ארכיון לחודש אוגוסט, 2011

אוג' 24 2011

האלימות איננה כאן עדיין, אבל היא עלולה לפרוץ – נאום במליאת הכנסת

אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול, אני רוצה להביע מחאה על הנוכחות לא רק הדלה של חברי הכנסת אלא של שרים. בעובדה שהממשלה החליטה לנהוג בזלזול בדיון הזה היא אומרת הכול. היום היה צריך להיות פה ראש הממשלה. היה צריך להיות ראש הממשלה לא כי אנחנו גוזלים את זמנו – כי אני חושב שהנושאים הללו חשובים, הם על סדר-היום.

אני רוצה להתייחס לנושא שעל סדר-היום עצמו. תראו, הלילה היתה מעין אלימות בתל-אביב. השתלטו על בית, המוחים, ואחר כך פונו על-ידי המשטרה. ואני רוצה לומר לכם, חברי הכנסת, שהאלימות איננה כאן עדיין, אבל היא עלולה לפרוץ, כי אנחנו יושבים על חבית של חומר נפץ, שאולי לא רואים אותה, לא רואים אותה עדיין, אבל היא קיימת והיא תתפרץ אם לא נדע לטפל במשבר החברתי-כלכלי שתקף את החברה הישראלית.

יש כאילו הרגשה שהמשבר חלף. הרגשה מזויפת, מפני שיומיים-שלושה של שקט כאילו אינם מסירים את הנושא הזה מעל סדר-היום. הוא קיים, הוא עומד, הוא משמעותי והוא ימשיך להטריד אותנו. ואני אומר לכם כבר בתחילת דברי – אם הממשלה הזאת לא תטפל בו כמו שצריך, אז לא יהיו מעשי אלימות נחמדים כאלה, כמו לתפוס בית, יהיו מעשי אלימות יותר חמורים, כי כאשר למחאה אין דרכים דמוקרטיות, כאשר אין דרך למחאה לפרוץ, היא בוחרת לעצמה דרכים אלימות. ראינו כבר תקדימים כאלה גם במדינת ישראל, גם במדינות הסובבות אותנו. לכן אני אומר לממשלה הזאת לפקוח אוזניים ולהביט במצב הזה ולטפל בו.

היו לנו הרבה הפגנות בזמן האחרון – על ה"קוטג'", על הדלק, הורים לילדים, מחוסרי דיור, אמהות חד-הוריות, ילדים עם צרכים מיוחדים, רפתנים, פסיכולוגים. עוד לא שכחנו, אדוני סגן השר, את העובדים הסוציאליים. אתה זוכר שיש לנו רומן על העובדים הסוציאליים. העובדים הסוציאליים, שלדעתי שלחתם אותם הביתה לא מרוצים, בגדו בהם, גם, לצערי הרב, המנהיגות שלהם. התוצאה היא שעשרת אלפים איש שכל חייהם ממוקדים בצרכים של החברה הישראלית הם אנשים לא מרוצים, אנשים לא מאושרים, אנשים שלא יכולים לתת אם אין להם. ככה זה בחיים, כולנו יודעים את זה. אם אין לך, אתה לא יכול לתת לאחרים.

אוקיי, ואני אומר ככה – כי האנשים האלה שהפגינו לא רצו לישון בחוץ, הם לא רצו לישון באוהלים, הם לא רוצים ללכת ברחובות הצפופים והמזיעים של מדינת ישראל; יש להם לעשות דברים יותר מעניינים, מקריית-שמונה בצפון ועד אילת בדרום. הם רוצים לחיות את חייהם בארץ הזאת. איזה דבר מפתיע, פשוט לחיות פה. וההתארגנות הזאת, אדוני היושב-ראש, היתה מהירה, ספונטנית, מבוססת על מה שקוראים – כולם נעשו מומחים – רשתות חברתיות. והרשתות האלה הציתו מרד באזור שלנו, במדינות האזור השונות: בתוניסיה, בתימן, במצרים, בלוב, בסוריה, בכל מקום. אז מישהו חשב שהציבור הזה הוא חירש? אילם? עיוור? אטום? לא. הם פקחו עיניים, האנשים שלנו, הסתכלו מסביב ואמרו: מתי אנחנו מזיזים, סליחה, את החלק האחורי שלנו? מתי גם אנחנו נעשה משהו כדי שבחברה הישראלית יהיה צדק? יהיה צדק.

ממש מתחת לאף, כי היא מנותקת, כי היא מתבצרת במקומה מאחורי כיסאות ושולחנות ואיזה מערכים כאלה ואחרים שהיא ביימה לעצמה והיא מרוחקת ומנותקת מהעם. ואני אומר לכם שלא יעזור בקטע הזה שום דבר, לא משבר מדיני שאנחנו עומדים להיכנס אליו בספטמבר באו"ם והוא יימשך אחר כך, לא אירועי ביטחון, שלצערנו הרב אירעו ואולי עוד יתרחשו במדינה הזאת, שכל כך עמוסה, מפני שכאן הציבור אמר אמירה אחת חשובה מאוד: אנחנו רוצים סדר עדיפויות אחר בחברה הישראלית. אנחנו לא מקבלים יותר את המדרג הזה – ביטחון מדיני, חברתי, כלכלי ועוד משהו קטן. לא. קודם כול אנחנו רוצים לראות את הנושאים החברתיים והכלכליים, כי הם קובעים את החיים שלנו בארץ הזאת.

הממשלה הזאת, מהיום הראשון שלה, אבל לא בפעם הראשונה כי כבר קודם הארכיטקט של המדיניות הזאת, הארכיטקט של המדיניות הזאת, בנימין נתניהו, כבר סימן לפני עשר שנים את המסלול ללכת בו, והוא הלך בו בהצלחה גדולה. הוא בנה בית נהדר. הקומות העליונות נראות יותר טוב, ולא אמרתי אקירוב. אבל למטה יש מרתף, ובמרתף הזה יושבים אנשים. הם פעם ישבו בקומה השנייה, אחר כך הם ירדו לראשונה, עכשיו הם כבר במרתף. אנחנו לא מסתכלים עליהם, הם שקופים בעינינו, אנחנו לא רוצים לראות אותם. אנחנו לא רוצים להכיר בעובדה היסודית – שאני עוד לא שמעתי מישהו שמכחיש אותה – ששליש מהחברה הישראלית נמצא מתחת לקו העוני. שליש. שליש מהילדים שאנחנו מגדלים בארץ הזאת – ואנחנו רוצים מאוד שהם יהיו מאושרים ובריאים ויחיו אתנו חיים שלמים – הם מתחת לקו העוני.

זה קצת כמו בסיפור על החמור. כל פעם הממשלה נתנה פחות – היא נתנה קצת פחות חינוך, קצת פחות בריאות, קצת פחות רווחה, וחיכתה שלא ירגישו, זה קורה לפעמים, אבל בסוף החמור מת, כמו בסיפור. הוא לא יכול, ויום אחד האנשים קמים ואומרים את מה שיש להם. הממשלה שגתה בקריאת המצב גם כשהוא התרחש, גם כשהוא פרץ. היא לא הבינה את מה שעומד לפניה. בהתחלה היא ירתה בהם יריות מכוונות: "הסושי", "מורדי הסושי" במדינת ישראל, וגינתה אותם ואמרה שהם אנרכיסטים, ואמרה שהם פוליטיים, וכל מיני מלות גנאי – פוליטי, אגב, זה לא מילת גנאי, אבל אצלנו זה נעשה כזה בזמן האחרון, אדוני היושב-ראש. אחר כך פתאום היא חיבקה אותם: אתם אנחנו, אחים כולנו, והשר כחלון, שהוא השר המיוחד לנושאים החברתיים, נשלח לאולפנים כדי לעשות סדר.

לא זו היתה הגישה הנכונה ולא זו היתה הגישה הנכונה, אלא לשבת רגע ולחשוב, אולי יש טעות בסדר-היום, בדרך הכלכלית שראש הממשלה מוליך את מדינת ישראל. אולי זה לא נכון להפריט, אולי זה לא נכון להוציא מידך אחריות – כי סמכויות זה גם אחריות – להטיל אותה החוצה שמישהו אחר ייקח על עצמו לעשות את הדברים האלה. לא, זאת ממשלה, אנחנו ממשלה, אנחנו כנסת, זו אחריות שלנו. אנחנו לא יכולים להטיל, לא ניתן לנו, אסור לנו לוותר עליה.

ולא שמעתי שבנימין נתניהו מוכן להודות בטעות הזאת. לא שמעתי שהוא מוכן להתייצב בפני הציבור ולהגיד: אני מצטער. אז יש הישגים, נכון, יש עמודות שעולות גבוה: ההכנסה הלאומית לנפש, יצוא וכדומה. מצוין. אבל יש גם עמודות קטנות ונמוכות, של אנשים שמשתכרים סכומים שלא מאפשרים להם לגמור את החודש. קורה נס, החודש נגמר והמשכורת, הכסף שעומד לרשותם, נגמר לפני סוף החודש. אז מה הם צריכים לעשות? מה הם יכולים לעשות?

וכך ישראל הגיעה להיות אחת החברות הלא-שוויוניות ביותר בעולם המערבי. אנחנו כל כך גאים, אדוני היושב-ראש, להשתייך למועדון הזה של OECD ובכלל, מדינות המערב, דמוקרטיות ליברליות. ואני גם שמח להיות שם, אני שמח, אני מרגיש שאני חלק מהם. אבל אני גם צריך לשאול את עצמי: האם אני ראוי לכך? ואני גם צריך לשאול את עצמי: האם אני כמו שנכתב בתורה שלנו? אתם יושבים פה, אנשים, חברים, שאתם קוראים בתורה פעם בשבוע, ועוד פעמיים בימים שני וחמישי, ואתם מכירים אותה, ברוך השם, איפה אנחנו נותנים את המחשבה שלנו ואת הרצון שלנו לעזור לחלש – פעם זה הגר, פעם זה החלש, פעם זה האומלל, פעם זה המסכן. איפה זה? איך זה נעלם מעינינו? איך אנחנו לא רואים את זה?

ממשלת קדימה עשתה את שלה כשהיא היתה בשלטון, ואולי לא מספיק. אני לא רוצה לסרטט את כל הרקורד שהיא עשתה. יכול להיות שלא מספיק. אני חושב שכן, והיו רעיונות טובים, והיו גם החלטות, והיו חוקים. אפשר היה להמשיך את זה. לא חשוב, ממשלה חדשה רוצה להתחיל ממקום חדש, אבל היא לא יכולה לקחת את זה בדיוק אחורה, למקום שבו הפגמים והפערים והשגיאות האלה החלו להיעשות. זה מה שעשה. 

אני רוצה להגיד דבר אחרון, ובזה אני אסיים, אדוני היושב-ראש. השתדלתי מאוד שלא לדבר על הנושא הביטחוני, כי זה בדיוק מה שהיה קורה – היינו שוב מדברים היום על נושאי ביטחון וחוץ, וזה לא יכול להיות כך, כי אני רוצה ומאמין שצריך לעשות סדר-יום חדש. ואני אגיד לכם שאני מאמין שהמפלגה הזאת, שרק חלק מחבריה יושבים פה היום, תציג סדר-יום לאומי חדש, והיא תקבע את מקומה החדש של המדינה ביחסים בינה לבין האזרחים שלה. היא תדע לעשות את זה, והיא תעשה את זה, ובזכות זה היא תחזור למקום הראוי לה.

מלה אחרונה בכל זאת על מה שקרה בשלושה הימים האחרונים – זה רק תזכורת. מי שחושב שאוכלוסיות מוחלשות, אנשים שיש להם אי-ביטחון תזונתי – שזה מלים נורא יפות לבטא את זה שאין להם מספיק אוכל, ושאין להם מספיק ביטחון בבית שלהם ובמשפחה שלהם – מי שחושב שחברה כזאת יכולה לספוג רקטות ולעמוד בלחץ של אש – טועה. בלי החוסן הלאומי – החוסן הלאומי הוא סך כול החוסן האישי של כל האנשים האלה, אחד אחרי השני. רק כאשר הם ירגישו בטוחים בממד האישי שלהם הם ייתנו את הביטחון למדינה. אי-אפשר למכור להם לוקשים, ואי-אפשר להסביר להם שזה יעדים לאומיים ומשימות לאומיות. עד שהם יהיו בטוחים בחייהם האישיים, בפרנסה שלהם, בבית שיש או אין להם, במשכורת שיש או אין להם, רק אז הם יוכלו להעמיד לרשות הממשלה והמדינה את הזמן שלהם.

עדיין אין תגובות

אוג' 12 2011

דרישה לכינוס ועדת הכלכלה לדיון על עליית מחירי החלב

 

‏10/08/2011

אל:

ח"כ כרמל שאמה-הכהן

יו"ר ועדת הכלכלה

 

 

נידון: דרישה לכנס את ועדת הכלכלה בעקבות עליית מחירי החלב 

היום (ד') נודע כי מחירי החלב התייקרו בעוד 8% בניגוד מוחלט להבטחות הממשלה לבחון את משק החלב כדי להוריד את רמת המחירים. הממשלה בציניות ובאכזריות מאיימת על הרפתות והרפתנים בה בשעה שרשתות השיווק והמחלבות רוכבות על גבם ומעלות מחירים ללא חשבון.

ועדת הכלכלה של הכנסת חייבת לדון בעליית מחירי החלב ובהפקרות הקיימת בשוק החלב. ראוי כי הועדה תציע דרכים לפקח על הגורמים בשוק ולקיים את הבטחת הממשלה לציבור להוריד את המחירים.

אבקשך לזמן את הועדה לדיון דחוף בעניין זה.

 

בברכה,

 

ח"כ ד"ר נחמן שי

 

 

 

העתק:

ח"כ ראובן ריבלין – יו"ר הכנסת

עדיין אין תגובות

אוג' 05 2011

דברים שקרו השבוע – סיכום פעילות 31/6-7/8

חברות וחברים,

השבוע האחרון של מושב הקיץ הוא כרגיל אינטנסיבי כאשר הכנסת משלימה עשרות חוקים ויוזמות פרלמנטאריות אחרות. במוקד עמד חוק הו"דלים, ועדות לאומיות, שנועד לפתוח חסמים בתכנון הבנייה בישראל. אין זה החסם היחיד, המערכת כולה ביורוקרטית, איטית ומסורבלת. התוצאה כידוע היא מחסור מתמשך בדיור. זה הכוח שהניע אלפים ועכשיו כבר עשרות אלפים אל השדרות והכיכרות בקיץ 2011.

החוק עצמו אושר בקולות הקואליציה. אנחנו התנגדנו שכן אינו נותן תשובה ואינו מספק פתרונות לסוגית הדיור בר השגה. נוסף על כך, תכנון חפוז עלול לגרום לנזקים סביבתיים בלתי הפיכים. עיקר הביקורת שלנו שנמשכה לאורך שלושה ימי דיונים שימשה במה להתקפה רבתי על הממשלה וכישלונותיה השונים. גם הציבור הגיב בזעם על אישור החוק ועל התבטאויותיו של ביבי ונתן לכך ביטוי בהפגנות מתעצמות ביום המחרת.

אני שומע טענות כלפי "קדימה" על כך שאינה אוחזת בהזדמנות שנפלה לידיה. מוקדם מדי לשפוט. התהליכים החברתיים שעוברת ישראל בימים האלה מבשילים והולכים ובהחלט ייתכן כי כאשר יתורגמו למעשים פוליטיים, קדימה תקבל את אמון הציבור. הייתי בהפגנות בירושלים ובכפר סבא, שם פגשתי קבוצת תושבים שפרסה את אוהליה ליד בית העירייה. ישראלים מכל מגוון הקשת החברתית זועמים וכועסים, מתוסכלים ועצובים. הטענות שלהם נכונות ואמיתיות. החיים בארץ נעשו יקרים, העושר מתחלק בצורה מעוותת וההישרדות קשה. אמשיך במפגשים האלה בימים הקרובים.

שאלת השאלות היא מאין יבוא המימון לדרישותיו של הציבור. מדובר בעשרות מיליארדים שהם מעל ומעבר למימדיו של תקציב המדינה. ברור לכן כי יידרש שידוד מערכות כללי ובו ישראל תצטרך לקבוע מחדש את סדר העדיפויות הלאומי. ביום א' פגשנו בועדת החוץ והביטחון את הרמטכ"ל, שבוע לפני כן ביקרנו ברשות לפיתוח אמצעי לחימה. בשני האירועים נפרסה יריעה רחבה ומוצדקת של צרכי ביטחון. כך אנו מגיעים לדילמה הקלאסית שמלווה אותנו כבר למעלה מ- 60 שנה. כדברי השיר, "תותחים במקום גרביים, טנק במקום זוג נעליים". הפריטים השתנו אבל התוכן זהה.

ישראל של 2011 אומרת שהגיעה העת גם לחשוב על החוסן הלאומי לא פחות מאשר על הביטחון הלאומי. למעשה, אלה הם שניים שהם אחד. הביטחון הלאומי לא יתקיים ללא חוסן לאומי כלומר יכולתה של החברה והפרטים החיים בה לנהל את חייהם בביטחון כלכלי וחברתי. ישראל חייבת לאמץ שיטה דמוקרטית ליברלית המצדדת במעורבות, ואפילו זהירה, בניהול הכלכלה והחברה. היא אינה יכולה להפריט אותם ואינה יכול להפקיר אותם.

כל האירועים האחרים השבוע מתגמדים נוכח התנועה הגדולה ששוטפת את ישראל ועל כן אסתפק פה בברכת שבת שלום לכולכם. בהזדמנות קרובה אסכם את מושב הקיץ כולו. אשמח אם תפיצו דברים אלה לחבריכם.

תודה,

נחמן

2 תגובות

אוג' 05 2011

דיון חוק הו"דלים

אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו מקיימים דיון ארוך מאוד, אבל לא מספיק ארוך כדי לדון בסוגיה שעומדת בפנינו. דרך חוק הווד"לים אפשר לראות כיצד כל הרע בשיטה הישראלית, בשיטה הפוליטית הישראלית, בא לידי ביטוי: במהירות, בחופזה, בחטף, ללא שיקול דעת, תוך כדי פגיעה עמוקה בסביבה, תוך כדי אי-התחשבות בקבוצות שונות באוכלוסייה, והכי גרוע – מבלי לתת בעצם פתרון משמעותי לבעיה שעומדת על סדר-היום. הכנסת דורסת, דורכת, זזה קדימה ומסיימת את החוק, ואנחנו יודעים שמחר הוא יאושר. אני שמח שהוא בא הנה, ואני שמח שניתן זמן גם כדי להציג באמצעותו את אותן סוגיות יסוד שדיברתי עליהן, מפני שבלעדיהן, חברי חברי הכנסת, מוטב שנבדוק איפה אנחנו עומדים ומה קורה לנו.

בשבת האחרונה הלכתי להפגנה שהיתה בירושלים. בדרך כלל אני לא הולך להפגנות, אבל הפעם הרגשתי צורך. לא דיברתי, לא נאמתי אלא הלכתי עם הרבה מאוד תושבי ירושלים, כדי לראות מה קורה וגם כדי להביע הזדהות. זה היה מחזה יוצא מן הכלל, מחזה שהחזיר לי את האמון במדינה ובאנשים שחיים בה. מחזה שחידש וחיזק בי את התחושה שיש לנו עם מי לדבר, על מה לדבר, שיש פה בארץ עדיין רבים – רבים מאוד, כי באותה שעה שאנחנו צעדנו בירושלים צעדו ישראלים בערים שונות, נדמה לי שעשר ערים בסך הכול, כ-150,000 איש שהביעו דעות דומות, מחשבות דומות, צעקו צעקות דומות, ובעיקר הביעו את הדבר הכי חשוב: אכפת להם ממה שקורה פה. הם אומרים: הגענו למסקנה שאנחנו לא רוצים לחכות יותר. אנחנו לא רוצים לשבת בבית ולקטר. אנחנו יוצאים החוצה, אנחנו צועקים, אנחנו בוכים, אנחנו אומרים: עד כאן. מרגע זה ואילך המלחמה הזאת היא שלנו ואנחנו מתכוונים להילחם בה.

לא כל אחד מבין את מה שקורה פה. לא כל אחד יכול לנתח את זה. לצערי הממשלה כשלה עוד כישלון אחד בכך שלא הצליחה לפרש מה בעצם עובר היום על החברה הישראלית. יש לנו הרבה כישלונות מודיעיניים לאורך ההיסטוריה שלנו, גם בשנתיים האחרונות לא הבנו את אירן, לא הבנו את מצרים, לא הבנו את תוניסיה, לא הבנו את סוריה, עכשיו אנחנו גם לא מבינים את עצמנו, שזה אולי הכישלון המודיעיני הגדול ביותר, כי זה בתוך הבית שלנו.

לא הצלחנו להבין שהציבור בארץ אומר די. כאשר לא רחוק מפה, מהבניין הזה, עמדו אלפי עובדים סוציאליים, לפני חודשיים, שלושה, ושיקפו בדיוק את מה שאנחנו רואים היום. בדיוק אותו דבר. זה היה ייצוג נאמן של החברה הישראלית: יהודים וערבים, דתיים וחילונים, תושבי מרכז ותושבי פריפריה, צעירים ומבוגרים. כל ישראל היתה. כל ישראל היתה שם, והם עמדו מול בניין האוצר, והם עמדו מול הכנסת, והם רצו לכל מיני מקומות אחרים, והם יצאו מהשביתה הזאת שבורי לב. הם איבדו – אני קראתי מה הם אומרים ושמעתי אותם, ואצלי בבית יש עובדות סוציאליות והן מדברות אתי, וראיתי את השבר הגדול והעמוק שחל באנשים הטובים האלה, אנשים שהחליטו להקדיש בסופו של דבר את החלק הכי חשוב של חייהם לעבוד ולעזור ולסייע לאחרים. הם ידעו שהם הולכים לעבוד בעבודה לא מכניסה, והם ידעו שהם יהיו בשוליים של ההכנסות לשכירים בישראל, אבל לא להיות מתחת לקו העוני ולא להידחק החוצה. השביתה הזאת הסתיימה בהישגים קטנים מאוד, והיה זה ניצחון גדול פה בקריית הממשלה. הם אמרו: שברנו אותם. שברנו אותם.

ואחריהם באו הרופאים. הם עכשיו עומדים פה לא רחוק מהבניין הזה, והיום אירחנו אותם בשדולה לבריאות של חברת הכנסת אדטו. באמת העידית שבחברה הישראלית – מבחינה אינטלקטואלית, אבל לא בשימת הלב ובנכונות של חברה לפצות אותם ולהוקיר אותם ולהעריך אותם ולתת להם להתפתח מקצועית, ולהבין שכשאנחנו משקיעים ברופאים אנחנו משקיעים בעצמנו. כשאנחנו משקיעים בעובדים הסוציאליים, אנחנו משקיעים בעצמנו. אנחנו עוזרים לעצמנו, לא לאף אחד אחר.

קיבלתי מסמך מהאגודה לזכויות האזרח בישראל. בטח צריך לחקור מאיפה היא מקבלת הכספים למימון פעילותה. את זה לפחות עצרנו, את החקירה הזאת. מסמך קצר, מקיף, שנוגע לכמה תחומי חיים, שמשקפים את המחדל העצום שהתחולל פה בשנים האחרונות: דיור – תקציב הסיוע בדיור של משרד השיכון קוצץ ב-56% בתוך עשור; בריאות – מאז סוף שנות ה-90 התקציב הריאלי לאספקת סל השירותים הציבוריים נשחק ב-40%. ישראל נמצאת כיום במקום ה-25 מבין המדינות המפותחות בהשקעה בבריאות. מספר המיטות ל-1,000 בבתי-החולים ירד מ-2.3 ב-1990 ל-1.9 ב-2010. זאת אומרת, אנחנו צריכים להיות בריאים אם אנחנו רוצים או לא רוצים, כדי לא להגיע לבית-חולים.

נתונים אלה נמוכים באופן משמעותי מן הממוצע של מדינות OECD. זאת אומרת, שר האוצר יכול להיות מאוד מאושר שאנחנו חברים בארגון הזה אבל הוא כנראה לא מבין שלהיות חבר ב-OECD זה אומר שצריך גם להתיישר עם הקו שה-OECD קובע. בחינוך, בעשור האחרון קוצצו 250,000 שעות לימוד. מתוכן הוחזרו בשנתיים האחרונות רק 100,000. ההוצאה הממוצעת לתלמיד בישראל נמוכה מהממוצע במדינות המתפתחות. שירותי רווחה – מחסור של יותר מ-1,000 תקנים. העומס שמוטל על העובדים הסוציאליים והעובדות הסוציאליות, הזכרתי כרגע, עצום, משכורות זעומות.

עבודה, אחת הבושות הגדולות שאפשר לדבר עליהן – ההתמסרות הנוחה הזו של שוק העבודה בישראל לעובדי קבלן. מקבלים פחות עובדים יותר – ססמה מפוארת. שיעור עובדי הקבלן נע בין 5% ל-10% מכלל העובדים, ובשירות הציבורי הוא מוערך ב-20% לעומת 1.5% במדינות המפותחות. רשת הביטחון החברתית – בעשור האחרון הוקשחו תנאי הזכאות לקבלת דמי אבטלה, קוצרה משמעותית תקופת הזכאות וגובה הקצבה הופחת, וכן הלאה וכן הלאה, אני עובר פה נקודה אחרי נקודה, וזה מסרטט את התמונה העלובה של מדינה שלוקחת יותר ונותנת פחות.

עכשיו, יש לכישלון הזה אבא. יש לו אבא, הוא לא יתום. בניגוד למקובל, אתה יודע, שהכישלונות הם יתומים ורק להצלחות יש הרבה אבות, אז ראיתי פה בכנסת, כל פעם ששר האוצר מתייצב ואומר: תראו כמה הכלכלה מצליחה, אז אומרים: רגע, זה גם התחיל אצל רוני בר-און. אומרים: לא, זה גם התחיל אצל סילבן שלום. לא, זה גם התחיל בביבי נתניהו. ככה מגלגלים אחורה ואחורה ויכול להיות שיגיעו ללוי אשכול. יכול להיות, אבל הוא לא בכנסת, אז לא נזכיר אותו. יפה. אז באמת יש כמה הישגים, אני לא אבטל אותם, של הכלכלה בישראל. אני לא אבטל אותם. צריך להיות עיוור כדי לא לראות. אבל ההצלחה היא של הגדולים, והכאב והתשלום לכך הוא אצל הרבים והנמוכים.

עכשיו, מי האבא? מי האבא, אדוני היושב-ראש? זו לא שאלה בגינקולוגיה. לאבא קוראים בנימין נתניהו. בנימין נתניהו, אי-אפשר לבוא אליו בטענות. יש לו תפיסת עולם. יש לו תפיסת עולם, והוא מוציא אותה לפועל. ואגב, היתה לו תפיסת עולם כזו לפני שהגיע לראשות הממשלה. בכל מקום שהוא היה הוא הטיף לכלכלה קפיטליסטית, כלכלה שמקדשת את ההון. כלכלה שמצדדת בממשלה קטנה – לא במספר חברי הממשלה, כמו שאנחנו רואים כאן, היא גדולה, דווקא, אבל ממשלה קטנה במובן של מעורבות נמוכה במה שמתרחש במשק ולעומת זאת הפרטה והעברה של סמכויות ואחריות של הממשלה לידיים פרטיות. וביבי נתניהו מאמין גדול שהמנועים של הצמיחה, המנועים שמוציאים אותנו לדרך, המנועים שמניעים – אתם מכירים את התנועה הזו ככה של העלייה הזו – הם מצויים בידי אנשים פרטיים עם ההון הפרטי.

אגב, אם נפתח פה סוגריים, ההון הפרטי הוא לא כל כך פרטי. אני אספר לכם סוד. כי עכשיו יש שני בעלי הון ישראלים, שני בעלי הון שלוו מאתנו כספים, מכל אחד שנוכחים באולם הזה, אדוני היושב-ראש וגברתי, לוו מאתנו כספים, לא ישירות, באמצעות קופות שונות של הכספים שלנו, שם. הם היו נורא מהירים בלקחת את הכסף והם הרבה פחות מהירים בלהחזיר אותו. עכשיו הם מבקשים: אם אפשר, באמת, תסלחו לנו, אבל אנחנו רוצים להחזיר את זה בארבע שנים במקום בשנתיים. כל אחד מאתנו שילך לבנק וירצה להחזיר לבנק שלו את ההלוואה, במקום בארבע שנים בשנתיים, ישלחו אותו למקום שישלחו אותו, לא יסכימו. אבל כאן אפשר.

אז אותם הקוסמים שיש להם כנראה יכולות בלתי רגילות, הם מנועי הצמיחה של המשק. ובנימין נתניהו שכח שמנועי הצמיחה של המשק זה העובדים במשק. זה האנשים שקמים בבוקר, שותים קפה, הולכים לעבודה, עובדים 10, 12 שעות, לפעמים יותר, עובדים גם בימי שישי, לפעמים צריכים לעבוד גם בשבת. הם מנועי הצמיחה. הם אלה שמניעים את הכלכלה הישראלית. והם אלה שנתנו לה את ההצלחות הגדולות מאוד שהיו לה בשנים האחרונות. היא כבר חברה ב-OECD, יש לה 30,000 דולר לנפש הכנסה שנתית, אבטלה נמוכה. זה הכול בגלל שהאנשים מוכנים, רוצים ועובדים, עובדים קשה בארץ הזו. אלה מנועי הצמיחה. אותם ראש הממשלה שכח בדרך. וכך הוא חילק את ההון במדינת ישראל, בדרך הזו של ההפרטה חסרת הרחמים, חסרת החמלה, ובמקרים מסוימים – חסרת ההיגיון. רק הכנסת הזו עצרה, נדמה לי שידידתי שלי יחימוביץ היתה מעורבת בזה – הפרטה של בתי-סוהר.

אבל אני זוכר אותך מדברת הרבה על העניין הזה. ואמרתי לעצמי: מה זה בית-סוהר מופרט? לאן אנחנו הולכים, שכל דבר שהממשלה צריכה לעשות, מפריטים אותו? או-טו-טו, אגב, יש גם כוונה קצת להפריט את צה"ל, להוריד את שירות החובה ולהפוך את זה לצבא מקצועי. גם זה כבר חצי דרך.

בקיצור, אני מקווה שהתהליך הזה באיזשהו מקום, בגדול, נעצר. אבל ראש הממשלה, עד הרגע הזה, ראש הממשלה, שיצר את מדינת הסעד הישראלית שיש בה פערים הכי גדולים בעולם המערבי – אני אומר לך שזה נתונים מוסמכים: מתחת לקו העוני של מדינת ישראל מונחת שליש מהאוכלוסייה. שליש מהילדים שגדלים בארץ ניצבים, עומדים, שוכבים, ישנים מתחת לקו העוני. הם חיים חיים שאין להם ביטחון תזונתי. מה זה מלות הקסם האלה? שהם לא בטוחים שאפשר יהיה לתת להם אוכל. ממש כך. אין רעב, תודה לאל, במדינת ישראל, אבל חלק משמעותי מאוד באוכלוסייה הישראלית – בכוונה אני אומר כל הזמן "ישראלית", כי זה כולל גם יהודים וגם ערבים, זה כולל גם חילונים וגם חרדים, זה כולל גם עולים וגם ותיקים, זה כולל גם צעירים וגם מבוגרים, קשישים, זה מתחלק יפה מאוד, העוני, על פני כולם – שליש מהם סופרים היטב כל שקל שיש להם ונלחמים על כל אגורה נוספת, כי הם חיים פה חיים מאוד קשים, במדינת ישראל.

אז אני יודע שיש קסם מסוים בלהפריט, ויש קסם מסוים בלהוריד את הסמכויות מידי המדינה, ואני עבדתי בשעתו בארגון אמריקני שהתפלא, או התמלא גאווה, שיש לנו בארץ 30,000 עמותות. פתאום צמחו עמותות. הם אמרו לי: תשמע, הפכתם להיות מדינה מתקדמת, שהמגזר החדש, המגזר השלישי, לוקח אחריות על תחומי הרווחה. זאת אומרת שישראלים תורמים כסף וזמן ומוכנים להשקיע. אבל זה היה שקר. זה היה שקר. ה-30,000, לא כולן, חלק גדול מהן זה עמותות שהומצאו מפני שהמדינה החליטה שהיא לא מטפלת במגזרים שלמים – או זה קשישים, או זה ילדים עם צרכים מיוחדים, או זה כל מיני קבוצות חלשות, שהמדינה אמרה: הם לא מעניינות אותנו, קחו אותן מאתנו. כמה זה עולה, 2,000 שקל? 2,500 שקל? תקימו מוסדות בשבילם, תקימו עמותות, קחו את האחריות מאתנו, אנחנו לא רוצים אותם. אנחנו רוצים להיות האיש הרזה.

אבל האיש הרזה הוא חולה, אדוני ראש הממשלה, שאיננו פה. האיש הרזה הוא חולה, הוא לא יכול לשאת את מה שעובר כרגע על החברה הישראלית. אנחנו עכשיו רואים ברחובות ישראל תופעה שאנחנו משפשפים את העיניים ושואלים את עצמנו אם זה אמיתי. לא רק הפגנה חד-פעמית, כמו שתיארתי בשבת, ואגב, ההפגנות הולכות ונמשכות, אלא אנחנו רואים אנשים שהוציאו אותם מהבתים – שהוציאו את עצמם מהבתים שלהם – שוכבים וישנים ומבלים את זמנם בכיכרות, בשדרות, על הדשא. שלשום הייתי בכפר-סבא, נפגשתי עם כמה עשרות אנשים כאלה. אגב, עוד פעם, מכל הגילאים, מכל הקבוצות באוכלוסייה. שום דבר שאפשר לייחד אותו או שאפשר לאפיין אותו. אנחנו לא האמנו שזה עוד יקרה לנו. לא חשבנו שדבר כזה אפשרי. אני רוצה לצטט כמה דברים שהם כותבים לי, הם כותבים ודאי גם לחברי כנסת אחרים. רק שתבינו במה מדובר. אומרת ורדה ולנסי, היא אומרת: אותם הצעירים הממלאים את השדרות בחום ובלחות האכזריים של תל-אביב הם מלח הארץ, הם היסודות הקיומיים של המדינה, גם אם פה ושם יש כמה טרמפיסטים בלתי נמנעים. בלעדיהם יישארו 30 שרי הממשלה ללא עם.

"אותם צעירים הם הפלח החילוני-ציוני השפוי עליו נשענת המדינה, כך שבמקום לחבק אותם ולהקשיב להם" – זה מכתב שנכתב אגב לשרת התרבות, לימור לבנת – "את וכמה מחברייך בוחרים להשמיץ אותם."

אני לא באתי להגן על ממשלת אולמרט ואני לא חושב שישבו בה קוסמים, והתהליך הזה שתיארתי קודם, נפלו ברשתו ממשלה אחרי ממשלה. אמרתי, תיארתי קודם את שרי האוצר, איך הם מעבירים את השמחה הזאת מאחד לשני.

לא זוכר. ספיר, כן, כמובן, עוד. אין ספק, אני חוזר ואומר – התהליך הזה נראה באותו שלב כדבר נכון – תראו איזה פריחה, תראו איזה הצלחה. אבל באיזשהו מקום הבועה התפוצצה. פוצצו אותה הילדים האלה שיצאו מהבתים ואשר אתמול בישיבה של סיעת הליכוד פה בכנסת גינו אותם, כינו אותם, אמרו שהם "אנרכיסטים". הם אנרכיסטים? אה, סליחה, הם לבשו חולצה אדומה. אדוני היושב-ראש יודע שללבוש חולצה אדומה זה חטא גדול.

אני חושב – הם לא אנרכיסטים כמובן. הם האנשים שאם מחר מדינת ישראל תצטרך לגייס x גדודים כדי לשמור על עצמה בחודש ספטמבר – שאנחנו לא יודעים מה יקרה בו – או באוקטובר, זה יהיה הם. ואני אגיד לכם משהו, זה לא סוד: הם יבואו, כי הם חושבים שכשמדינת ישראל קוראת להם, מתגייסים ומתייצבים, והם לא אומרים לא. ויכול להיות שבבוקר הם ילכו לעשות את העבודה שלהם ובערב הם יבואו לישון במאהל עם המדים שלהם, כי זה הבית שלהם, והם יגנו על הבית שלהם.

אבל מי שרואה את המקום הזה כבית שלו, שומר עליו. כמו שכותבת בתיה פריד, היא אומרת – היא כותבת לחברי כנסת, לשרים, ודאי גם אלי, כל אחד מאתנו: "כאדם 'אנרכיסט'" – היא כותבת – "בת למשפחה שכולה 'אנרכיסטית' ואם לבן 'אנרכיסט'" – זה במרכאות – "אני מצטרפת בכל לב" לקריאות שהיו פה, "ובתקווה לחיזוק העם במדינתו, חרף האטימות ודברי הבלע שנשמעו מסיעת הליכוד" אתמול בכנסת, ולא היו הכחשות לדיבורים האלה על האנרכיסטים למיניהם.

אני רוצה לקרוא לכם עוד דברים, מפני שאני מתרגש כל פעם שאני מקבל את המכתבים ,האלה מפני שאני קורא את השמות, אני רואה את האנשים, אני רואה אותם בעיני, מי הם. כותב דוד רפאלי, סטודנט בן 25: "המחאה הזאת כל כך מרגשת. צריך לעבור שם ולשמוע את השיחות של האנשים, אנשים סוף-סוף מתפכחים! (אמן…) אנשים מסבירים אחד לשני – יוצרים מודעות. עד המחאה חשבתי שאני מיעוט" – הוא אומר, דוד – "שרוב האזרחים די מרוצים משיטת הניצול, כי הם למדו טוב איך לנצל. אני מבין שטעיתי… רוב הציבור הם אזרחים טובים, שבסך הכול רוצים להתפרנס בכבוד, ליצור, לבנות ולהיבנות, מבלי לנצל ולעשוק אף אחד. רוב הציבור מואס בשיטה!"

ועוד אחד כותב – אני לא אבלה את כל זמני, אבל אני חושב שאלה דברים אותנטיים, זה אנשים חיים וקיימים, זה לא אנשים שהמציאו אותם.

"שלום כבוד השר" – כותב לאחד השרים תום פליישר. הוא אומר: "אני סטודנט, חלק ממקימיו של מתחם המחאה בגן המייסדים בעיר רחובות – - – הלוואי שהייתי יכול לומר לך שיש לי בך אמונה מלאה. בשנים האחרונות הדגמת בפני פעם אחר פעם כי האינטרס האישי שלך נמצא בראש מעייניך. אני כאן" – אומר תום פליישר – "כדי להזכיר לך שאני החנווני, הבנקאי, המהנדס, השרברב, העצמאי, השכיר, החרדי, החילוני, הסטודנט, השמאלני, הימני, זה שנלחם ומגן על המדינה הזאת, זה שעבורו אתה עובד ושאותו בחרת לשרת – לא מרוצה. אין לי כוונה להציב בפניך אולטימטומים אך אני כאזרח טוב, אמלא את תפקידי ואשמור את עיני פקוחות ואדאג שתמלא את עבודתך נאמנה. במידה ולא אראה שינויים בהתנהלותך בנושאים אלו אינני מעוניין שתשרת אותי כנבחר ציבור. אני עייף מססמאות ואמרות סרק. בדק בית יסודי והנעת מהלכים ארוכי טווח שייתכן ורק ממשלות בעתיד יקצרו עליהם שבחים צריך להיות אינטרס משותף לשנינו." וזה כותבים.

אתמול נערך סקר. אתמול נערך סקר על המחאה הציבורית של "מאגר מוחות", ובסקר הזה נשאל הציבור – סקר טלפוני, כך וכך נתונים, 521 משיבים, מדגם מייצג, טעות דגימה, וכו' – האם אתה תומך במחאה, נשאל הציבור. 75% אמרו שהם תומכים במחאה, זה כלל המדגם, ובגילים 18–30 – זו נחשבת יותר למחאה של צעירים – 76%. 13% מבין הצעירים האלה, 14% מכלל המדגם, מתנגדים. זה אפילו סקר אותנטי, כי הוא נותן ציון יותר גבוה בבחירה האישית לבנימין נתניהו מאשר לציפי לבני, אז יכול להיות שזה אפילו מדייק. אז זה מרגיע את אנשי הליכוד אם הם חושבים שמישהו המציא את הסקר הזה ומכר להם איזושהי סחורה לא טובה.

הם אפילו אומרים – תראה, הם אפילו אומרים שהמחאה החברתית המתחדשת כיום – האם היא תשנה או לא תשנה את החלטתך למי להצביע? לא תשנה – 48%; כן תשנה – 37%. אני הייתי צריך להסתיר את הממצאים האלה. אני לא מסתיר אותם. אני לא מסתיר אותם. אני אומר: זה משדר משהו מאוד חשוב – שהמחאה הזאת היא קודם כול ומעל לכול מחאה חברתית. התרגום הפוליטי שלה עשוי להגיע, ואולי לא יגיע. האנשים שיצאו לרחובות – זה אולי מצער אותי, כי אני הייתי שמח לשמוע דברים אחרים – איננה כרגע להפיל את ראש הממשלה ולא להחליף את הממשלה. זה אולי יפריע לממשלה, כי היא מאוד רוצה להגיד שקדימה מארגנת את זה וה"אנרכיסטים" מארגנים את זה ו"החולצות האדומות" מארגנים את זה וכולי וכולי. לא. מארגנים את זה אזרחים ישראלים שבאופן טבעי ומדויק, חלקם – אולי אפילו רובם; אני לא יודע אם רובם – חלקם הצביעו בעד הממשלה הזאת, וזה הכי לגיטימי בעולם שהם דורשים מהממשלה הזאת להיענות לדרישות שלהם. הם תמכו בה. הם אומרים: תומכים במחאה – 77%, 78%, אחוז עצום, עצום, אבל הם עדיין לא יודעים אם זה ישנה או לא ישנה את ההחלטה שלהם איך להצביע. הם עוד לא יודעים.

ובעיקר – הם תובעים מהממשלה ללכת לקראתם, לעשות משהו. וכאן הממשלה נתקפה באלם, ולמה? פתחתי בזה ואני קרוב לסיום, ואני אומר לך למה. כי מסתבר שאיש לא יודע לקרוא את הלכי הרוח הציבוריים. אמרנו שעברו מהפכות דומות – שונות ודומות – על מדינות במזרח התיכון. האנרגיה זורמת בהן בצורה שונה מאשר קודם, אין להן ראש, אין להם מנהיגות. הצלפים בדמשק או בסוריה שעומדים ויורים, הם יורים על האיש הראשון שעומד בראש ההפגנה, הם לא עוצרים את ההפגנה. ההפגנות נמשכות. למה? למה? בגלל שהן צומחות מלמטה, ויש הרבה מנהיגים. למה? בשיטה הרשתית – של רשתות, כולנו בסוף מרושתים, כולל הכנסת הזאת – כל אחד יכול להיות מנהיג, כל אחד יכול להקים קבוצה, כל אחד יכול לתקשר עם החברים שלו, כל אחד יכול לבנות לעצמו רשתות, ורשת מתחברת לרשת, ואז אנחנו מקבלים איזה גוף בעל עוצמה אדירה שאין לו מפקד, אין לו ראש.

כשביבי נתניהו שאל את העוזרים שלו: תגידו, עם מי אנחנו מדברים? הוא לא ידע, אמר: איך זה יכול להיות? תביאו לי את המפקד. אמרו לו: אין. הוא הביא בסוף את יושב-ראש הסתדרות הסטודנטים, שאל אותו מה הוא רוצה, נתן לו את רשימת הדרישות הכי מוגזמות שיכולות להיות, הדרישות האידיאליות. יש לך, הוא אמר את זה.

נתן. אתה יודע, כמו – יש משא-ומתן שיש לך איזה רגע של חסד, אתה אומר: החלון נפתח, מה אתה רוצה? נתן לו הכול. הוא יצא מהחדר, איציק שמולי, ואמר: אנחנו קיבלנו כל מה שרצינו. עוד לא היה דבר כזה בהיסטוריה. אבל הוא הסתכל ימינה ושמאלה והוא ראה שחלק מהצעירים הם לא סטודנטים, חלק מהמבוגרים – אין להם עניין בנושא הזה, ופתאום הוא הבין שזה לא מלחמה של הסטודנטים בלבד – היא גם של הסטודנטים – ו-10,000 מקומות במעונות לא יפתרו את בעיית הדיור במדינת ישראל. אתה או משפחתך או מזכירת הכנסת לא ילכו עכשיו לגור במעונות הסטודנטים. ולכן התשובה שהוא נתן להם לא משיבה. אז הוא אמר: עם מי לדבר? עם מי מדברים? אנחנו לא יודעים עם מי לדבר. שלח את השרים שלו.

כאן נוצרה תופעה חדשה. אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, היא מחייבת חשיבה אחרת לגמרי, גם אותנו, לחשוב: האם אנחנו באיזה מקום יודעים לקרוא ולהבין את הציבור הזה? האם אנחנו מסוגלים לתקשר אתו? האם אנחנו מסוגלים להיענות לרצונותיו ולצרכיו? איפה אנחנו שומעים את זה ואיפה אנחנו קוראים את זה? גם זה לא בא אלינו בשיטות הרגילות. דוחפים לך פתקים כשאתה בא להופעות ציבוריות: יש לי בקשה, יש לי פנייה אליך. אתה צריך להיכנס בזה לאינטרנט, אתה צריך לעקוב אחרי התארגנויות, אתה צריך לשאול את עצמך: כמה כוח יש בהם? האם יש לזה משמעות, האם אין לזה משמעות? זה עולם חדש לגמרי. אני אומר לכם שהממשלה לא יודעת איך להתעסק עם זה.

תראו מה קרה. בשבוע הראשון אמרו: חסר משמעות, תעזבו את זה, זה סתם. בשבוע השני, חיבוק גדול מכל הכיוונים, ושלחו את משה-אס-גדול-כחלון, לטלוויזיה. קיבל צ'ופר, ערוץ 2. חילקו. אצל ראש הממשלה מי שהולך ל-2 יותר חשוב ממי שהוא לערוץ 10. הוא יודע, ברייטינג הוא מבין.

שלח את כחלון. כחלון איש מבריק. אמר: רגע, לבי איתכם, אנחנו ביחד. מה פתאום, אני נגדכם, על מה אתם מדברים? אני אתכם, יחד נעשה את השינוי הגדול. יפה, אמרתי, חכם. עברו עוד כמה ימים, ראו שהעסק לא מתפרק, שום טכניקה לא עובדת, לא של השוטר הטוב, לא של השוטר הרע, לא קדימה לא אחורה. לא הולך שום דבר, אמרו: אוקיי, עכשיו בואו נעשה משהו אחר, נתקוף אותם.

והכי הכי הכי, אתה יודע מה הממשלה הזאת רוצה, אדוני היושב-ראש? שהסיוט ייגמר. פשוט ביבי רוצה לקום בבוקר ולשאול: זה עבר? הלכו? אולי זה היה סתם חלום רע? אולי זה באמת לא קרה? כי לא יודעים איך. אז בונים על הסבלנות הישראלית הקצרה. אנחנו יודעים, אנחנו מדינה של מזון מהיר, של ספידי. אנחנו עושים הכול מהר. מוכרים מהר, הולכים מהר, עולים מהר, יורדים מהר, הכול מהר.כל סיפור בחדשות אצלנו יש לו 24 שעות של זכות קיום, אולי 48, אחר כך בא משהו חדש, מדיח אותו, עוסקים בנושא אחר.

זה לא עובד, במקרה שלפנינו המחאה הזאת מחזיקה שבוע אחר שבוע. לא רק שהיא מקיימת את עצמה, היא מתרחבת ונוספים סקטורים נוספים. צעדת העגלות בשבת האחרונה, בסוף השבוע שעבר וגם בתל-אביב, אחר כך בירושלים, נשים שהכניסו את הילדים שלהן – יש עם זה בעיה מסוימת, ילדים שמשתתפים בהפגנות, אנחנו יודעים, אבל ילדים שעולים או-טו-טו יותר מאשר אוניברסיטה. מה זה או-טו-טו? עולים יותר מאשר אוניברסיטה. לשלוח ילד לגן במדינת ישראל עולה יותר מאשר לתת לו חינוך אוניברסיטאי, 2,500 שקלים לחודש. אז האמהות לקחו את הילדים ויצאו לרחובות. אז זה האמהות. אחר כך באים המורים, אמרו: רק רגע, בואו נעצור את ההפרטה. לפני כן אלה היו מחוסרי הדיור, פה זה האמהות החד-הוריות. כל יום זה נוגע ופוגע בסקטור אחר.

לכן התקווה הזאת, שאולי אולי זה יעבור – זה לא יעבור. אני אגיד לכם עוד משהו: אוי ואבוי אם זה יעבור. אוי ואבוי לנו אם זה יעבור. אוי ואבוי לנו אם 150,000 איש, שייצגו מאות אלפי אנשים ושיצאו לרחובות, יחזרו הביתה מתוסכלים ויגידו: איבדנו את האמון במדינה הזאת, בשיטה הפוליטית הזאת, זה כבר כנראה מגיע; איבדנו את האמון ביכולת שלנו להילחם בתוך השיטה הזאת לא נגד השיטה הזאת. איבדנו את האמון שלנו בישראליות שבנו, בערכים של החברה שלנו, ועכשיו נישאר בבית כי כבר אין לנו מה לעשות יותר. כל עוד יש תקווה, יש עתיד. אנשים עם תקווה הם אנשים עם עתיד. ברגע שהקבוצה הנפלאה הזאת או הוריהם או חבריהם יאבדו את התקווה, יהיה הדבר הגרוע מכול.

אני רוצה לסיים. אדוני היושב-ראש, האזנת לי בקשב רב, אני מאוד מודה לך, כי באולם לא ראיתי יותר מדי חברים. יש שיר מפורסם שנקרא "חורף 73'". החורף הזה הוא שיר שמייצג את הילדים של חורף 73', שמביעים תקווה לעתיד יותר טוב. ב-73' היתה מלחמה איומה, אז הם מדברים על השלום. אבל זה שיר על הבטחה ועל קיומה. אני רוצה רק לקרוא את השורות האחרונות של השיר ובזה אני אפרד מכם.

הוא אומר כך, המלים האחרונות, של שמואל הספרי: "הבטחתם יונה,/ עלה של זית/ הבטחתם שלום בבית/ הבטחתם אביב ופריחות/ הבטחתם לקיים הבטחות".

אני מקווה מאוד שאנחנו בכנסת הזאת, הממשלה הזאת, ואם לא הממשלה הזאת אז הממשלה שלנו שתבוא אחריה, תדע לדבר אל הילדים של קיץ 2011 ולומר להם את המלים הללו: הבטחתם לקיים הבטחות. תודה רבה.

2 תגובות