'סיכום שבועי'

יולי 25 2014

שבוע שהיה כך היה: בסוף השבוע השלישי 21-24.7.14

מאת: נחמן שי נושאים: סיכום שבועי

חברות וחברים,

אנחנו נמצאים היכן שהוא לקראת הסוף, אבל לא ברור היכן ולא ברור מתי. המערכה שלפנינו היא שילוב של אינפורמציה ודיס-אינפורמציה. הקרב על התודעה הוא מעין לוחמה פסיכולוגית שבה כל צד רוצה להשפיע על הצד האחר, לא רק באמצעות מהלכים צבאיים, אלא גם ביצירת לחץ פסיכולוגי הן מבית והן מחוץ. זהו קרב המסובך לא פחות מן הקרב הקרקעי בין צה"ל לבין החמאס. כך יש להסביר את מבול ההצהרות והידיעות ממקורות אלה ואחרים אשר מציפים אותנו.

עוד מוקדם לערוך סיכומים, צריך לצפות קודם לכשתגיע הפסקת אש ואחר כך לדבר על כל מה שהיה. אולם בסוף השבוע השלישי של הלחימה מן האוויר, מעל הקרקע ומתחתיה, אפשר לומר את הדברים הבאים:

1. פעולה אווירית היא יעילה והרסנית, אך אין בה כדי לשתק באופן מוחלט אש מן הקרקע ומדויקת ככל שתהיה,  היא כרוכה בפגיעה בבלתי-מעורבים. נכון לרגע זה לפחות מחצית מ-800 הנפגעים הם בגדר בלתי-מעורבים. עם זאת, היתרון הגדול של הפעולה האווירית הוא כמובן העדר נפגעים בצדנו.

2. המנהרות, ככל שקיומן היה ידוע, התגלו כהפתעה אסטרטגית וכאיום של ממש. תושבי עוטף עזה מאבדים או איבדו את תחושת הביטחון על אדמתם שלהם. זה לא קרה להם אפילו בימים הקשים ביותר של הקאסמים ופצצות המרגמה. על המנהרות וודאי עוד נדבר הרבה לכשתסתיים האש. אני מניח כי צה"ל ימצא פתרונות כאלה ואחרים, אבל האתגר יישאר גדול, כפי שההיסטוריה הצבאית מלמדת. עדיין לא נמצאה דרך למנוע חפירת מנהרות באופן מוחלט.

3. כיפת ברזל היתה לחומת המגן של מדינת ישראל. מעולם לא תארנו לעצמנו שלמעלה מ-90% מהטילים המכוונים לאזורים מיושבים במדינת ישראל – ייורטו. אין דבר כזה, הצלחה של למעלה מ-90% למערכת נשק, אבל זה קרה ויצר מציאות ביטחונית חדשה. העורף עומד. נכון שישנם קשיים כלכליים וחברתיים ועוד יהיו בעתיד, אבל מספר הנפגעים הזעום הוא הישג בלתי רגיל לישראל.

העורף האזרחי הוא בעיניי ההפתעה הגדולה ביותר. למרות ששבענו מלחמות, במיוחד מאז מלחמת לבנון הראשונה, פעם בצפון ופעם בדרום וחוזר חלילה, הפעם מסתמנת אחדות וסולידריות שלא נראו כבר הרבה שנים. שורש העניין נעוץ בהבנה שחלחלה בכל אזרח ואזרחית כי נוצר איום אמיתי ועלינו לתת לו פתרון ארוך טווח ולא זמני.

המפגשים עם המשפחות השכולות, והיו לי כמה כאלה, מעידים כי גם במקום הכואב ביותר, במשפחות השכול, מבינים כי הקורבן לא היה לשווא וכי ישראל נקלעה למצוקה אמיתית. אכתוב על כך בנפרד.

יש עוד היבטים רבים של המציאות החדשה שהשתלטה על חיינו בבת אחת ושינתה אותם. אני מוטרד במיוחד מיחסי יהודים – ערבים ומן הקרע בחברה בין השמאל לימין. אנחנו חזקים מספיק כדי לשאת ויכוחים בתוכנו, אבל כששר החוץ ממליץ על חרם קניינים על המגזר הערבי או כאשר מפגינים מן הימין הקיצוני מכים מפגינים מן השמאל, או כאשר התבטאות חריגה, ראה ערך אורנה בנאי, מתקבלת  בהתנגדות כה עזה, ראוי לקרר מעט את הוויכוח הפנימי. אין בשום אופן להפסיקו. זהו מקור כוח ועוצמה שאפשר להתגאות בהם. אבל נדרשת סבלנות וסובלנות ולכן זהו מבחן גדול לכולנו.

עכשיו יום שישי בערב ורבים סועדים את ארוחת ליל השבת בדאגה גדולה ובקוצר רוח. עיניהם, עיני כולנו, נתונות אל הדרום וכולנו מלאי דאגה. אני שולח  ברכה גדולה לחיילי צה"ל ומפקדיו, לשב"כ, למג"ב ולמשטרת ישראל באשר הם (עבורם נפתחה עכשיו חזית חדשה באיו"ש ובירושלים).

כולנו מצפים לסיום הלחימה, אבל עם זאת דורשים כי תסתיים בהישגים של ממש שיצדיקו את המחיר הכבד ואת ההשקעות העצומות שכולנו בסופו של דבר משקיעים בצוק איתן. ומעבר לכך, רוצים לראות גם ״יום שאחרי מדיני״, שיבסס דו שיח ישראלי פלשתיני על עתיד ועל חיים משותפים.

דברים אלה ואחרים פרסמתי השבוע במאמרים הבאים שהופיעו בגלובס, בדה-מרקר ובג'רוזלם פוסט וכמובן בדיונים האינסופיים ברדיו ובטלוויזיה.

שבת שלום,

נחמן שי

עדיין אין תגובות

יולי 18 2014

השבוע שהיה כך היה: התפילה החדשה שלנו 13-17.7.14

מאת: נחמן שי נושאים: סיכום שבועי

חברות וחברים,

סוף סוף, חזרה המוסיקה לתחנות הרדיו. יש משהו במוסיקה הישראלית, הרגועה והשקטה, שמתייצבת לשירות האומה ברגעים כאלה, כמו המבצע הצבאי. השירים שנכתבו בארץ, לצערנו, או לשמחתנו, הם יפהפיים. הם משקפים את המציאות רבת הפנים שלנו שמטלטלת אותנו במהירות משיאים גבוהים לעומקים, שוב ושוב. עכשיו אנחנו חווים רגע כזה.

עשרות אלפים מחיילנו נכנסו בלילה לעזה. נמאס לי מהעזה הזאת, אבל הבעיה היא שגם כשיצאנו מעזה, אי אפשר להוציא את עזה מאיתנו, וכבר חזרנו אליה שלוש פעמים. אני מבטיח לכם, לא שכחנו שם שום דבר, זו אפילו לא ארץ אבותינו, אבל היא נדבקת אלינו כספחת ורק פתרון מדיני גדול ומקיף , הכולל את יהודה ושומרון יוכל, אולי, להסדיר את יחסינו עימם. אלו הדברים שאמרתי השבוע בכנסת בדיון 9 שנים להתנתקות.

בינתיים, שוב ניגזר עלינו להילחם. אתמול, יום ה', הסתובבתי בדרום, מעיר לעיר, ובפעם הראשונה, בארץ שלי הרגשתי לא בטוח. בשדרות, באשקלון, בתל אביב, בכבישים בין לבין, חזרו ונישנו האזעקות. חשבתי שהטילים מחפשים אותי, אולי זה משהו אישי, אבל זה היה כמובן מוגזם, הם מחפשים כל אחד מאיתנו, בלי כל הבדל, צבע, דת, או פוליטיקה, כפי שכבר הוכח.

החמאס הזמין על עצמו את הצרה הזאת. זה הפך להיות מוסכמה בינלאומית ואפילו אזורית. הוא מבודד כפי שלא היה מבודד מעולם. זה נותן לנו נקודת פתיחה טובה למבצע הצבאי. אבל אני מכיר את תחושת הפתיחה של מבצעים כאלה. בתחילה, הכל נראה פתוח, הכל נראה אפשרי. אני מקווה מאד שננהג בצניעות, כפי שעשו ראש הממשלה והקבינט (לא כל חבריו) עד כה. המטרות הסבירות, ההתנהגות הראציונאלית והפעולות הכירורגיות של חיל האוויר, (שגם כך גרמו למספר גבוה של נפגעים), הם שהקנו לנו את המטריה המדינית של ארה"ב ושל אירופה. אסור לאבד אותה.

אלה הם הרהורים אחדים בטרם שבת וגם זמן להתפלל ולבטוח, כל אחד במה שהוא או היא מאמינים, ואם לאו אז לשיר. כבר אמרתי, השירים הם התפילה החדשה שלנו.

שבת שלום,

נחמן שי

אלה המאמרים שלי שהופיעו השבוע: ישראל היום, דה מרקר

עדיין אין תגובות

יולי 14 2014

השבוע שהיה כך היה: כשהתותחים יורים – המוזות שותקות 6-10.7.14

מאת: נחמן שי נושאים: סיכום שבועי

חברות וחברים,

בדרך כלל אומרים כי כש"התותחים יורים – המוזות שותקות". אבל בסוף השבוע הזה, למרות שהרקטות ממשיכות ליפול, ראוי לכתוב כמה דברים. המבצע הצבאי השלישי ברצועת עזה בשש השנים האחרונות הוא מתסכל ועצוב. היכולת הצבאית שלנו, מרשימה ומפתיעה כאחד, אינה יכולה להדביר את הטרור מעזה. נכון, גדולים וחזקים מאיתנו נכשלו במלחמות נגד טרור וגרילה, אולם באותם מיקרים הם פינו את כוחותיהם למדינת האם. המיקרה שלנו הוא שונה, הטרור הוא על גבולנו, הרקטות מעזה נוחתות על הבירה שלנו ועל ערינו המרכזיות ובין היתר מוחקות את ההפרדה בין פריפריה ומרכז. המקרה של עזה הוא טרור מעין מדינתי. עזה היא מדינת טרור.

לכאורה אין בינינו ובין עזה שום ויכוח טריטוריאלי, כי הרי יצאנו משם עד הסנטימטר האחרון, ובכאב גדול, אבל השנאה ממשיכה ללחוש והיא מניעה את החמאס ואת ממשלתו.

עד כה המבצע הצבאי מתנהל בהצלחה, בין היתר, תודות למערכת הפלאית ששמה "כיפת ברזל". הצלחתה היא מעבר לכל דמיון. אבל עלינו לחשוב כבר עכשיו כיצד לסיים אותו לפני שמספרי הנפגעים, משני הצדדים, יקצרו אותו, או שדעת הקהל הבינלאומית תתהפך כדרכה נגדנו. בשיבחה של הממשלה יאמר, כי היא נזהרת שלא להתלהם בפומבי וגם לא להציב יעדים לא ריאליים.

בסוף, אנחנו צריכים לדרוש שקט לתקופה ארוכה, מלווה בהתפרקות החמאס מן הטילים ומן הרקטות ארוכות הטווח. זה לא בלתי אפשרי. כל עוד הלחץ הצבאי קיים והחמאס מבודד, גם במחנה הפלשתיני וגם בעולם הערבי, יכולה ישראל להשיג מטרות אלה. הן צנועות אך בעלות משמעות. ייתכן גם כי תגיע העת לפעולה קרקעית, נקווה שהיא תהיה קצרה מאד וממוקדת. בכל מיקרה, היא תתנהל אחרת לגמרי מאשר העליונות האווירית המוחלטת שממנה אנו נהנים.

צריך לקוות כי הציבור שמפגין עד עכשיו רוגע וביטחון, ימשיך ויעניק לצה"ל ולממשלה את השקט והמרחב הדרושים לפעולה מושכלת וזהירה. העורף, כפי שהוכח כבר למעלה מעשרים שנה, הוא החזית האמתית והוא מכתיב גם את אורך הלחימה וגם את אופייה.

לא רק המוזות שותקות בעת הזו, גם הפוליטיקה נדחקת הצידה. כמפלגה וכסיעה בכנסת, העבודה מעניקה גיבוי לראש הממשלה ולממשלה. אני מפנה אתכם לדברים חשובים בעניין שאמר יו"ר המפלגה בועידת השלום. הגיבוי הזה יימשך, כל עוד נהיה בטוחים שאיננו יוצאים להרפתקאות לא ריאליות ואיננו שוקעים בחול העזתי. אין לנו, ממש, געגועים לשם.

אני מאחל לכולנו סוף שבוע שקט, אך חושש כי לא יהיה כן. כדאי לזכור תמיד שאלה הם חיינו בארץ וכשהאירועים הללו יסתיימו, נחזור במרץ ובכוחות מחודשים לחפש את הדרך להסדר בינינו לבין הפלשתינאים.

דיברתי על הנושא בהרחבה בתחנות הטלוויזיה והרדיו השונות ופרסמתי שלושה מאמרים בעיתונות: גלובסישראל היוםJerusalem post.

שבת שלום ומבורך,

נחמן שי

עדיין אין תגובות

יולי 04 2014

השבוע שהיה כך היה: חושבים ויורים 29.6-3.7.2014

מאת: נחמן שי נושאים: סיכום שבועי

חברות וחברים,

הימים הנוראים קרבים והולכים ואפשר שאנחנו כבר שם. לפני שבועות אחדים תיארתי הידרדרות בלתי צפויה במצב העדין והשברירי בינינו לבין הפלשתינאים ואמרתי את הצפוי מכל, שהכל יכול לקרות, ובכן זה כך, בדיוק. חטיפת הנערים, מעשי הנקמה, הפוגרומים הקטנים, התקריות באיו״ש וכמובן מתקפת הרקטות בדרום, החזירו אותנו בבת אחת לתחושה של ערב מלחמה גדולה.

בלשון צבאית זוהי אלימות בעצימות נמוכה, הם יורים עלינו ואנחנו עליהם, הם מנסים להחליש אותנו ואנחנו אותם, אבל בקצה הדרך כולנו בתוך מנהרה חשוכה, את הכניסה אין רואים עוד והיציאה עוד רחוקה.

עד כה הממשלה פועלת בתבונה. מותר להגיד זאת. בניגוד ללחץ של בנט וחבריו, עדיין לא נכנסנו לעזה ועדיין לא הפעלנו את עוצמתנו באופן לא מידתי. אז זהו, שבישראל 2014 איפוק נחשב לחולשה, ובישראל האחרת, הרבה שנים לאחור, היה דווקא כוח באיפוק ותבונה. היה גמול והיתה ענישה, אבל היא נעשתה בשום שכל ובזהירות. אני מביא את מינכן כדוגמא. לאחר רצח הספורטאים באולימפיאדה הורתה גולדה מאיר, ראש הממשלה דאז, לחסל את כל המבצעים של הטבח ומתכנניו, וכך הם נעלמו בזה אחר זה. מותר לראות זאת כמודל לפעולה ביחס לרוצחי הנערים ומי ששיתף או משתף פעולה עימם..  על כך דיברתי בקול ישראל, בערוץ 1 ו- 2 בהודעות שונות שהוצאתי (NRGרשת ב') ובמליאת הכנסת.

למרות כל הכעס, בגלל כל הכעס, אני מציע להושיט יד לרשות הפלשתינית ולאבו מאזן דווקא עכשיו. ישראל מנסה לבנות לגיטימציה מבית ומחוץ לפעולה הצבאית שתבוא, אם נידרש, חשוב שהדבר יעשה מבלי לרסק את הרשות ומנגנוניה. שיתוף הפעולה עם מנגנוני הביטחון דווקא העמיק לאחרונה, חשוב לשמר אותו, ומעבר לכך ראוי ונכון גם להציע מחר אחר לנו ולהם. כאן, שוגה הממשלה שאינה ערה לכך שמדינה אינה יכולה לחיות רק על חרבה, היא זקוקה לעלה של זית. את העלה הזה היא צריכה להציע לאויביה ולומר : לרעים יהיה רע, נדאג לכך, עם הטובים אנחנו רוצים חיים משותפים.

בשבועות כאלה עבודת הכנסת נראית שולית ואמנם היא תיפקדה השבוע בפעילות נמוכה. זאת טעות. הדרך להתמודד בטרגדיה שחווינו, בלחצים השונים, היא דווקא בשימור השגרה. עדיף שהוויכוח הציבורי יתועל לכנסת ולא לרחובות ירושלים שהיו השבוע לזירת קרב. שיגרת החירום היא הסוד הגלוי איך לשמור על נורמליות בתקופה לא נורמלית.

אני שולח עידוד תנחומים למשפחות פרנקל, שער ויפרח. הם הפגינו התנהלות מעוררת כבוד, עד כדי כאב, שלהם ושלנו. מחזק מפה את תושבי הדרום ששוב מוצאים עצמם בקו האש ההולך ומתרחב.

נקווה לשבת שקטה, שבת שלום.

נחמן


עדיין אין תגובות

הבא »