'נאומים במליאה'

דצמ 05 2014

נאום מהמליאה – הצ"ח לפיזור הכנסת 3.12.14

נחמן שי (העבודה):

אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הציבור שואל, ובצדק, מי צריך את זה בכלל. בצדק. בקושי עברו שנתיים. ההוצאה הצפויה היא עצומה, ניקח את הכסף הזה, נשקיע אותו בכל כך הרבה נושאים חשובים שהמדינה משוועת להם, והם הולכים להישפך, ככה, חופשי, ברחובות – גם בבחירות המקדימות, במקום שיש, וגם אחר כך בבחירות הכלליות.

נחמן שי (העבודה):

ואני אומר שלא היה מנוס מהבחירות האלה, ואני אומר שהבחירות האלה הן מוצדקות, ובצער אני אומר שאני אפילו שמח על כך שאנחנו הולכים לבחירות, מפני שהן בחירות מכריעות וחשובות, אולי מן החשובות בהיסטוריה של מדינת ישראל.

הממשלה הזאת נהגה להתלונן על חוסר משילות. גם אתמול, במופע הבכיינות שלו, אמר ראש הממשלה: תראו, לא יכולתי. הממשלה נכפתה עלי, לא יכולתי לעשות יותר. רציתי לעשות יותר. ככה לא בונים ממשלה, ככה לא מנהלים ממשלה.

לא חוסר משילות היה פה – חוסר מנהיגות, כי היה צריך לעצור תהליכים, וצריך היה לעצור גם חברי כנסת וגם שרים שפעלו מתוך הקואליציה הזאת ומתוך הממשלה הזאת – נגדה. ואני לא מדבר על מפלגות אחרות, אני מדבר אפילו על הליכוד, המפלגה המובילה. כי לא יכול להיות שאנשים שנבחרו לתפקידים ציבוריים יפעלו כדי להפר את הסדר הציבורי, כדי לערער את הסדר הציבורי, וזה מה שקרה למשל עם הר-הבית. הר-הבית הוא שלנו, לא צריך לכבוש אותו מחדש, הוא יישאר בידינו אלפי שנים, אבל צריך לכבד גם דת אחרת שמתייחסת להר הזה, וצריך לשמור על הזכויות, גם של האחרים וגם של המיעוטים.

אפשר היה לעצור נושא אחרי נושא. גם חוק הלאום –  מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי. מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, ואפשר לחזור על זה מיליון פעם, כי ככה זה היה וככה זה יהיה. תמיד. ולא צריך להיכנס לקרביים של זה ולנתח את זה, ושוב, חלילה מלפגוע בזכויות המיעוט הערבי שחי בתוכנו. אנחנו, במדינתנו הלאומית, והם במדינה יהודית, אומנם, אבל חייבים להיות בעלי זכויות, ונשמור על זכויותיהם כמו שאנחנו שומרים על זכויותינו.

אני אומר לכם, חברי חברי הכנסת, ייגמרו הבחירות, אני  מקווה מאוד – בשינוי גדול, במהפכה, או במהפך, או במשהו שנגזר מהמילים האלה. יבוא שינוי למדינת ישראל, יבוא שינוי שיפתח את התקיעות שאנחנו תקועים בה. תבוא ממשלה חדשה, ויבואו ימים אחרים, ויהיה אפשר לעשות שינויים של ממש ורפורמות בכלכלה, בחברה, במדיניות החוץ שלנו, בביטחון שלנו, ובאמת להציג לתושבי מדינת ישראל ולאזרחיה אלטרנטיבה. תודה, אדוני.

עדיין אין תגובות

דצמ 05 2014

נאום מהמליאה – חוק המסתננים #3 1.12.14

נחמן שי (העבודה):

תודה, גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני נקטתי בעבר עמדה שלפיה מבקשי המקלט או המסתננים אינם צריכים להישאר בארץ. אם הם נכנסו באופן בלתי חוקי, אם נבדק מעמדם ונמצא שהם אינם פליטים, אינם צריכים להישאר פה. אני חושב שזה נכון לחזור ולומר את הדברים האלה.

עם זאת, זו הפעם השלישית שהממשלה מנסה להתמודד עם השהייה של עשרות אלפי האנשים האלה בישראל בדרך לא חוקית, בדרך פסולה, בדרך לא אנושית, בדרך שנוגדת את המוסר שלנו, המוסר היהודי שלנו, המוסר שלנו כישראלים, כתושבי הארץ הזאת שעברה הרבה פרקים בהיסטוריה שלה, והחוק הזה בא ומבטל את כל הערכים היסודיים שלנו ופועל ביד חזקה ובזרוע נטויה, כמו שהממשלה הזאת רוצה או חושבת שהיא עושה, ופוגע פגיעה אנושה ובלתי אנושית בעשרות אלפי אנשים. ולכן החוק הזה גם שוב לא יעבור, הוא רק מכריח את הכנסת לעשות את הדבר שהוא הכי לא נכון, וזה לבקש את עזרת בג"ץ. זה לא נכון. אני מקווה שהממשלה מבינה את הטעות שהיא עושה פה, ואם היא לא תבין, היא תקבל שום אותה תשובה, ושוב תכעיס את עצמה ואת הכנסת ותגיד: הנה, אנחנו מחוקקים חוקים ובסוף בג"ץ פוסל אותם. בג"ץ פוסל אותם מפני שהם אינם חוקתיים, מפני שאי-אפשר להחזיק אנשים 20 חודש במעצר על לא עוול בכפם. הם לא עשו כלום. אם הם עברו עבירה, הם היו צריכים לשבת בכלא, אבל לא במין טריק כזה שנקרא "חולות", שלא ישנה שום דבר, כי כמו שהם ייכנסו הם יצאו, ייכנסו – יצאו. לא יצא שום דבר חוץ משיבוש חייהם, וגם זה יהיה לקבוצות כאלה ואחרות. שום דבר טוב לא יצא מזה.

הדבר האחרון שאני רוצה לומר בעניין הזה, כי אני בטוח שהחוק הזה ייפול אחרי שהוא יסחט את כולנו, זה הכוונה לתקוע טריז בין העובדים הזרים לבין תושבי דרום תל-אביב. אלה שני נושאים שונים, וצריך לטפל בכל אחד מהם בדרך שונה. הרעיון הזה שאפשר להסית את האוכלוסייה בדרום תל-אביב נגד העובדים הזרים הוא מהמשפחה הנמוכה ביותר של ניהול מדינה וניהול יחסים בין שתי קבוצות באוכלוסייה, מהמשפחה הנמוכה ביותר, כשאתה מסית את אלה שרע להם פה באלה שרע להם שם, זאת ברית הרָעים, ואת זה צריך להפסיק.

לדרום תל-אביב צריך להושיט עזרה. התושבים שם ראויים להתייחסות שונה, גם דרך העירייה וגם דרך הממשלה, וצריך לעשות את זה, כי באמת תנאי החיים שם קשים ביותר. אבל החיים שם היו כך קודם ויהיו גם אחרי, והם לא נעשו קשים יותר רק בגלל שהתווספו אליהם אלפי עובדים זרים.

נחמן שי (העבודה):

לכן צריך להרחיק את העובדים הזרים משם באיזושהי דרך, לתת להם מקומות אחרים לתעסוקה, לאפשר להם תעסוקה ולטפל בדרום תל-אביב, כמו שצריך לעשות לאזרחים ישראלים שווים. תודה רבה.

עדיין אין תגובות

נוב 21 2014

נאום מהמליאה 19.11.14

אני רוצה, מאחר שאני פה, לומר עוד כמה מילים על הנושא השוטף שעומד על סדר-היום, כי המליאה כבר התרוקנה, מה זה חשוב, שום דבר לא חשוב יותר. אני רוצה לומר לכם שאנחנו עוסקים כרגע וכל הזמן בנושאים מדיניים וביטחוניים, לא בהצלחה יתירה, צריך להגיד. כמו שאנחנו רואים, הממשלה התעלמה מהסימנים המוקדמים של אותה התקוממות פלסטינית, שכרגיל מתחמקים מלהגדיר אותה כמו שהיא. כי מה יותר נוח מלקחת פיל ולהגדיר אותו כזבוב?

כמו ש"צוק איתן" הוגדר כמבצע צבאי כשהייתה מלחמה בת 50 יום. מי כמו שר הביטחון יודע שהמלחמה הזאת, בהיקפה, בעלויות שלה, במחיר שהיא גבתה, גם מאתנו וגם מהאויב שלנו, היא בממדים של מלחמה לכל דבר. אמרו: לא מלחמה, זה מבצע צבאי, מבצע צבאי "צוק איתן". כך גם אנחנו מתחמקים מלהודות שנכנסנו לאינתיפאדה השלישית. זה לא משמח אף אחד באולם הזה, בוודאי ובוודאי לא משמח אותי, אבל מי כמו שר הביטחון, שהיה הרמטכ"ל בתקופת האינתיפאדה השנייה, מסתכל על הקיר ורואה שזאת אינתיפאדה לכל דבר.

למה אני אומר את זה? כי אם לא מכירים במציאות, אז גם לא מוכנים לעסוק בה. אז מתעלמים ממנה. אומרים, תשמע, זו רק סדרה מעציבה של מעשי אלימות. אבל זה לא כך. אנחנו רואים ויודעים שהאדמה בוערת, אנחנו רואים ויודעים שלפנינו התקוממות של ממש.

נכון שכל פעם האינתיפאדה, יש לה פנים אחרות. זו דרך העולם. היא לא חוזרת על עצמה. היא מזכירה בקווים כלליים את האינתיפאדות הקודמות. אבל היא תהיה שונה. היא תהיה שונה כי כך דרך העולם. הדברים מקבלים זווית חדשה, במקום ובזמן, במשתתפים, באופי שלה, במאפיינים שלה. אבל בעיקרון, מה לעשות, חצי שנה לאחור אפשר לראות שהתהליך הזה מידרדר והולך, והיום אנחנו נמצאים באינתיפאדה שלישית.

כשיש אינתיפאדה שלישית צריך לשאול לא רק איך מנהלים אותה, לא רק איך מנצחים אותה – במידה שאפשר להגיע לאיזה הישג במאבק הזה, ושניים מהמומחים הגדולים לעניין יושבים פה ואני מכבד מאד את דעתם המקצועית ואת הבנתם – אלא גם מה נעשה לטווח ארוך כדי שלא תהיה האינתיפאדה הרביעית. כי בשלישית אנחנו כבר נמצאים. אז זה גם לסיים אותה, ואני עוד לא רואה מה הממשלה עושה. ואני רק מזכיר, שהאינתיפאדות האלה מסתיימות כשמתחיל תהליך מדיני. ככה נסתיימה האינתיפאדה הראשונה בשנת 1993, ככה הסתיימה האינתיפאדה השנייה ב-2006. ברגע שמתחיל תהליך של הידברות בינינו לבין הפלסטינים, האינתיפאדה נעצרת. לא, אתה לא מסכים אתי. טוב.

אתה לא יכול לכבוש עוד הפעם את הרי יהודה ושומרון, כמו שעשית כרמטכ"ל, שר הביטחון, מה לעשות. את זה כבר עשינו, אנחנו כבר שם, אנחנו כבר עושים את זה. כשיתחיל תהליך מדיני, כשתתחיל הידברות בינינו לבין הפלסטינים – –

נחמן שי (העבודה):

– – יהיה שם אבו מאזן, לא יהיה שם אבו מאזן, ונהיה מוכרחים לדבר אתם, יש סיכוי שהאינתיפאדה תירגע. עד אז, בהיעדר מוצא, בהיעדר פתרון שאפשר לדבר עליו, האנשים האלה ימשיכו לפעול באלימות.

אנחנו נעשה כל מה שצריך, גם אני מסכים, כדי לעצור את זה, אבל לאורך זמן, אין דרך אחרת מאשר להציע להם פתרון מדיני. תודה רבה גברתי.

נחמן שי (העבודה):

אשיב בדקה. תודה, גברתי, תודה לך, אדוני השר, א. לא הובאו לידיעתי הרצון הטוב של המשרד ושל השרה להרחיב את הדברים האלה, אני אבדוק אותם. אני מקווה שעומדת מאחוריהם גם איזו נכונות ללכת לקראת הגורמים, המלכ"רים האלה, ולסייע להם, כי לדעתי זה נדרש.

לגבי תהליך מדיני, אני חוזר ואומר, גם בהסכמי אוסלו ב-1993, שהם חתמו את האינתיפאדה הראשונה, וגם ב-2006 כשהיה על מה לדבר, לא ירו. לא יורים, או פחות יורים, או כמעט לא יורים כשמדברים. אז אני יודע שזה לא נוח לממשלה, היא לא רוצה לדבר היום עם הפלסטינים, היא רוצה להיאבק בהם. זה בסדר, כל עוד יש גם יד אחרת וזרוע אחרת וכיוון אחר ללכת בו. אם רק נפעיל כוח ועוד יותר כוח, והכי הרבה כוח, עדיין לא יעזור שום דבר, תישאר אלימות.

לגבי יכולת הנבואה, אם אפשר לנבא היום שהיא התחילה או לא התחילה – אז גם כאשר היא פרצה ב-1993, ב-1987, אף אחד לא ידע שאותה תאונת דרכים קוראים לה אינתיפאדה, וגם כששרון עלה ב-2000 להר-הבית לא קרו לזה אינתיפאדה, ואחר כך, כשהדברים הלכו והידרדרו והגיעו למקום מסוים, אמרו: הופ, הנה, זה היה הרגע המכונן. תודה רבה.

עדיין אין תגובות

אוק 31 2014

נאום במליאה, יום האזרח הותיק בכנסת 28.10.14

נחמן שי (העבודה):

תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, זה יום חשוב בכנסת, למרות שלצערי האולם ריק, וגם בשדולה שחברי, שותפי, עמיתי איציק שמולי ואני ערכנו היום בנושא הזה של הביטוח הסיעודי לא הופיעו יותר מדי חברי כנסת, אבל הייתה קבוצה יפה. אני חושב שהנושא ראוי. בעניין הזה אני רוצה להודות גם לשר אורבך, שמרגע כניסתו לתפקיד באמת מילא אותו תוכן מחודש והביא רעיונות וגישה חדשים שהם עושים את כל ההבדל.

יש פסיכולוגית איזושהי בושה בלהיות גמלאי. דיבר היום באחת הפגישות – כי הוועדות של הכנסת עסקו בנושא הזה לאורך הבוקר ואחר-הצהריים המוקדמים – דיבר נציג של ארגון "ידיד" ותיאר את המעבר של אישה פעילה, בת 62, שביום אחד ניהלה פרויקט גדול והייתה מלאת כוח ולמחרת היא טיפסה במדרגות הביטוח הלאומי וטיפלה בקצבה שלה, ופתאום, במקום לתת, היא מבקשת לקבל או מקבלת. בזה מסתמן כל ההבדל בין אנשים שמעורבים, תורמים, מרגישים חלק בלתי נפרד, ופתאום, ביום בהיר אחד – זה קורה לנשים בגיל 62, לגברים בגיל 67: רגע, אני כבר לא מה שהייתי. זה משבר גדול. אני עברתי אותו פה בכנסת, אז אולי הוא יותר קל. אבל חברי, יש לי ברוך השם חברים וחברות, וראיתי שזה משנה משהו אצלם. זה לוקח זמן, אפשר להתאושש, זו לא מכה, אבל זה איזשהו ציון דרך שמשפיע על אנשים.

באמת, אנחנו אפילו מתלבטים, וזה עלה היום, בהגדרה מה קורה לאדם אחרי גיל 62 או 67: הוא זקן? הוא גמלאי? הוא קשיש? הוא אזרח ותיק? העברית, שפה יפה עם למעלה מ-300,000 מילים, לא מצליחה לייצר את המילה הראויה, גם כשאנשים נושאים את התואר הזה במשך כ-20 שנה.

זה אחד הדברים היפים והמופלאים במדינת ישראל, שאנחנו לא תמיד פה מתייחסים אליה יפה: היא, מסתבר, ארץ שתורמת לבריאותם של אזרחיה. תוחלת החיים של הנשים והגברים בארץ עולה כל הזמן והיא כבר עוברת את 80, והילדים שנולדים היום יחיו, בעזרת השם, למעלה מ-90 שנה. אנחנו שואלים את עצמנו: מה הם יעשו ב-30 השנים האחרונות של חייהם? שליש מחייהם. מה הם יעשו לפני שהם יגיעו לביטוח הסיעודי? אני חושב שיש לנו פה אתגר מן הגדולים שמדינת ישראל יכולה לעסוק בהם. מן הגדולים.

פלח האוכלוסייה הזה בשנת 2035 – ראיתי את זה היום, השר – ימנה כ-1.7 מיליון איש. זה לא רחוק, 2035; אולי זה נראה רחוק, אבל זה רק עוד 20 שנה. יהיו פה 1.7 מיליון, 15% מאוכלוסיית ישראל תהיה בגיל פרישה – תראה, נתח עצום מהאוכלוסייה, וזה חלק פעיל, שלא יחשבו שהאנשים האלה מתחבאים בבית. יש להם מה לעשות, והם רוצים לצאת והם רוצים להיות מעורבים. יש בהם שרוצים להמשיך לעבוד, יש בהם שרוצים להתנדב, יש בהם שרוצים סתם לחיות יפה, רוצים להיות בריאים.

המדינה חייבת להיערך לקראת היום הזה. אז אני יודע שהמשרד לאזרחים ותיקים מנסה לחשוב במונחים אסטרטגיים. לא בטוח שיש לו כלים, כי זה באמת אתגר ממדרגה ראשונה, והלוא חיינו פה עשויים מאירועים מזדמנים, מהירים, קצרים, והאופק שלנו הוא בדרך כלל החודש הקרוב. אם הגענו לשנה הקרובה, אז בכלל חושבים שאנחנו מרחיקי ראות. אבל פה צריכים להסתכל 30 שנה ו-40 שנה קדימה, ואנחנו טוענים, ובצדק, שהמדינה הזאת היא נצחית. אם היא נצחית, היא צריכה להסתכל על תופעות כאלה במונחים של נצח: מה עושים פה בעוד 50 שנה ואולי 100 שנה. ועכשיו צריך להניח את היסודות.

אז דיבר היום איציק שמולי, חברי – הוא דיבר עכשיו גם על הנושא של ביטוח סיעודי. חלק מהאנשים לא בריאים; צריך לסייע להם, צריך להביא להם עובד זר, או שבני המשפחה מסייעים להם. כאן נכנסת לתמונה סוגיית הביטוח. ידונו בזה בבוא הזמן. אני חושב שההצעה שהועלתה היא בכיוון הנכון, אבל היא עדיין מחוררת, כפי שאמרתי, כמו גבינה שווייצרית, ואיציק באמת תיאר את הבעיות הקיימות ואת התחושה של הבגידה שיש אצל מאות-אלפי אנשים, שצברו, חסכו כל חייהם, ופתאום ביום בהיר אחד הביטוח שלהם נעצר. זה נובע גם מאותה בעיה שהם מפתיעים – הם נשארו בסביבה. "הלו, אנחנו חיים פה. לא חשבתם על זה, אבל אנחנו פה".

ויש בעיית העוני, שהיא אולי הכי מכריעה אצל האנשים האלה – בזה אני מסיים. למה הם נעשים עניים? מוזר מאוד. כי במחקר שנעשה על-ידי מכון "טאוב" מתברר שכשאדם בישראל, גבר או אישה, פורש, בסך הכול באותו רגע מצבו הכלכלי טוב. הוא מוכן. אבל כמובן שיורדת מאוד הכנסתו וכדומה, ואז, בניגוד למדינות אחרות, תשלומי הפנסיה שמגיעים אליהם נמוכים, ואילו במדינות אחרות – וכאן ה-OECD עשה את המחקר הכואב הזה: מתברר שהקשישים בישראל הם הכי עניים בעולם המערבי. זאת אומרת, מדינות אחרות מכירות בעובדה שקשיש, אדם מבוגר, סיים את מקורות ההכנסה העיקריים שלו; מה שהוא צבר הוא צבר, ועכשיו המדינה צריכה לעזור לו. זאת האחריות המדינתית. אצלנו לא מסייעים מספיק.

אני מבין את הקשיים הכלכליים במדינת ישראל, לא צריך להסביר לי. אבל עדיין אני מסרב להבין איך אנחנו מידרדרים ממקום גבוה למקום האחרון בקרב מדינות ה-OECD כשמדובר בהכנסתם של קשישים. זה לא מתקבל על הדעת. כלומר, המדינה מסייעת במינימום האפשרי. ברור שבמכפלות של קשישים זה הרבה מאוד כסף, אבל חייבים לחשוב. זה לא יכול להיות שאדם שעבד כל ימי חייו וצבר ועשה והגיע לרגע הזה פתאום יוגדר כעני. זאת בגידה של המדינה ושל החברה במגזר הזה, בקבוצה הזאת, באנשים האלה, שתרמו ובנו וסייעו ועל גבם המדינה צמחה, וכשהם צריכים לקבל אומרים להם: תקבלו קצת, לא תקבלו הכול.

אני רוצה לסיים, ולקוות מאוד שאנחנו נוכל בעבודת הכנסת מצד אחד, עם עבודת המשרד, עם השדולה, עם חברי הכנסת כולם – כי כל אחד, כפי שנאמר, יהיה שם במוקדם או במאוחר, כל אחד ואחת – באמת ליצור את המעטפת שתאפשר לגמלאים, לאוכלוסייה המבוגרת של מדינת ישראל, לחיות עמנו חיים ארוכים, בריאים, שלמים, כדי שהם יעשו אותם בכבוד הראוי, כפי שהם והן ראויים וראויות לו. תודה רבה.

עדיין אין תגובות

הבא »