה.