'נאומים'

נוב 15 2013

נאומי בטקס קבלת פרס יצחק שדה לספרות צבאית 11.11.13

מאת: נושאים: נאומים

נחמן שי בטקס הענקת פרס יצחק שדה

ראוי לעסוק ביצחק שדה יותר, כי יש בו הטעם, של הישן, של המקורי, של האמיתי. שדה היה ממפקדי ההגנה ובמסגרתה פיתח את התפיסה הצבאית ששברה את הגדר והכניסה את היוזמה ואת היצירתיות ההתקפית לכח המגן העברי; כך בפלוגה הנודדת, בפלוגות השדה, בפלוגות המיוחדות, בפלוגות המחץ, שהיה מפקדן הראשון. פלוגות, גדודים, חטיבות. כך תרם תרומה מכרעת לצה"ל, או במונחים של היום – לעוצמה הקשה של ישראל.

ומהי עוצמה קשה? בראשית שנות ה-90 פרופ' ג'ון ניי, ראש בית הספר לממשל על שם קנדי באוניברסיטת הרווארד הכניס מונח חדש לעולם מדע המדינה: עוצמה קשה. זוהי כפייה באמצעים צבאיים או כלכליים על היריב על מנת לכפות עליו בכח את דעתך, את עמדתך.

לצידו הציג מונח אחר, עוצמה רכה; הכח לשכנע את יריבך בצדקת דרכך באמצעות דיפלומטיה, מסחר, הפצת רעיונות וערכים.

היתה זאת תורה שפותחה בהדרגה על ידי ניי על רקע כישלונותיה החוזרים ונישנים של ארה"ב בוייאטנם, ואחר כך באפגניסטן ואפילו בעירק. אחרי מלחמת העולם השנייה השתנה אופי המלחמות, הסתיים עידן המלחמות הגדולות, העימותים הגדולים ונכנסנו לתור של מלחמות קטנות, של לחימה בעצימות נמוכה, של עימות א- סימטרי, בין מדינות לבין ארגוני טרור וגרילה.

יצחק שדה לא ידע על עוצמה קשה, בוודאי לא קראו לה כך. אבל הוא הכין את העוצמה הקשה של ישראל המתהווה והולכת, עד שתהיה למדינה. הוא הבין כי לא תהיה מדינה ליהודים ללא עוצמה קשה. אכן, המאבק בין הישוב היהודי, ההגנה ולצדה ארגוני המחתרת, היה מן הראשונים במאבקים הא – סימטריים, ובו למד שדה כי לא ניתן להישען רק על העוצמה הקשה, אלא אם כן מתלוות אליה העוצמה הרכה.

כך תאר זאת ההיסטוריון הצבאי אל"מ מיל' מאיר פעיל, שם שמהדהד היטב באולמות הבית הזה,  במאמר על פעולת פעולת הרדאר שביצע הפלמ"ח ב-23 בנובמבר 1945. לאחר שחומר הנפץ הונח, נמסרה הודעה לבריטים כדי שיוכלו לפנות את אנשיהם מהסביבה. במקום זאת, חיל בריטי ניצל את ההודעה, ניטרל את המטען ומנע את הפיצוץ. בכנס מ"מים של הפלמ"ח נשמעו טענות על המידה המופרזת של ניקיון שבה התנהל המאבק.

יצחק שדה השיב: "אין לנו יכולת להשליך את הבריטים לים. אנו מעוניינים שהמאבק שמזויין שלנו יעורר את דעת הקהל בבריטניה ואת מדינות העולם למען ילחצו על הבריטים שיבטלו את הספר הלבן. אל לנו לעשות מעשים שיעוררו את דעת הקהל הבריטי לשנוא אותנו, אלא להפך, להתייצב נגד מנהיגיהם, שליטיהם, ממשלתם. הרי לכם סיבה טובה מדוע חשוב מאד שרק מינימום דם יחצצו בינינו לבין העם הבריטי."

הנה לכם העוצמה הרכה, מודל 1945. להכות, אבל גם לבנות מערכת יחסים, ליזום פעולה צבאית, אך גם לכבד חיי אדם, להניע מהלך צבאי באמצעות כח אבל לחשוב על היום שאחרי, כך שרק מינימום של דם יחצצו בינינו לבין העם הבריטי. לא מדינאי אמר זאת, אלא איש צבא, מכונן הזרוע הצבאית של מדינת ישראל.

העוצמה הקשה והעוצמה הרכה שלובות זו בזו, כמו מקשי פסנתר, לבנים ושחורים; כמו מערבל המוסיקה של התקליטן. שתי היכולות הללו מתקיימות זו לצד זו ולפעמים הפרופורציה קובעת. תרבות, היא עוצמה רכה. אבל כשתעשיית הסרטים האמריקאית כובשת את העולם, מה היא- אם לא עוצמה קשה. או לחילופין, צבא נחשב לעוצמה קשה, אבל כאשר הוא נשלח למשימות הומניטריות, לסיוע באזורי מצוקה או לפליטים, הרי הוא הופך לעוצמה רכה. וכך שתי הידיים מנגנות וביחד הן מפיקות את המוזיקה.

המוזיקה היא העוצמה החכמה, השלב המתקדם של שילוב הכלים הדיפלומטיים, הכלכליים, הצבאיים, הפוליטיים, המשפטיים ואחרים. גם פה ארה"ב הובילה את העולם. היא הבינה לאחר ה-11 בספטמבר כי אינה יכולה עוד לפעול אך ורק בדרך צבאית, אך גם הגישה התרבותית, המבינה והמתחשבת לא נשאה פירות וכי עלייה לשלב את שתיהן. כך פיתחה את הדיפלומטיה הציבורית החדשה.

ארגז הכלים נעשה מגוון ונכנס לעולמות חדשים;  ערכים, היסטוריה, תרבות.

על סדר היום העולמי מונחות שלוש סוגיות קריטיות למדינת ישראל: איראן, סוריה, הפלשתינאים. אפשר גם בסדר הפוך. לגבי השתיים הראשונות אנחנו דורשים כח – כלכלי  צבאי ומאמינים שהוא בלבד יביא לסיומן, להכרעתן. אבל העולם, בראשות ארה"ב חושב אחרת. הוא חושב דיאלוג, הוא חושב שיח, הוא חושב עוצמה חכמה. ברקע נשארת האופציה הצבאית, המקל אם תרצו, אבל בפועל פועלת הדיפלומטיה ולצידה הדיפלומטיה הציבורית החדשה, ככלי מתווך, מרכך ומשפיע. הקרב על דעת הקהל אינו נופל בחשיבותו מן הקרבות האחרים.

והנה בכל זאת הישגים: איראן על פניה מוכנה להסדר. סוריה מתפרקת מהנשק הכימי, ובינינו לבין הפלשתינאים, חרף ולמרות הכל, מתנהל מו"מ.

אני מאמין כי זו הדרך הנכונה. תמיד לבנות ולחזק את הכח הצבאי, ועכשיו גם הכלכלי, גז טבעי למשל, כי אין ישראל ללא עוצמה קשה, אולם באותה עת ממש לקיים דיאלוג עם אויבנו, לחפש את המשותף, להבליט את ערכנו ואת ערכינו עבורם; מדע, תרבות ודמוקרטיה.

יש לנו בהחלט מה להציע לפלשתינאים, למדינות ערב. אנחנו חלק מן האזור הזה, לא נטע זר ואנחנו יכולים לשנותו, יחד איתם, יום יום ושעה שעה.

הספר שלי, מלחמדיה, מבוסס על שלושת העולמות; הצבאי, המדיני והתקשורתי שבהם סבבו חיי המקצועיים. בחנתי בו את התנהגותה של ישראל באינתיפאדה השנייה ודרכה, תוך מבט אחורה וקדימה, הצעתי מודל של דיפלומטיה ציבורית שנכון לישראל ונכון גם לדמוקרטיות מערביות, המעורבות במלחמה החדשה, במלחמה על התודעה.

זוהי עבודת חיי.

אני חוזר לבסוף ליצחק שדה. בינו לבין נתן אלתרמן היתה מערכת יחסים מיוחדת. האחד מייצג את העוצמה הרכה והאחר את הקשה והיתה אפילו דרמה ביניהם. אלתרמן שיבח בשיריו את המהפכה שכונן יצחק שדה ובעיקר במעבר מהתגוננות, מדפנסיבה לאופנסיבה – שיר הפלוגות, למשל. ואז גם דרש לשרת בצה"ל כי רצה להכיר את המלחמה ולחוש אותה בבשרו. שדה הציב אותו בגדוד המרגמות שמספרו 8, אך לאחר הקרב הקשה על מצודת יואב הורה ממנו לעזוב את הגדוד בפקודה: "אתה בגילך ובמצב בריאותך, לא תחזיק מעמד", אמר לו. וכך זכינו למשורר דגול אשר הנציח רגעים מכוננים בהיסטוריה שלנו וגם גמל ליצחק שדה.

ב- 1949 לאחר ששדה כבר היה מחוץ למערכת הצבאית, שלא ברצונו, זכר לו אלתרמן יותר מכל, את טוהר הנשק. הערך שהטביע בדרכו לצה"ל ואשר מלווה אותו עד היום ושמייצג בשבילי את העוצמה החכמה, גם טוהר וגם נשק במשפט אחד.

ואלתרמן אמר זאת כך:

ודמות חיל עברי ידו (של שדה) טבעה חותם

בחניכיו, יום יום,

ברוך ובכח פלד,

אולי דבר פעוט הוא צלם האדם…

אך הוא לניצחון אולי פותח דלת.

תגובה אחת

ספט 20 2012

נאום מקבלת פרס מהמכון למחקרי ביטחון לאומי על עבודת הדוקטורט שלי בנושא "דיפלומטיה ציבורית ולחימה בעצימות נמוכה"

מאת: נושאים: נאומים

ערב טוב,

ראשית ברצוני להודות לכל מי שטרח ובא הערב וכיבד את חתני הפרס ובעלי הציון לשבח.

אני אסיר תודה על כך.

מדינת ישראל מתנהלת במהירות רבה כל כך ובאינטנסיביות שאין דומה לה עד שנראה כי מחקרים הדורשים העמקה, שיקול דעת וזמןהם נדירים. עד אשר נשלם מחקר ורואה אור, כבר מדביקים אותו אירועי הזמן ומיישנים אותו.

כך, גם עבודת הדוקטורט שלי עומדת באיום המתמיד של הזמן החולף המביא עמו שינויים וחידושיים כמו גם הסביבה המדינית, ביטחונית ותקשורתית, שלושת המעגלים שבהם סבבה.

העבודה עסקה בדיפלומטיה ציבורית ולחימה בעצימות נמוכה והתמקדה באינתיפאדה השנייה, או אירועי גאות ושפל, בשנים 2000-2005. זה היה עבורי מסע מרתק ומפרך, מרגש ומתיש.

מאז השלמתי את עבודת ה-M.A לפני 30 שנה, חתרתי להביא את ידיעותיי וניסיוני לידי ביטוי לעבודת מחקר בסדר גודל של דוקטורט. רק כאשר בשלו הנסיבות; האוניברסיטהבר אילן, הסיוע האקדמי וההנחיה של פרופ' איתן גלבוע ועמיתיו, הפרופסורים שמואל סנדלר ושמואל ליימןווילציג והנושא עצמויכולתי להיכנס לעובי הקורה ולהשלימה.

ענייני בנושא לא היה חדש. מאז פרסמתי את רשימתי הראשונה בגיל 16 אהבתי את עולם התקשורת, תחילה כעיתונאי ואחר כך כדובר, ועשיתי תפקידים אחדים במערכות אלה בארץ ובחו"ל. היה ברור לי כי ארצה לצקת את הידע שצברתי לכלים אקדמיים, תיאורטיים. לא רק כלפי מדינת ישראל, אלא גם מדינות אחרות שנקלעות למלחמה החדשה, האסימטרית, המוגבלת, המלחמה על התודעה.

כאשר נכנסתי לתחום זה דיברו בו עדיין על הסברה וניסו להסביר מהו. כאשר למדתי אותו מין ההיבט התאורטי, התברר כי הוא היה לתורה חדשה, חשובה, חיונית בעולם הדיפלומטיההדיפלומטיה הציבורית ובעקבותיה הדיפלומטיה הציבורית החדשה.

הוא משלב היבטים מגוונים של מדיניות חוץ, של ביטחון, של כלכלה, של תרבות ואחריםלכדי מערכת מורכבת הדורשת ראייה רחבה והערכות לטווח ארוך. אלו הם, תסכימו עמי, בדיוק חולשותיה של ישראל בתחום זה, כמו באחרים.

אם יש ערך למחקר זה, ואני מקווה כך, הרי הוא הבלטת הצורך לגשת לתחום זה לא כסרח עודף מחוסר ברירה אלא מתוך הבנה של המשקל ושל החשיבות שהוא תופס היום בעולמנו.

המחקר מתמקד בהיבט הארגוני. הוא מציג דגם מיטבי של דיפלומטיה ציבורית הראוי לישראל ולדמוקרטיות מערביות אחרות המצויות בעימותים דומים.

מאחר שהארכיונים השונים נוהגים לנצור את המידע החשוב בתחום זה עד שיתיישן ולא יהיה רלוונטי עוד, נעזרתי בכ-250 ראיונות אישיים עם כל מי שנגע או נוגע לתחום וכן על דוחות אין ספור של וועדות ציבוריות ושל מבקר המדינה, שנכתבו בין מלחמה למלחמה ומעולם לא יושמו במלואם.

מאד תופתעו לשמוע כי השינוי הגדול ההכרחי המתבקש, טרם התרחש והדרך היא ארוכה.

אני מבקש להודות למשפחת צ'צ'יק אשר הפרס נושא את שמם של מאיר ורחל ז"ל באמצעות המכון.

למכון למחקרי ביטחון לאומי שהעניק לי בשעתו אכסניה כעמית מחקר וכמובן לעמוס, לעודד, לאפרים, להירש ולענת.

להוצאת ידיעות אחרונות, במיוחד לדובי אייכנוולד ולעמיחי ברהולץ שהרימו את הכפפה ובעוד חודשיים יפרסמו הספר: "מלחמדיה. ישראל, העולם והקרב על התודעה" המושתתת על עבודת הדוקטורט.

ולבסוף לבני משפחתי; לרעייתי, רבקה, להורי ז"ל, לילדיי ולחברי הרבים שליוו אותי במסע זה. יבואו כולם על הברכה.

ומילה אחרונה: אנחנו עומדים בעשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים. שתי מלחמות, מלחמת יום הכיפורים והאינתיפאדה השנייה פרצו בעת הזו. עכשיו האוויר מלא שוב באיומי מלחמה ודומה כי כלום לא השתנה ולא משתנה בעולמנו. אני מבקש לכן לאחל לעצמנו כי נעבור ימים אלה ואלה הבאים אחריהם בשלום, תרתי משמע.

שנה טובה.

3 תגובות

נוב 04 2011

דיון בנושא הדיור בכנסת – סיפור אנושי 1.11.11

אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כפי שעשו חברי לסיעה, גם אני אביא סיפור אנושי אישי אחד שעוסק במצוקת הדיור בישראל. דיברת על זה אתמול, אדוני היושב-ראש, שהכנסת מנותקת. אז הנה, הדברים הקטנים האלה יחברו אותה, אם בכלל, מחדש לערוץ, לזרם המרכזי של החברה הישראלית.

זה סיפור של אבי ולירון, שהתחתנו, שניהם בני 25, לפני חמישה חודשים. אבי נשוי, ולירון נשואה לו והיא חולה מאוד. הם גרים בשכירות ומשלמים 3,500 ש"ח לחודש. הוא מפרנס יחיד, אשתו אינה יכולה לעבוד. בעזרת הכסף שהוא מרוויח הוא מנסה גם לשלם את דמי השכירות. מחסור באוכל בבית. הם מבקרים את ההורים יותר מהרגיל כדי לאכול אצלם ומתביישים להודות שאין להם כסף השבוע לקניות.

לירון מקבלת מהביטוח הלאומי 2,200 ש"ח. זה לא מספיק לה, כי היא צריכה לקבל שישה טיפולים בשבוע, ועלות הטיפולים מפורטת פה, אפילו הוצאות לנסיעה לבית-החולים. הנכות שלה היא של 75%. הם מוגבלים מאוד גם בדיור, כי הם צריכים לגור בדירה עם מעלית, והם התפשרו על קומה ראשונה, שם אפילו אין מעלית.

הם טוענים ואומרים, ואני חושב שהבית הזה מסכים אתם: המדיניות של היום, וגם דוח טרכטנברג, לא נותנים לנו תקווה. רצינו רק לשתף, הם אומרים.

עדיין אין תגובות

נוב 04 2011

בשביל מה אתם עושים את זה? דיון מדיני בכנסת 2.11.11

אני תמה, אבל אולי לא, על סגן שר החוץ, שהציע להסיר את הנושא הזה מעל סדר-היום, כשם שהמדיניות של הממשלה היא להסיר את הנושא הפלסטיני מעל סדר-היום. הוא לא חשוב, הוא לא חשוב, לא צריך להתעסק אתו. אם מתעסקים אתו, מתעסקים אתו בסגנון שלעולם לא יביא אותנו לשום פתרון, אדוני סגן השר. שום דבר.

אין מה לעשות, הפלסטינים פה חולקים אתנו אותה כברת ארץ קטנה שאנחנו חיים בה. אי-אפשר שלא לראות אותם, אי-אפשר שלא להתייחס אליהם ואי-אפשר שלא להגיע אתם להסדר. ההחלטה אתמול, למשל, על עניין הבנייה, היתה לא נכונה. לא שלא נכון לבנות. נכון לבנות וצריך לבנות, ואני בעד בנייה באזור ירושלים, אבל לדחוף את הנושא הזה עכשיו לסדר-יום בהקשר של אונסק"ו היה טעות ממדרגה ראשונה. ראית את התגובות שכבר הצלחנו לאסוף מכל פינות העולם: בשביל מה אתם עושים את זה? מה אתם עושים?

לכן אני מציע כן לדון בנושא הזה, ואם לא ניתן יהיה לדון בנושא הזה במליאה, נעביר את זה לוועדת החוץ וביטחון. תודה.

עדיין אין תגובות

« הקודם - הבא »