ארכיון לחודש מרץ, 2011

מרץ 25 2011

סיכום שבועי 20-25.3.2011

מאת: נושאים: סיכום שבועי

חברות וחברים,

היה זה שבוע של הסלמה ביטחונית שהזכיר לכולנו את מה שרצינו מאוד לשכוח: בארץ הזאת שקט הוא לוקסוס. חמש שנים לאחר סיום האינתיפאדה שוב התפוצץ מטען נפץ בלב ירושלים באזור אשר כמדומני ספג יותר פיגועים מכל מקום אחר בארץ. שובו של הטרור החל ברצח של משפחת פוגל, נמשך לירושלים והתפתח בהדרגה ובעוצמה בגבול הדרום. כל גזרה היא מיוחדת אבל ביחד התופעה היא כבר ברורה. לצערי, כפי שצפינו הקיפאון המדיני והיעדר כל התקדמות במשא ומתן מזמינים לתוך החלל שנוצר פעולות של טרור. אין ספק כי על ישראל להילחם בטרור וכך היא תעשה אולם אסור לשכוח שבמאבק זה ראוי לחפש ערוצים של הידברות עם מנהיגות הרשות הפלשתינית כדי לנסות ולשוב לערוץ של משא ומתן. דברים ברוח זאת אמרתי במליאת הכנסת ובריאיון ארוך בערוץ הראשון.  

לקראת צאתה של הכנסת לפגרת פסח זימנו שוב את ראש הממשלה באמצעות "דיון 40 חתימות" של חברי אופוזיציה. זהו אחד הכלים היעילים של האופוזיציה לכפות על ראש הממשלה להיות נוכח בעת הדיון ואולי אפילו להאזין. בדברי תקפתי את ראש הממשלה על החשיבה קצרת הראות והיעדר תכנון אסטרטגי. הממשלה חושבת קצר, פועלת לטווח מיידי ומתעלמת מן התהליכים המתרחשים באזורנו ובעולם כולו. ישראל נדרשת לקבל החלטות אולם ראש הממשלה אינו מסוגל והתוצאה עלולה להיות הרת אסון.

הגז הטבעי והמיסוי עליו עוררו עניין רב בכנסת ובציבור. בעוד הממשלה מהססת, התייצבה קדימה בצורה מאוחדת לצד דוח ששינסקי בתביעה ליישמו. בקואליציה נבעו סדקים ונראה היה כי רק תמיכתנו תביא לקבלת החוק ולהקמת הקרן לצרכי רווחה וחינוך שמתבססת על ההכנסות מן הגז. שר האוצר חשש כי החוק יעבור בעזרת קדימה ופעל באמצעים מגוונים כדי ליישר את המתמרדים בסיעתו. החוק יובא בשבוע הבא להצבעה במליאה. אני מאמין כי בגז הזה טמון המפתח לצמצום הפערים בחברה הישראלית ולהשקעות אמיתיות בחינוך שבלעדיהן ישראל תידרדר.

לפני שבועות אחדים היתה פריצה לבית הספר היסודי רימון בקיבוץ מסילות שבמועצה האזורית עמק המעיינות. בית הספר משלב חינוך רגיל עם חינוך מיוחד (אוטיזם). בפריצה נגנבו ארבעה מחשבים מיוחדים שמשמשים את הילדים בעלי הצרכים המיוחדים. קיבלנו פנייה נואשת ממורי בית הספר שביקשו עזרה ברכישת מחשבים חדשים. עלותם של המחשבים היא כ – 50,000 ש"ח. לקחתי על עצמי עם אחרים לרכז את הסכום המבוקש. נשמח אם תעבירו תרומות לחשבון בנק: בנק הפועלים, סניף 717, מספר חשבון 597830 או תודיעונו בכתובת ronenl@knesset.gov.il ואנחנו נחזור אליכם.

ולבסוף מילה עצובה אחת על חבר שהלך השבוע לעולמו. זאב בוים נפטר לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן והובא למנוחות ביום א' באדמת בנימינה מושבת הולדתו. ב- 18 החודשים האחרונים הוא עבר טיפולים קשים בארץ ובחו"ל ונדמה היה לכולנו שהנה הוא חוזר בריא ורענן. אולם המחלה היתה חזקה ממנו. בוים, מחברי הכנסת הבולטים של קדימה ייזכר כנאמן ארץ ישראל וכאיש חינוך, אשר דווקא בסגנונו השקט והרהוט היטיב לפלס את דרכו ולהגיע לעמדת מנהיגות בכירה.  יהי זכרו ברוך.

נ.ב. עם סגירת הגיליון השלמתי את מרוץ עשרת הקילומטרים בירושלים. מסע מופלא ברחובות נעורי עם עוד 10000 רצים. ירושלים, אם אתם לא יודעים, יפה מתמיד.

שבת שלום,

נחמן.                                       

תגובה אחת

מרץ 25 2011

תקופת השקט עומדת להסתיים, הצעה לסדר, 23.3.2011

אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני חושש מאוד שנפל דבר מבלי שנרגיש, כי טיבם של אירועים, של תהליכים, הוא שהם מתפתחים באופן אטי, ואז הם מגיעים לכדי פיצוץ, תרתי משמע. והצירוף שדיבר עליו חברי, אורי מקלב, זה עתה, של חידוש הלחימה בדרום לצד טרור בלב ירושלים, שכבר שכחנו איך הוא נראה, הוא אומר שכנראה תקופת השקט או הסתיימה או עומדת להסתיים. ואני אומר את זה בהרבה צער ובהרבה כאב, כי אני חושב שכשיורים והורגים, לא מדברים, ואם לא מנצלים את תקופות השקט למשא-ומתן ולאיזושהי התקדמות, אז זה חולף ולא חוזר.

עכשיו נשאלת השאלה כיצד צריך לנהוג. אין לנו מרשמים, ניסינו הכול. באמת בנושא עזה ניסינו הכול. ואני עוד לא יודע מה היה האירוע בירושלים, הוא רק התרחש, וזה לא נבון כבר לקפוץ. רק העובדות קיימות, אנחנו עוד לא יודעים מה עומד מאחורי זה, ובוודאי עוד נדע. אני מקווה שזה אירוע חריג, אבל בעזה זה תהליך ברור. ובעזה ה"חמאס", כנראה באופן מודע, החליט לחדש את האש, והוא יודע היטב מהן נקודות התורפה שלנו. הוא יודע היטב שהרקטות והפצמ"רים שמדלגים מעל הגדר, הם פוגעים בבטן הרכה שלנו, ביישובים האזרחיים, בתושבים, וכך נמצאים מחדש מאות אלפי ישראלים בקו האש. אני מדבר לא רק על אלה שחיים בקילומטרים הקרובים לרצועת-עזה, אלא אני מדבר על כל הדרום, מאשדוד ועד באר-שבע.

אני חושב שאנחנו לא יכולים להמשיך במדיניות של מכה ותגובה, כי זה מה שקורה עכשיו. ובכל פעם באופן טבעי יש אסקלציה קטנה, יש החרפה, כי אתה אומר: אם הם עשו מדרגה א', אני אלך לב'. הם אומרים: אתה היית בב', אנחנו נעשה ג'. וזה מה שאנחנו רואים, ושני הצדדים יודעים. נצטרך, אני חושש – אני אומר את זה מאוד בזהירות – באמת צריך כשחם, המנהיגות צריכה להצטנן. זה העיקרון. כשחם, לנהוג בקור רוח. זה תפקידה של מנהיגות: לא להתלהם ולא ללכת בראש המחנה ולא להצטרף לכל מיני דברי התחממות שיגיעו מכאן או משם.

אני אומר, ממיטב הבנתי, שלא יכולים להמשיך במסלול הזה העגול שאנחנו הולכים בו וכל רגע פוגשים אותו, רק שהוא הולך ומעמיק, הולך ומסתובב יותר מהר. אני חושב שנצטרך לפעול בדרכים חדשות. אני מקווה שזה מה שהשביעייה עושה ברגעים האלה וזה מה שצה"ל עושה, לחשוב על דרכים חדשות, יוזמות ממשפחת הפעולות ההתקפיות, כדי לנטרל את הטרור הזה לפי שהוא באמת יהפוך את חיי התושבים בדרום לסיוט. ועזבו, זה כבר לא דרום, זה חצי מדינת ישראל. ואני חושב שכולנו נתמוך במדיניות כזאת, מפני שהיא הדרך היחידה. אם ניתן ל"חמאס" להכתיב את הקצב ואם ניתן למדרון הזה להוביל אותנו, אנחנו נתגלגל, מהר מאוד ויותר מהר ממה שאנחנו מצפים, להתנגשות כוללת.

ולכן, מה שנדרש עכשיו, ואני לא בא לתת עצות מעל הדוכן, זה מצד אחד חשיבה באמת ותכנון של הדרגים, של מקבלי ההחלטות במדינת ישראל; ומצד שני לחשוב מה ואיך מגיעים הכי קרוב למקום שבו מקבלים את ההחלטות, המקום שממנו יוצאים האנשים שיורים וששולחים רקטות, ולנטרל אותם. ואפילו אם זאת תהיה לרגע קפיצת מדרגה, בסופו של דבר יכול להיות שקיצור הדרך הזה גם יביא לנטרל את הגל הזה, שהולך ומתגבר. ואני באמת חוזר ואומר, אני חושש ממה שיקרה בהמשך. תודה.

תגובה אחת

מרץ 24 2011

דיון 40 חתימות 22.3.2011

אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול, יש משהו תפל בדיון היום אחרי ההלוויה של חבר הכנסת בוים אתמול, והתחושה היא שהמלים שנאמרות פה איכשהו מחמיצות. חסרונו של זאביק עומד בכל רגע ורגע באולם הזה. קדימה תחסר אותו, הכנסת תחסר אותו, ואני מאמין שהציבור כולו יתגעגע אליו.

הילדים הנחמדים של "הצופים" יוצאים עכשיו, וחשבתי שאם יש לראש הממשלה מחויבות, היא אליהם, אל האנשים הצעירים שמסתכלים עליו ועלינו ורוצים לדעת מה הכנסת הזאת ומה ראש הממשלה הזה עושה למענם, איך הוא מבטיח את עתידם ואיך הוא מעניק להם ארץ שלמה ושלווה, ארץ בריאה, ארץ של חיים טובים, ארץ בטוחה. הם יכולים לשאול את כל השאלות האלה, אבל הם לא יקבלו תשובות.

בשבוע שעבר, לפני עשרה ימים, אירע אסון גדול ביפן. ארבעה ימים אחר כך כבר הודיע ראש הממשלה שהוא מוריד מעל סדר-היום את ההצעה להקים כור לאנרגיה גרעינית, לניצול אנרגיה גרעינית לחשמל. אין בעיני חלטורה יותר גדולה מזו. עוד היפנים עצמם לא יודעים מה קרה עם הכורים שלהם – הם יודעים שהם מתפוררים ומתפרקים ובודקים כל דבר שהם יכולים, ואני מקווה שהם יצילו, אותם ואת הכורים. מה בער לראש הממשלה מייד לכנס את השרים ולהודיע שהתוכנית יורדת מעל סדר-היום? אין בעיני דבר טיפוסי יותר לתהליך קבלת ההחלטות מאשר ההחלטה הזאת. אפשר להגיד: זה מעלה ספקות, זה מעלה מחשבות, כדאי לשקול – בסדר. מה בוער? זו הצעה ישנה, עד שהיא תצא לפועל החברים הטובים מ"הצופים" כבר יקימו משפחות בישראל.

אז מה זה בוער? למה צריך? למה? האם בשביל שורה אחת בעיתון, בשביל מלה אחת בריאיון ב-CNN כבר מורידים את ההצעה הזאת, כבר היא לא קיימת, כבר דוחים אותה? רגע. איזו עבודה נעשתה? איזו עבודת מטה נעשתה? איזו חשיבה היתה? מי נתן חוות דעת? מי בכלל שם איזה נייר על השולחן ואמר: הרעיון של הכור לא טוב, ארבעה ימים אחרי הצונאמי? ארבעה ימים. בעיני זו תמצית העניין. אפשר לדבר על הכול – קחו את המקרה הזה ותלמדו מן הפרט אל הכלל, איך המדינה הזאת מתנהלת בשנתיים האחרונות.

אדוני ראש הממשלה, אתה היית הבטחה גדולה, באמת, וזכית פעמיים לכהן כראש ממשלת ישראל. זכית בבחירות, הקמת ממשלה וקיבלת הזדמנות נפלאה לעשות. באמת, קיבלת. הציבור נתן לך אותה. הוא שם אותנו פה. לא חשוב התרגילים הקואליציוניים, אני עוזב את זה עכשיו.

אבל מה עשית? הנה, עכשיו מציינים כבר שנתיים לממשלה. שנתיים – זו חצי דרך כמעט. מה נעשה? אני רוצה לדעת דבר אחד שאפשר לשים אותו על השולחן ולהגיד: עשינו אותו. אני יודע שאחר כך תבוא עם שורה ארוכה של עניינים, אבל אני אומר לך, כשתסתכל על זה בפרספקטיבה היסטורית – ואתה אוהב היסטוריה וקורא היסטוריה ויודע היסטוריה – במה ייזכרו השנתיים האלה? אני רוצה לדעת. לעומת זאת, דברים שהיו קיימים קודם התפוררו.

אמרת אחרי הרצח המתועב הזה, שכל המלים לא יכולות לתאר אותו, באיתמר: הם רוצחים ואנחנו בונים. אתה לא בונה, אתה לא בונה. אפילו באותה ממשלה, שהוחלפה בבחירות, בנו.

אנחנו בנינו – וצריך לבנות. בירושלים זו חובה לבנות, זו אחריות לאומית לבנות בירושלים. לא 20 דירות בשיח'-ג'ראח, שזה רק מגרה את כל העולם ולא יוצר שום דבר. להקים בירושלים שכונות ולהביא לירושלים יהודים כדי שיחיו פה וישמרו על הרוב היהודי והציוני של העיר הזאת – וזה לא נעשה, וזה נעשה קודם. וגושי ההתיישבות – לא מוכרחים לרוץ להתנחלויות הכי מרוחקות – גושי ההתיישבות, כדי להבטיח שהם יישארו בשליטה ישראלית, יהיה אשר יהיה. וזה קרה וזה היה, והדברים האלה, החיוניים כל כך, שהם בלב העניין – לא עשית אותם.

היה סגר על עזה. הוא היה בעייתי מבחינה בין-לאומית, אין ספק, אבל הוא היה מוצדק. והוא היום מוצדק, כל עוד גלעד שליט לא חוזר הביתה, ואתה הסרת את רובו בלחץ של הקהילה הבין-לאומית אחרי ה"מרמרה" – שגם אותה היה אפשר לעשות אחרת, מכל בחינה שהיא, כולל להכין את דעת הקהל. מה התוצאה? גם גלעד שליט לא חזר, גם הלחץ התגבר, גם הסגר ירד ברובו הגדול.

ראש הממשלה, אתה מבין יותר ממרביתנו, אני חושב, את החשיבות של מטרייה בין-לאומית מעל לראשה של מדינת ישראל. זה כל כך חשוב שתהיה לגיטימציה למה שאנחנו עושים, ואצלך גברה הדה-לגיטימציה של ישראל בעשרות רבות של אירועים, בפינות שונות של העולם: בשבוע האפרטהייד פה, בחרם כלכלי על ישראל, באונייה שמסרבים לפרוק אותה בנמל מרוחק. דרום-אמריקה אבדה. דרום-אמריקה אבדה. היא עומדת כולה בשורה אחת ואומרת: תנו לפלסטינים מדינה בקווים של 67' ותעזבו אותנו כבר. באירופה לא כל כך מרחיקים לכת, אבל מעלים בהדרגה – ולא בשקט – את הדירוג והייצוג הדיפלומטי של הפלסטינים כדי להגיד לנו: חברים, אתם לא יכולים להישאר במקום שאתם עומדים. מרקל אומרת לך – ועכשיו אתה כבר רוצה לפגוש אותה סוף-סוף, אחרי השיחות הקשות שהיו ביניכם – היא אומרת לך: אתה מאבד את רגע החסד שיש.

הבאתי את גרמניה – אני נוגע בקצוות, בנקודות פה ושם, רק כדי ליצור את הפסיפס הזה, שמצביע על הקיפאון הגדול והעמוק שנפל עלינו. הקיפאון הזה הוא שמזמין, בסופו של דבר, את ההתקפות על ישראל, כי מדינה שעומדת במקום, שעומדת בלי לזוז, בלי ליזום, בלי להביע איזה רעיון, בלי להציע איזו הצעה – ברור שהיא מטרה נייחת, וכל אחד יכול לפגוע בה אם הוא רוצה.

אני אומר לך, אדוני ראש הממשלה, המעמד הבין-לאומי שלנו מושתת על שני יסודות – ואני אחזור ואומר את זה בכל פעם: על השאיפה לשלום ועל הדמוקרטיה. אז מהכנסת הזאת יצאו – קצת נעצרו, אבל יצאו – יוזמות אנטי-דמוקרטיות מובהקות, שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה. אנחנו חברים ב-OECD, זה אומר שאנחנו מדינה דמוקרטית, ויש רעיונות שלא עולים בקנה אחד. וכשאנחנו אומרים שאנחנו רוצים בשלום, אנחנו צריכים להוכיח את זה, זה לא נעשה סתם. ולא שמענו ממך ולא שמענו מהממשלה שלך רעיון כלשהי שיוביל את מדינת ישראל לשלום.

תודה, אדוני היושב-ראש. תודה לכם, חברי הכנסת הנמצאים פה הערב. אם מישהו היה יורד, נגיד חייזר, מאיזה כוכב מרוחק והיה מסתכל על הכנסת היום הוא לא היה מבין מה קורה פה בדיוק. ודאי הוא היה חושב שהוא הגיע – אני אומר, יכול להיות שמפעילים אמצעים מכניים כדי למנוע ממני.

אני אומר שאילו זר היה נקלע הנה היום לא היה מבין על מה אנחנו מדברים. הוא באמת היה שואל עצמו: האם לכנסת הזאת יש איזה דופק משלה או שהיא בכלל פועמת לפי קצבים לא ידועים? אף אזרח במדינת ישראל לא יכול להבין במה אנחנו מתעסקים היום. אף אחד לא יכול לתאר לעצמו שמה שמעסיק אותנו כרגע זאת השאלה כמה סגני יושב-ראש עירייה יכהנו בירושלים ובעוד חמש או שש ערים בישראל. זאת, כאשר באמת ובתמים מסתובב היום העולם סביבנו בהתרגשות עצומה, גם במזרח התיכון וגם מחוצה לו, ונושאים כבדי משקל עומדים על סדר-היום. ואילו הכנסת, באיזה תרגיל מזהיר, שולפת מאיזה מקום, ערב היציאה לפגרה, את החוק הזה, רק כדי להגניב אותו לסדר-היום ברגע האחרון, וכשיצאו סוף-סוף לדרך עם ישראל יוכל להגיע למנוחה ולנחלה, יהיו בירושלים שמונה סגנים לראש העירייה ניר ברקת, ראש העירייה שלנו. זה ניתוק מוחלט מהמציאות במדינת ישראל, מוחלט.

לו עשינו חשבון כמה עולה סגן ראש עירייה, אז יש לו המשכורת עצמה, שהיא משכורת יפה ויש לו גם תוספות, ברוך השם, ובעיקר – הוא מתחיל להפעיל מנגנונים. הוא מתחיל להריץ סביבו אנשים. הוא מתחיל ליזום, בגלל שאדם לא יושב סתם במקומו, מישהו כבר מצפה ממנו לעשות, מה גם שבדרך כלל סגני ראש עירייה, יש להם גם איזו שאיפה להיות ראש עירייה ביום מן הימים. כך תכפילו במכפלות בכמה ועוד, בכמה ועוד, זה עולה לקופה הציבורית. כמה עוד אפשר לינוק מתוך הקופה הציבורית הזאת על מנת לחלק אותה?

אני מסתכל בימים האלה על העובדים הסוציאליים, מסתכל עליהם בכאב גדול. יש לנו כ-10,000 עובדים סוציאליים שמשכורותיהם הן בערך רבע ממה שמשתכר סגן ראש עירייה, רבע. אז אולי השישה, שבעה, שמונה סגנים שאו-טו-טו הולכים להצטרף למחנה הגדול של סגני ראשי ערים, אולי הם היו מוותרים ובמקומם עוד 40 או 50 עובדים סוציאליים היו זוכים לאיזה משכורת הוגנת, לאיזו תוספת ראויה?

אבל לא, כשמדובר בעובדים הסוציאליים, שהם היום החוליה החלשה ביותר בשירות הציבורי במדינת ישראל, האנשים שתפקידם לטפל במוחלשים בחברה, הם עצמם נהיו חלשים. אותם ועליהם משרד האוצר מוכן לוותר. הוא לוקח אותם לבית-משפט, הוא מוציא צווים, הוא נהנה מהעובדה שההסתדרות הסירה את תמיכתה. והנה, אפשר לשסות בהם ולהפקיר אותם ולהתעלם ממנה. האוכלוסיות האלה, שהם מטפלים בהן, הן בלאו הכי אוכלוסיות מוחלשות, אז זה בסדר, זה לא נשמע, לא שומעים בכנסת את קולותיהם. אבל פה, כשמדובר באחד, שניים שלושה – אני לא יודע כמה יגיעו סגנים לראשי עירייה – זה נושא מרכזי. לזה האוצר מוכן לתת את תמיכתו, בזה הוא מוכן לתמוך.

אני שואל את עצמנו, באמת, האם מישהו יצא מדעתו? האם מישהו לא מבין את סולם הערכים של החברה הישראלית היום? האם מישהו שואל את עצמו מה באמת חשוב ומה לא חשוב במדינת ישראל של 2011? האם ניר ברקת, אדם מוכשר, לא יכול להסתדר עם שבעה סגנים? הוא לא יכול? נכון, היו בעבר שבעה, אבל בינתיים דברים זזו במדינת ישראל. למען השם, אני מאמין שהרגישות הציבורית כן התחדדה באיזה מקום והיא כן חשובה. אז איך כך מחליקים את הצעת החוק הזאת קדימה ומאפשרים לכנסת או בעצם מאלצים את הכנסת לאשר אותה ברגע האחרון?

תראו, זה לא רק הרגישות, זאת גם השאלה אם הרשויות המקומיות שנציגיהן מתייצבים פה חדשות לבקרים בכנסת הזאת, מניחים את ראשם על כתפי חברי הכנסת, מבקשים את עזרתם במענקי האיזון ומסבירים להם שבקושי שהם מצליחים להשלים את השנה, ומשרד הפנים יושב להם חזק על התקציב, ואם הם לא עומדים בדרישות, ממנים להם חשב מלווה ודואגים שהם יתאזנו ודורשים מהם לפטר. אומרים להם: תעשו ייעול, ואם לא תתייעלו לא ניתן לכם את מענקי האיזון. יכול להיות שזה בסדר גמור שמשרד הפנים מתייחס כך לרשויות. אז איך אותו משרד פנים, אותו משרד אוצר, שכל כך חרדים לקופה הציבורית וכל כך אכפת להם שלא נחלק את כספי הציבור, הנה הם הראשונים לפתוח את הכיס, להיות נדיבים ולהגיד: מה איכפת לנו, אז יהיה עוד אחד פה ועוד אחד שם ועוד אחד שם, העיקר שאנחנו איכשהו נשחד, נשחד את הרשויות הללו ונביא שקט ונסדר את מקורבינו וידידנו וחברינו שנמצאים ברשויות האלה וניתן להם ג'ובים. אין מה לעשות, זה יעלה כמה שזה שיעלה. אחר כך, כשהרשויות האלה תבואנה אלינו ויגידו לנו: תשמעו, אנחנו לא מסתדרים, אנחנו צריכים עזרה, יישכח לחלוטין הרגע הזה של הסגן או הסגנית. הם לא ייזכרו יותר. זה כבר יהפוך להיות חלק מהתקציב, כך זה ייראה, כך זה יישמע, כך זה יוצג לציבור, ואף אחד לא יזכור את הרגע הקטן והמכונן הזה שבו מדינת ישראל פתחה עוד כיס קטן, שוב שחררה כסף, שוב אמרה שיש כסף זול וכסף יקר במדינת ישראל. הכסף הזה הוא זול, הוא זמין, אפשר לתת אותו, והכסף היקר, שצריך ללכת למקומות הנכונים, לא קיים ואי-אפשר לתת אותו.

אני מצפה – אני אומר לכם בכל הכנות, אבל אני כנראה לא יודע על מה אני מדבר, שאותם ראשי ערים, החל בניר עצמו ואחרים שיכולים למנות, לא ימנו ויתייצבו ויגידו: אנחנו מבינים שברשויות שלנו, שמצבן הכלכלי קשה ושלא מסתדרות עם התקציב שלהן, אנחנו נוותר על הסגנים הללו, אנחנו נסתדר עם הסגנים שיש לנו. כך ננהל את העיר, כי טובת הציבור היא לנגד עינינו. אבל אני יודע שזה חלום באספמיא וזה לא יקרה. תודה רבה אדוני.

תגובה אחת

מרץ 18 2011

סיכום שבועי 13.3-19.3

חברות וחברים,

זה היה שבוע מזרה אימה מבית ומחוץ שהשאיר אותנו בסיומו המומים ועצובים. בבית חווינו את הרצח המזעזע של משפחת פוגל באיתמר ובחוץ השקפנו בתדהמה על תמונות האסון המשולש שפקד את יפן. בין לבין, ניסתה ישראל לשווק בדעת הקהל העולמית את הטרגדיה שהתרחשה באיתמר ואת תפיסת אונית הנשק האיראנית, אבל נתקלה במחסום של אדישות ואפילו אי אמון. נראה כי הסכסוך הישראלי פלשתיני חדל לעניין או שבעולם כבר התקבעה התפיסה של חזרה לגבולות 67 והקמת מדינה פלשתינית.

בכנסת התפתח גם דיון על מוכנותה של ישראל לרעידות אדמה. השר בגין ניסה כמובן להרגיע אבל אני חושש כי שוב נגלה כי ישראל אינה נערכת כהלכה לאסונות טבע ובמקרה שלפנינו גם לסכנות הטמונות מהפעלת שני כורים גרעיניים. בדיון הדגשתי את הצורך לקיים מידה גבוהה של אמון בין הציבור והממשלה שהרי זה המפתח להתנהגות האוכלוסייה במצבי חירום. ראוי לתפיסתי לומר את האמת ורק את האמת גם אם אינה חיובית על מנת לשמר את האמון בין הציבור למנהיגות הפוליטית והביטחונית.

ובמעבר חריף לעניינים אחרים בכנסת. בוועדה למעמד האישה שם אני חבר נידונה תכנית הטלוויזיה "האח הגדול". אני מתנגד בחריפות להתערבות מחוקקים בתכני התקשורת אולם אי אפשר להתאפק מול אמירות וסצנות שנראו בעיקר בשידור הישיר בערוץ 20. אנחנו נוטים לשכוח את ההשפעה הרבה של התקשורת על הציבור בכלל ועל אנשים צעירים בפרט. ראוי כי הגורמים המשדרים ישמרו על המסך מפני לשון נמוכה ופגיעה בנשים. אני מקווה, כפי שכתבתי לשר התקשורת, כי הרשויות הציבוריות ולא הפוליטיות בתחומים אלה, יפעילו את סמכותן.

ועדת חוקה, חוק ומשפט בראשות ח"כ דוד רותם אישרה לקריאה שנייה ושלישית תיקון לחוק מקרקעי ישראל שיזמתי יחד עם חברי הכנסת אורי אורבך, שלי יחימוביץ' ויריב לוין. בעקבות הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל וההפרטה המאסיבית הצפויה של מאות אלפי דונמים נדרשו הגבלות חדשות וקפדניות כדי להבטיח את אדמות הלאום מפני מכירה לא אחראית לזרים. חקיקה כזאת קיימת בעשרות מדינות בעולם. האדמות נחשבות למשאב לאומי שיש לנהוג בו בחיסכון, ביעילות ובזהירות. על פי החוק תוקם ועדת שרים מיוחדת שתבחן עסקאות במקרקעין ותאשר אותן.

ולבסוף מילה אישית על חבר שהלך לפני חודש לעולמו והזכרתי אותו השבוע בכנסת. יצחק שביט ז"ל היה מגדולי המתרימים למען ישראל בקרב יהדות העולם. למעלה משני מיליארד דולר נאספו על ידו והועברו לחיזוק אוכלוסיות מוחלשות בפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל. רבים מאיתנו נהנו מבלי לדעת מהמשאבים הכספיים האלה ועל כך הודיתי לו, לצערי בהיעדרו, במליאת הכנסת. יהיה זכרו ברוך.

שבת שלום וחג פורים שמח,

נחמן

עדיין אין תגובות

הבא »