'סיכום שבועי'

יולי 18 2014

השבוע שהיה כך היה: התפילה החדשה שלנו 13-17.7.14

מאת: נחמן שי נושאים: סיכום שבועי

חברות וחברים,

סוף סוף, חזרה המוסיקה לתחנות הרדיו. יש משהו במוסיקה הישראלית, הרגועה והשקטה, שמתייצבת לשירות האומה ברגעים כאלה, כמו המבצע הצבאי. השירים שנכתבו בארץ, לצערנו, או לשמחתנו, הם יפהפיים. הם משקפים את המציאות רבת הפנים שלנו שמטלטלת אותנו במהירות משיאים גבוהים לעומקים, שוב ושוב. עכשיו אנחנו חווים רגע כזה.

עשרות אלפים מחיילנו נכנסו בלילה לעזה. נמאס לי מהעזה הזאת, אבל הבעיה היא שגם כשיצאנו מעזה, אי אפשר להוציא את עזה מאיתנו, וכבר חזרנו אליה שלוש פעמים. אני מבטיח לכם, לא שכחנו שם שום דבר, זו אפילו לא ארץ אבותינו, אבל היא נדבקת אלינו כספחת ורק פתרון מדיני גדול ומקיף , הכולל את יהודה ושומרון יוכל, אולי, להסדיר את יחסינו עימם. אלו הדברים שאמרתי השבוע בכנסת בדיון 9 שנים להתנתקות.

בינתיים, שוב ניגזר עלינו להילחם. אתמול, יום ה', הסתובבתי בדרום, מעיר לעיר, ובפעם הראשונה, בארץ שלי הרגשתי לא בטוח. בשדרות, באשקלון, בתל אביב, בכבישים בין לבין, חזרו ונישנו האזעקות. חשבתי שהטילים מחפשים אותי, אולי זה משהו אישי, אבל זה היה כמובן מוגזם, הם מחפשים כל אחד מאיתנו, בלי כל הבדל, צבע, דת, או פוליטיקה, כפי שכבר הוכח.

החמאס הזמין על עצמו את הצרה הזאת. זה הפך להיות מוסכמה בינלאומית ואפילו אזורית. הוא מבודד כפי שלא היה מבודד מעולם. זה נותן לנו נקודת פתיחה טובה למבצע הצבאי. אבל אני מכיר את תחושת הפתיחה של מבצעים כאלה. בתחילה, הכל נראה פתוח, הכל נראה אפשרי. אני מקווה מאד שננהג בצניעות, כפי שעשו ראש הממשלה והקבינט (לא כל חבריו) עד כה. המטרות הסבירות, ההתנהגות הראציונאלית והפעולות הכירורגיות של חיל האוויר, (שגם כך גרמו למספר גבוה של נפגעים), הם שהקנו לנו את המטריה המדינית של ארה"ב ושל אירופה. אסור לאבד אותה.

אלה הם הרהורים אחדים בטרם שבת וגם זמן להתפלל ולבטוח, כל אחד במה שהוא או היא מאמינים, ואם לאו אז לשיר. כבר אמרתי, השירים הם התפילה החדשה שלנו.

שבת שלום,

נחמן שי

אלה המאמרים שלי שהופיעו השבוע: ישראל היום, דה מרקר

עדיין אין תגובות

יולי 14 2014

השבוע שהיה כך היה: כשהתותחים יורים – המוזות שותקות 6-10.7.14

מאת: נחמן שי נושאים: סיכום שבועי

חברות וחברים,

בדרך כלל אומרים כי כש"התותחים יורים – המוזות שותקות". אבל בסוף השבוע הזה, למרות שהרקטות ממשיכות ליפול, ראוי לכתוב כמה דברים. המבצע הצבאי השלישי ברצועת עזה בשש השנים האחרונות הוא מתסכל ועצוב. היכולת הצבאית שלנו, מרשימה ומפתיעה כאחד, אינה יכולה להדביר את הטרור מעזה. נכון, גדולים וחזקים מאיתנו נכשלו במלחמות נגד טרור וגרילה, אולם באותם מיקרים הם פינו את כוחותיהם למדינת האם. המיקרה שלנו הוא שונה, הטרור הוא על גבולנו, הרקטות מעזה נוחתות על הבירה שלנו ועל ערינו המרכזיות ובין היתר מוחקות את ההפרדה בין פריפריה ומרכז. המקרה של עזה הוא טרור מעין מדינתי. עזה היא מדינת טרור.

לכאורה אין בינינו ובין עזה שום ויכוח טריטוריאלי, כי הרי יצאנו משם עד הסנטימטר האחרון, ובכאב גדול, אבל השנאה ממשיכה ללחוש והיא מניעה את החמאס ואת ממשלתו.

עד כה המבצע הצבאי מתנהל בהצלחה, בין היתר, תודות למערכת הפלאית ששמה "כיפת ברזל". הצלחתה היא מעבר לכל דמיון. אבל עלינו לחשוב כבר עכשיו כיצד לסיים אותו לפני שמספרי הנפגעים, משני הצדדים, יקצרו אותו, או שדעת הקהל הבינלאומית תתהפך כדרכה נגדנו. בשיבחה של הממשלה יאמר, כי היא נזהרת שלא להתלהם בפומבי וגם לא להציב יעדים לא ריאליים.

בסוף, אנחנו צריכים לדרוש שקט לתקופה ארוכה, מלווה בהתפרקות החמאס מן הטילים ומן הרקטות ארוכות הטווח. זה לא בלתי אפשרי. כל עוד הלחץ הצבאי קיים והחמאס מבודד, גם במחנה הפלשתיני וגם בעולם הערבי, יכולה ישראל להשיג מטרות אלה. הן צנועות אך בעלות משמעות. ייתכן גם כי תגיע העת לפעולה קרקעית, נקווה שהיא תהיה קצרה מאד וממוקדת. בכל מיקרה, היא תתנהל אחרת לגמרי מאשר העליונות האווירית המוחלטת שממנה אנו נהנים.

צריך לקוות כי הציבור שמפגין עד עכשיו רוגע וביטחון, ימשיך ויעניק לצה"ל ולממשלה את השקט והמרחב הדרושים לפעולה מושכלת וזהירה. העורף, כפי שהוכח כבר למעלה מעשרים שנה, הוא החזית האמתית והוא מכתיב גם את אורך הלחימה וגם את אופייה.

לא רק המוזות שותקות בעת הזו, גם הפוליטיקה נדחקת הצידה. כמפלגה וכסיעה בכנסת, העבודה מעניקה גיבוי לראש הממשלה ולממשלה. אני מפנה אתכם לדברים חשובים בעניין שאמר יו"ר המפלגה בועידת השלום. הגיבוי הזה יימשך, כל עוד נהיה בטוחים שאיננו יוצאים להרפתקאות לא ריאליות ואיננו שוקעים בחול העזתי. אין לנו, ממש, געגועים לשם.

אני מאחל לכולנו סוף שבוע שקט, אך חושש כי לא יהיה כן. כדאי לזכור תמיד שאלה הם חיינו בארץ וכשהאירועים הללו יסתיימו, נחזור במרץ ובכוחות מחודשים לחפש את הדרך להסדר בינינו לבין הפלשתינאים.

דיברתי על הנושא בהרחבה בתחנות הטלוויזיה והרדיו השונות ופרסמתי שלושה מאמרים בעיתונות: גלובסישראל היוםJerusalem post.

שבת שלום ומבורך,

נחמן שי

עדיין אין תגובות

יולי 04 2014

השבוע שהיה כך היה: חושבים ויורים 29.6-3.7.2014

מאת: נחמן שי נושאים: סיכום שבועי

חברות וחברים,

הימים הנוראים קרבים והולכים ואפשר שאנחנו כבר שם. לפני שבועות אחדים תיארתי הידרדרות בלתי צפויה במצב העדין והשברירי בינינו לבין הפלשתינאים ואמרתי את הצפוי מכל, שהכל יכול לקרות, ובכן זה כך, בדיוק. חטיפת הנערים, מעשי הנקמה, הפוגרומים הקטנים, התקריות באיו״ש וכמובן מתקפת הרקטות בדרום, החזירו אותנו בבת אחת לתחושה של ערב מלחמה גדולה.

בלשון צבאית זוהי אלימות בעצימות נמוכה, הם יורים עלינו ואנחנו עליהם, הם מנסים להחליש אותנו ואנחנו אותם, אבל בקצה הדרך כולנו בתוך מנהרה חשוכה, את הכניסה אין רואים עוד והיציאה עוד רחוקה.

עד כה הממשלה פועלת בתבונה. מותר להגיד זאת. בניגוד ללחץ של בנט וחבריו, עדיין לא נכנסנו לעזה ועדיין לא הפעלנו את עוצמתנו באופן לא מידתי. אז זהו, שבישראל 2014 איפוק נחשב לחולשה, ובישראל האחרת, הרבה שנים לאחור, היה דווקא כוח באיפוק ותבונה. היה גמול והיתה ענישה, אבל היא נעשתה בשום שכל ובזהירות. אני מביא את מינכן כדוגמא. לאחר רצח הספורטאים באולימפיאדה הורתה גולדה מאיר, ראש הממשלה דאז, לחסל את כל המבצעים של הטבח ומתכנניו, וכך הם נעלמו בזה אחר זה. מותר לראות זאת כמודל לפעולה ביחס לרוצחי הנערים ומי ששיתף או משתף פעולה עימם..  על כך דיברתי בקול ישראל, בערוץ 1 ו- 2 בהודעות שונות שהוצאתי (NRGרשת ב') ובמליאת הכנסת.

למרות כל הכעס, בגלל כל הכעס, אני מציע להושיט יד לרשות הפלשתינית ולאבו מאזן דווקא עכשיו. ישראל מנסה לבנות לגיטימציה מבית ומחוץ לפעולה הצבאית שתבוא, אם נידרש, חשוב שהדבר יעשה מבלי לרסק את הרשות ומנגנוניה. שיתוף הפעולה עם מנגנוני הביטחון דווקא העמיק לאחרונה, חשוב לשמר אותו, ומעבר לכך ראוי ונכון גם להציע מחר אחר לנו ולהם. כאן, שוגה הממשלה שאינה ערה לכך שמדינה אינה יכולה לחיות רק על חרבה, היא זקוקה לעלה של זית. את העלה הזה היא צריכה להציע לאויביה ולומר : לרעים יהיה רע, נדאג לכך, עם הטובים אנחנו רוצים חיים משותפים.

בשבועות כאלה עבודת הכנסת נראית שולית ואמנם היא תיפקדה השבוע בפעילות נמוכה. זאת טעות. הדרך להתמודד בטרגדיה שחווינו, בלחצים השונים, היא דווקא בשימור השגרה. עדיף שהוויכוח הציבורי יתועל לכנסת ולא לרחובות ירושלים שהיו השבוע לזירת קרב. שיגרת החירום היא הסוד הגלוי איך לשמור על נורמליות בתקופה לא נורמלית.

אני שולח עידוד תנחומים למשפחות פרנקל, שער ויפרח. הם הפגינו התנהלות מעוררת כבוד, עד כדי כאב, שלהם ושלנו. מחזק מפה את תושבי הדרום ששוב מוצאים עצמם בקו האש ההולך ומתרחב.

נקווה לשבת שקטה, שבת שלום.

נחמן


עדיין אין תגובות

מאי 30 2014

השבוע שהיה כך היה: ירושלים של זהב? 25-29.5.14

מאת: נחמן שי נושאים: סיכום שבועי

חברות וחברים,

השבוע ציינו את יום ירושלים. כיו"ר השדולה לירושלים בכנסת (יחד עם חברי הכנסת אראל מרגלית, רובי ריבלין ואורי מקלב), כיליד ירושלים וכבנו של יקיר ירושלים, אליעזר שיקביץ ז"ל, חשתי גאווה גדולה. להיות ירושלמי זה תואר שמחייב את נושאיו. אבל, ברגע של אמת כל אחד מכם ומכן יודע: יום ירושלים היה לחגם של מעטים, בעיקר חובשי כיפות סרוגות שמלהטטים במצעד הדגלים, הפרובוקטיבי בחלקו והמתכנסים לעצרת משונה בגבעת התחמושת. ירושלים איננה נמצאת בליבה של המדינה, אין היא מהווה אפילו לא את מרכזה השלטוני, ולרבים היא לכל היותר טיול שנתי או איזה תמונה מרוחקת בטלוויזיה.

הנתונים הדמוגרפים של ירושלים שהתפרסמו השבוע, חבטו בפרצופנו. הם מלמדים כי תוך שנים ספורות (10?) לא יהיה בעיר רוב יהודי, הרוב הציוני אבד זה מכבר.. בפגישות שונות של ועדות הכנסת ובמפגש השדולה ניסינו לדון במקצת מבעיותיה של העיר. ברור כי לעירייה ולעומד בראשה, ניר ברקת, יש עניין לשדר הצלחה והישגים. כולם רוצים זאת, אבל האמת היא עצובה ואם לא נתמודד עם הבעיות, הן לא תעלמנה לבד.

אגב, בנאומו, ראש הממשלה העלה זיכרונות מתקופת ילדותו בירושלים והתפייט קצת על חנות הגרעינים "בהרי" שאיננה עוד. נחמד לשמוע לשם שינוי נאום על הגרעין הירושלמי ולא על הגרעין האיראני, אבל מראש הממשלה אני מצפה ליותר.

ביום רביעי, על פי הצעתי, דנה הכנסת ברצח הארבעה במוזיאון היהודי בבריסל. לנו כישראלים קשה להבין מה היא אנטישמיות, אבל האמת הפשוטה היא שעם מדינת ישראל או בלעדיה, רוחות של אנטישמיות ממשיכות לנשוב בעולם כולו. על פי סקר אחרון של ה"ליגה נגד השמצה", במערב אירופה נרשמו 24% של הלכי רוח אנטישמים. זה הרבה. לא מפתיע שכאשר לאנטישמיות הישנה מתווספת גם הגירה מוסלמית מאסיבית, האש האנטישמית הופכת לדליקה גדולה. בבריסל לדוגמא, 25% מהאוכלוסייה הם ערבים – מוסלמים.

ישראל, כצפוי, לקחה על עצמה להוביל את המאבק העולמי נגד אנטישמיות. להודות, זה גדול עלינו. ללא שיתוף פעולה עם ארגונים בינלאומיים, עם ממשלות ועם ארגונים אזרחיים, אין סיכוי לנצח. ואולי תמיד תהיה אנטישמיות במידה כזו או אחרת. ביקורו של האפיפיור פרנציסקוס הראשון בהקשר הזה הוא חשוב מאד, כולל המפגש עם ניצולי שואה ביד ושם. אחרי הכל, הוא מנהיגם של למעלה ממיליארד נוצרים ועמדת הכנסייה יכולה להשפיע על מאמיניה. מצ"ב נאומי מהמליאה.

פרשת מותם של שני הפלשתינאים בביתוניה מתגלגלת והולכת. צריך לומר שהכל צפוי וכי עולה מן העניין הזה ריח רע מן הרגע הראשון (בעניין זה דיברתי גם בתכנית ״פגוש את העיתונות״). השבוע התברר כי חייל ממערך התקשורת של צה"ל השתתף בירי. בואו נעצור לרגע – מה מניע חייל שנשלח למשימה תקשורתית להרים רובה ולצלוף במפגינים? מה עובר לו בראש? משעמם לו? הוא צייד? תחשבו על הבחור הצעיר הזה, הוא שלנו, אולי הוא הבן של השכנים, שמשתתף בחגיגה כאילו לא מדובר באנשים מולו. היו שם חיילים ושוטרים ותפקידם לשמור על הסדר, וכך עשו. אבל איך בדיוק קופץ לשם מישהו אחר ופותח באש? אני משאיר לכם  להרהר במהלך השבת בעניין הזה שמלמד משהו על עומק ההידרדרות המוסרית שלנו אחרי שנים כה ארוכות בשטחים. אני מקווה שימוצה הדין עם החייל,  אני מקווה שנדע סוף סוף מה קרה בצומת ביתוניה בתאריך 20.5.2014. ומעל לכל כי יום אחד גם נדע מהם גבולותיה של מדינת ישראל.

לבסוף משהו אישי, השבוע נבחרתי לסגן יו"ר הכנסת מטעם סיעת העבודה והחל מהשבוע הבא אכנס לתפקיד. זו הרגשה טובה ותחושה של חידוש ואתגר, ואני צופה בסקרנות קדימה לפעילות רבה הכוללת השתתפות בנשיאות הכנסת, ייצוג הכנסת במעמדים שונים וכמובן ישיבות הכנסת עצמן.

שבת ושלום וחג שבועות שמח,

נחמן

עדיין אין תגובות

הבא »