'תקשורת'

יולי 21 2014

גלובס 21.7.14

המנהרות מסמלות אולי יותר מכל אל המלחמה הזאת. היא התחילה להתגלגל כתוצאה מפיגוע שיצא ממנהרה, היא המשיכה להסתחרר וגרמה לישראל לבצע פעולה קרקעית, שלא רצתה בה, שניים מן החללים הראשונים בה היו תוצאה ממארב שמוצאו במנהרה, וככל שהדברים נראים כרגע סוגיית המנהרות תעסיק אותנו עוד שנים רבות.

כמו בכל המיבצע הזה, צוק איתן, אין במנהרות שום הפתעה ועם זאת, זוהי הפתעה אסטרטגית רבת פנים. כל מי שלמד את תולדות לוחמת הגרילה יודע שמנהרות שימשו בעבר ככלי להפתיע צבאות סדירים. יש בהן כל מה שהגרילה מביאה איתה; הפתעה, פעולה מן המארב, כוחות קטנים מול גדולים ומימד, פשוט לכאורה, שהטכנולוגיה מתקשה להתמודד עימו.

ישראל נתקלה כבר במנהרות, כך במלחמת לבנון השניה מול החיזבאלה התברר כי לחיזבאללה מערכות שלמות של מחילות ומנהרות תת קרקעיות, שמהן נהג להגיח, לירות ולהעלם, וכך בעזה עצמה על ציר פילדלפי, פרש החמאס עיר של מנהרות לשימוש כפול; פיגועים נגד צה״ל והברחות. לאחר שיצא צה״ל מעזה בשנת 2005 התרחבה המערכת הזו כדי 1200 מנהרות! אגב, המצרים פעלו ופועלים בנחישות נגדן, והצליחו לחסום רבות מהן, מה שישראל התקשתה לעשות.

המנהרות גם ממחישות את השינוי התודעתי שהמיבצע הזה מסמל. החלש, כפי שאנחנו רוצים להאמין, אינו חלש כלל ועיקר. הוא מסוגל ליזום ולהגיב, מעל הקרקע ומתחתיה, באוויר ובים, בלילה ולאור יום. זה אינו אויב פשוט. באחת מישיבות ועדת חוץ ובטחון שעסקה בסוגיית התקציב דווקא, אני מקווה שאיני מדליף עתה, שאלתי קצין בכיר : מיהו האויב היום, הרי לבנון, סוריה, עירק, ירדן ומצרים אינן מאיימות עוד על ישראל, כל מדינה מסיבותיה שלה, ובכן מיהו? והתשובה שקיבלתי היתה פשוטה וקצרה – ״החזבאללה והחמאס״. (במאמר מוסגר אציין כי איראן היא אכן יריב ואיום אבל בהקשר אחר ושונה ולאו דווקא במלחמה קונבנציונלית).

עכשיו אנחנו מקבלים המחשה ברורה ומידית מה פירושו של האיום הזה. הרי איש לא האמין, ומי שהאמין שיקום, כי איזשהו ארגון טרור, ארגון ולא צבא מדינתי, ישגר מאות רקטות, בהן גם ארוכות טווח למרכזי האוכלוסיה של ישראל. נכון שרובן הגדול יורט בהצלחה, אבל אסור לזלזל בהישג של החמאס. עשור אחד לאחר שפיגועי המתאבדים חדרו לליבה של מדינת ישראל וגרמו למאות רבות של הרוגים ולאלפי פצועים, באו עתה הרקטות בכוונה דומה, אם כי, תודה לאל, בהצלחה פחותה.

אנחנו יודעים עתה וכדאי להזכיר זאת כי הרקטות שבידי החיזבאללה משוכללות יותר ומדויקות יותר, אנחנו יודעים גם כי סביבנו פרושות למעלה מ 150,000 רקטות מסוגים שונים, המכסות כל ס״מ רבוע משטחנו. הטירור שאנו חווים שונה מן המודל הקלאסי, שכן הוא נשען על טריטוריה ועורף אזרחי אוהד. כך בלבנון וכך בעזה. אולי קשה לנו לקבל זאת אבל הפלשתינים בעזה אוהדים יותר את החמאס מאשר את ישראל, ובין השניים אני יודע במי היו בוחרים. הפתעה. הציפייה שלנו למרד אזרחי כלפי החמאס אין לה כל יסוד. השטח האוהד מאפשר להם להכות ולחמוק חזרה הביתה, על פי הקלאסיקה שלהם. הם נעלמים כמו דגים בים, אמר מאו טסה טונג שהוביל את תנועת הגרילה הסינית. מה שנראה בעינינו ולפרקים בעיני הקהילה הבין לאומית כשימוש באוכלוסיה אזרחית כמגן אנושי, הוא הדרך הנכונה מבחינתם להתחמק מן התגובה שלנו, של הצד החזק.

ישראל יכולה להנחיל לחמאס מכה גדולה, כדאי שנזכור זאת, מכה כזאת פירושה אלפי נפגעים תוך התנערות מכללי המלחמה שישראל כפופה להם כמדינה. מובן שאיננו יכולים להרשות זאת לעצמנו, בשום אופן. ישראל גם יכולה לשוב ולהשתלט על עזה, ואפילו במאמץ לא גדול. היא תזמין ביקורת בני״ל קשה, בידוד וסנקציות, אבל גם זה אפשרי.

בדרכים אלה קרוב לוודאי שנצליח להדביר את הטרור, כפי שעשינו בחומת מגן. הענין הוא שאיננו אינה רוצים לשלוט בעזה ובשני מליון, לערך, תושביה. אגב, זוהי אוכלוסיה צעירה מאד, המכפילה את עצמה כל 20 שנה. זהו שטח קטן, עני, אומלל עד מאד. עומס עצום ומיותר עלינו וחסר כמובן אופק מדיני.

מבחינתנו חייב לקום שם שותף מדיני, שותף שיקבל על עצמו אחריות מדינתית, כללי התנהגות בינ״ל ושיתמקד בבניין מערכת חיים אזרחית. שותף כזה, אפילו יהיה ארגון טירור, יהיה חייב לרסן את הטירור. דווקא לגיטימציה בינ״ל, עשויה לשנות את אופיו והתנהגותו.

מדברים הרבה על הקרב על התודעה ועל השינוי התודעתי, ובכן, זהו השינוי התודעתי הגדול הנדרש עתה. בשלב הראשון להשלים את המיבחן הצבאי שנכפה עלינו ולהרחיק את איום הטרור ומיד לאחריו לחפש בעל בית בעזה ולדבר איתו. לא אנחנו נבחר אותו, יבחרו אותו הפלשתינאים, אלה שבעזה ואלה ביהודה ושומרון. אם לא כן, ימשכו הסבבים האלה. אתמול היו אלה פיגועי המתאבדים, היום המנהרות והרקטות, ומחר הפתעה אחרת. עדיף שאת היצירתיות שלנו ושלהם נשקיע בבנית הסדר מדיני חדש ארוך טווח ובר קיימא.

ד"ר נחמן שי, חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה, חבר ועדת החוץ והביטחון.

תגובה אחת

יולי 06 2014

נאום באסיפה הפרלמנטרית של מועצת אירופה שמטרה לרתום את החברות בארגון לגינוי חטיפת הנערים ופעילות החמאס 24.6.14

מאת: נחמן שי נושאים: נאומים

23 June 2014–06–24

Statement made by the  Vice-Speaker of the Israeli Knesset, MK Dr. Nachman SHAI

Under point 4.1 of the Agenda

Ladies and gentlemen

.Eight days ago three Israeli boys were kidnapped while hitchhiking.

I’d like to take this opportunity to appeal to you to exert every possible effort in order to help return the three abducted Israeli teen-agers.

This is a brutal act perpetrated by Hamas, recognized as a terror organization by the EU. Terror threatens Israel as much as it threatens Europe.

This kidnapping goes against every basic human right which the Council of Europe is pledged to defend.

We should all join forces in order to combat this threat against innocent civilians, grownups as well as children and women

Terror endangers the Peace Process and every sign of hoped progress.

In this context I would like to refer to a statement made by President Abbu Mazen at the Arab Nations conference Of Foreign Ministers in Saudi Arabia last week:

Those who stand behind the kidnapping did it in order to destroy the Palestinian Authority

Ladies and Gentlemen, time is running short: Act quickly !

עדיין אין תגובות

יוני 27 2014

השבוע שהיה כך היה: בכל זאת, לא ויתרנו 22-26.6.14

חברות וחברים,

באמצע השבוע היוצא השתתפתי באסיפה הפרלמנטארית של מועצת אירופה בשטרסבורג, צרפת. ישראל איננה חברה במועצה עצמה, אלא רק משמשת משקיפה באסיפה הפרלמנטרית שלה. בכנסת ה-19 אני עומד בראש משלחת הכנסת לאסיפה הפרלמנטרית.  זאת בדרך כלל הזדמנות לעסוק גם בנושאים כלל אירופים, אבל מפעם לפעם הסוגיות המזרח – תיכוניות מתגלגלות לשולחנה של האסיפה. כך גם הפעם. יחד עם עמיתי, ח"כ רונן הופמן, החלטנו למקד את השתתפותנו במושב הנוכחי של המליאה בשלושת החטופים. הנושא אינו מוכר עדין, בזירה הבינלאומית, שכן זמן קצר מדי עבר מהחטיפה. אני מניח, אני חושש, כי בהדרגה ידברו עליו הרבה יותר, אם כי הבה נודה, בעולם האכזרי שבו אנו חיים, עולם של אלימות ומעשי רצח וחטיפות, חטיפתם של שלושה ישראלים אינה החדשה החשובה ביותר של השבוע. בכל זאת, לא ויתרנו.

נשאתי בעניין זה נאום במליאת האסיפה הפרלמנטארית וביקשתי כי 47 המדינות החברות במועצה, המייצגות 800 מיליון איש, יסיעו לנו להשיב את החטופים. הוועדה המדינית של האסיפה קיבלה החלטה ברוח זו וגם ראש קבוצת הידידות בין ישראל לבין האסיפה הפרלמנטארית, חבר הפרלמנט הבריטי ג'יימס קלפיסון, החתים עשרות חברי פרלמנט על הודעה ברוח זו. כל זו נעשה במקביל להופעתן של שלוש האימהות במועצה לזכויות האדם של האו"ם בג'נבה.

הקמפיין העולמי יתרחב וילך עתה שכן בשטח אזור החטיפה, הפעילות מצטמצמת והולכת. היא מתמקדת במאמץ מודיעיני, שיניב בסופו של דבר פירות.  אנחנו נדע מה קרה שם.  בינתיים ראש הממשלה מוביל את המסע נגד החמאס שמעורבותו במקרה היא ברורה.  ודווקא משום כך חשוב  להעביר קו ברור בין החמאס לבין אבו-מאזן שהדהים בהודעתו החשובה, אולי אפילו ההיסטורית, בנושא החטיפה. אני יודע שכולנו ציניים, גם חסרי אמונה, ונוטים לזלזל בכל מה שנאמר על-ידי הפלסטינים, ובוודאי הצהרה מסוג זה. רצינו בערבית? קיבלנו, רצינו בפורום ערבי? קיבלנו? רצינו גינוי חריף ? קיבלנו. אבו-מאזן שבר את כללי המשחק  ועל כך הוא ראוי לאשראי. ישראל צריכה לחדש עמו את המשא ומתן ולחזקו. לא בפעם הראשונה מתברר כי אבו-מאזן מייצג בכל זאת חשיבה אחרת לסכסוך הדמים בינינו לבין הפלסטינים וראוי שנשאל, בניגוד לדעתם של כמה קיצונים מהימין, מי בדיוק יחליף אותו ולאן הוא יוביל את המחנה הפלסטיני.

הנה מקצת מהתקשורת שסיקרה את מאמצינו במועצת אירופה: ישראל היוםג'רוזלם פוסטNRG וגם כתבתי על כך מאמר שהתפרסם בגלובס.

עניינם של השלושה הועלה על-ידי נשיא המדינה שמעון פרס בביקורו בארה"ב. נפגשתי עמו, יחד עם אסתר פולארד וח"כ איילת שקד, בתחילת השבוע כדי להבטיח כי יעלה גם את עניינו של ג'ונתן פולארד. היה כיף לראות נשיא בג'ינס, לא דבר מן המקובלים, וכך נראה לי שפרס משתבח מיום ליום… כמה נתגעגע אליו…  הוא הבטיח לעלות את ענינו של פולארד על סדר היום. אינני מצפה כי הוא ישוחרר מחר או מחרתיים, אבל חייבים להתמיד בלחץ. בשנה ה-29 למעצרו ולכליאתו, הגיעה עת השחרור וביטחונה של ארה"ב, אני משוכנע, לא יפגע כמלוא הנימה.

בינתיים בכנסת מסתיימת החקיקה של חוק ההזנה בכפייה. העצירים המנהליים כבר הפסיקו את שביתתם אבל את גלגלי החקיקה החליט נתניהו שלא לעצור. בשבוע הבא תחוקק כנסת ישראל חוק מביש, הנוגד באופן ברור אמנות בינלאומיות ושאף רופא אשר נאמן לשבועת הרופא לא יקימו. אני גם משוכנע כי הוא לא יופעל אף פעם. יש חוקים שצריך להרוג אותם כשהם קטנים וזו היא דוגמא מצוינת.

לבסוף, מילה אישית. השבוע הלך לעולמו חברנו רוני גבעוני, מזכיר סניף העבודה במבשרת. איש אשכולות, פעיל ונמרץ, אידיאולוג וסוציאליסט, שנלקח מאתנו בחופזה ממש בעיצומה של עשייה גדולה. חשבתי שארצה להקדיש לו את הסיכום השבועי הזה ולהודות לו על כך שקיבל את פני במאור פנים במפלגת העבודה לפני שנתיים ונתן לי הרגשה נעימה של תמיכה ועידוד. אני שולח תנחומי לישראלה, להילה ולגיא.

שבת שלום.

נחמן

עדיין אין תגובות

יוני 20 2014

השבוע שהיה כך היה: ושוב ימים קשים 15-19.6.14

חברות וחברים,

סוף שבוע מתוח, שני ברציפות, יעבור עלינו. שלושת החטופים אינם וגורלם אינו ידוע. אי הודאות מכרסמת בתחושת הביטחון שלנו שהכל יהיה טוב, כמו שאנחנו תמיד רוצים להאמין. ובכן, השקט ששרר בשטחים הופר בבת אחת. כצפוי. לא צריך להיות גנרל בשביל להבין שהמציאות הביטחונית והמדינית היא שברירית. תוך ימים אחדים צה"ל חזר לכל הכפרים והערים באיו״ש, הרחיב בבת אחת את מטרות המבצע לקרב גדול נגד החמאס ואם נרצה או לא נרצה, גם נוצרה מציאות חדשה.

ספק אם השברים יתאחו. בתוך השבוע הזה נשא אבו מאזן, נשיא הרשות הפלשתינאית, נאום מאד חשוב. ראש הממשלה מיהר לבטל אותו ודרש כי ירחיק את החמאס מממשלתו. זה חשוב, אני יודע, אולם אסור לנו לאטום אוזניים ולסגור עיניים כאשר אבו מאזן בוועידה של שרי חוץ ערביים משמיע הסתייגויות כה מרחיקות לכת, הן מן המעשה עצמו והן מן הטרור בכלל.

כרגע שורר שקט בשטחים וצה"ל פועל בחופשיות. אני לא רוצה לתאר לעצמי מה היה קורה אילו מה"מוקטעה" היתה יוצאת הוראה, כפי שעשה ערפאת, להתקומם. אסור שהחטיפה תמוטט את יחסינו עם הרשות הפלשתינאית. שיתוף הפעולה הביטחוני המתבצע בעצם הדקות והשעות האלה, מלמד עד כמה עדיפה מערכת יחסים זו על פני עימות. דיברתי על כך בקול ישראל (דקה: 01:33:10) ופרסמתי מאמר ב Jerusalem Post.

בתחילת השבוע ביקרתי בבתי שתיים מתוך שלוש המשפחות, ואכן הרושם המתקבל הוא שהן חזקות ומלאות אמונה. האמונה בהחלט מחזקת. אני מצטרף אליהן בתקווה גדולה, כי נראה את השלושה חוזרים בקרוב.

בצילה של החטיפה השתתפתי בכינוס בכנסת שעסק במעמדם החוקי של ערביי ישראל. יחד עם חברי כנסת ערבים ועם עמותות מובילות במגזר הערבי ניסינו לחשוב על מצבם של ערביי ישראל בעצם הימים האלה וכיצד ניתן להגן עליו ולעגן אותו. יהיה מה שיהיה, הם ואנחנו נישאר פה ועדיף כמובן שבתוך מדינת ישראל נחייה בדו – קיום מתוך הבנה הדדית של שתי הקבוצות הלאומיות הללו, הגדולה והקטנה. עוד נחזור ונדבר על כך.

בגלל אירוע החטיפה הדיונים בכנסת השבוע התנהלו בעצלתיים, ללא הצעות אי אמון וגם ללא עימותים פוליטיים. לאיש לא היה חשק לריב, כי הכל נראה מגוחך. ועדה אחת בכל זאת פועלת באינטנסיביות בלתי רגילה, זוהי ועדה מיוחדת בראשות ח״כ קארין אלהרר, שמקימה  את השידור הציבורי העתידי. לא יאומן. רשות השידור הוקמה לפני 50 שנה והיא משדרת על פי חוק. עכשיו, בחודש ימים רוצים לבטל את החוק, לסגור את הרשות, להחליט על תאגיד חדש, לפטר בדרך את כל העובדים  ובעוד חצי שנה להופיע עם מוצר חדש ומבריק. ממרום גילי אני יכול כבר לצפות כי לא תמיד החדש יותר טוב מהישן וכי בעוד עשר שנים ,קרוב למדי, יופיע שוב שר חדש ויצהיר כי הגיעה העת לסגור ולבנות מחדש. בכל הדיונים האלה אני משתתף ומנסה ככל האפשר לשמר קודם כל את המשמעות של שידור ציבורי. הוא שונה בכל היבט שהוא מכל ״שרות ציבורי״, כפי שהחוק החדש מגדיר אותו.

23 שנה לאחר שהובלתי  את הקמת הרשות השנייה וערוץ 2, אני חש כי השרים לפיד וארדן מקימים עוד ערוץ, מסחרי באופיו, שמטרותיו הציבוריות מטושטשות והוא ידמה מכל היבט שהוא לשידור המסחרי. זו הזדמנות גדולה שתוחמץ. בין היתר, חבריי ואני מגינים על 2,000 עובדים של רשות השידור והטלוויזיה החינוכית שעומדים עכשיו לפטרם. גם כדבר הזה עוד לא היה.

בענייני פיטורים, מפעל הנעליים בריל, שעליו הגנתי יחד עם שלי יחימוביץ בשנים האחרונות, נסגר. 100 מעובדיו נשלחו לביתם. הנעליים האמריקאיות הן יותר זולות ועל פי משרד הביטחון, כנראה יותר טובות. חבל שלא נימצא לעובדים מקום תעסוקה אחר. האבטלה  היא רעה חולה ואני חושש מאד כי לעובדי בריל, שאינם שייכים לשכבה הנוצצת של עובדי ההיי-טק, מחכה עתיד עגום. כיו"ר שדולת כחול – לבן בכנסת אני מצר במיוחד על  כל החלטה כזו ומצפה כי משרדי הממשלה, בראשם משרד הכלכלה, יתגייסו לעזור לעובדים.

נסיים שוב בתקווה ובתפילה לשובם של שלושת הנערים, נפתלי, גיל-עד ואייל.

שבת שלום,

נחמן

תגובה אחת

הבא »