'תקשורת'

מרץ 29 2016

כבר לא דוד

מאת: נחמן שי נושאים: מאמרים

בתוך 48 שעות, שתי יממות, קיבל מהפך התדמיות בינינו לבין הפלסטינים הוכחה כפולה; כבר לא דוד קטן, מתוחכם, ו"בתחבולות תעשה לך", אלא גוליית, כבד, מגושם, אולי מותש. זהו הקשר הפנימי, המתחייב, בין מעצרו והעמדתו לדין של מג"ד עווידה, מהנדס מחשבים בן 23 מעזה, לבין הירי בחברון של חייל צה"ל על מחבל פצוע שהיה מוטל בזירת הפיגוע.

עווידה מואשם עתה בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, כי הצליח לחדור למערכת המזל"טים של צה"ל, המקיימת תצפיות קבע מעל רצועת עזה. צריך לקרוא פעמיים כדי להאמין. זאת לא איראן וגם לא מעצמות גדולות שגולשות באזורנו. בחור צעיר, שעיקר עיסוקו היה בכלל מועדון לאיתור כישרונות מוזיקליים ברצועה, מתגלה ככישרון אחר לגמרי. שועל סייבר שחודר לתשדורות מוצפנות של צה"ל, ומספק למפעיליו מידע על מה שמעניין את צה"ל, והיכן משייטים המזל"טים שלו. ובין היתר, הוא גם מכין תוכנות למעקב אחר מצלמות-כבישים בישראל, כדי לדעת בעיתות חירום, מה הפגיעה בהם, וכיצד ניתן לשבשה ואולי עוד.

ואת כל זה הפלסטיני מעזה עושה מול מערך של אחת המדינות המתקדמות בעולם בתחום זה. כי ישראל נחשבת ל"מעצמת סייבר". כמעט 20 שנה, אומר אתר מטה הסייבר, ישראל נערכת בתחום זה. מן הראשונות בעולם. לפני ארבע שנים הושק מטה הסייבר הלאומי, בשנה שעברה, התקבלו בזו אחר זו שתי החלטות רבות משמעות: בפברואר אשתקד הממשלה מחליטה על הקמת רשות סייבר לאומית; וביוני הרמטכ"ל מודיע על הקמת זרוע סייבר בצה"ל.

בין לבין מפתחת המדינה תשתיות טכנולוגיות לאומיות, משיקה תוכניות לעידוד מחקר-ופיתוח לתעשייה, מפעילה את "מגשימים לאומית", הכשרת צעירים בפריפריה למקצוע הסייבר. היקף ההשקעה הכספית בפעילויות אלה מעולם לא פורסם, אבל הוא מוערך במאות-מליוני שקלים לפחות.

ישראל פעילה בהגנה ובהתקפה. על-פי מקורות זרים, ישראל הפעילה אפילו התקפות סייבר, כמו משלוח של "תולעי סייבר" לתוך הסבסבות האיראניות כדי לשבש את פעילותן, ואולי היו עוד.

והנה מתחת לאף שלנו, בלי אמצעים, בלי תשתית, בהשקעה פעוטה, אבל עם הרבה יצירתיות, החמאס מלמד אותנו, שוב, מהי מלחמה א-סימטרית, כיצד עם לא כלום אפשר לנסות ולגרד את השכן העשיר רב-העוצמה ממזרח. זה לא ניצחון ולא תבוסה, אבל זאת הוכחה כי גם לגדולים יש נקודות-תורפה, והאויב ממול, כפי שכבר הוכח, מיטיב לאתר אותם, כפי שהוא עשה ב"צוק איתן".

ומכאן לפרשת החייל היורה – האירוע בחברון, שנחקר כרגע, שבו חייל יורה במחבל שרוע למרגלותיו, משלים את המהפך התדמיתי. אנחנו טענו תמיד, כי הננו דוד המקראי. קטנים אמנם, ואמצעינו דלים, אך נחושים, יצירתיים, נועזים. מכאן גם זכינו בנקודות זכות בקהילה הבינלאומית, מיום הקמת המדינה ואילך. בצדק נשענו על עוצמתנו המוסרית, על צדקתנו, על ערכינו, על ה"מעטים מול רבים".

כעת בא האירוע הזה ולימד על הכשל שנכשלנו בו. מולנו ניצבים הפלסטינים והם בלבד, כבר לא עולם ערבי גדול. הם מציגים טרור של בודדים, ללא תשתיות וארגון, ללא פיקוד והנחיות. הם קמים ויורים, דוקרים, ודורסים. זה חמור, זה רע, וישראל משיבה ובצדק. אבל צריך להודות, כי שוב איננו מקבלים על כך אשראי. אמנם ראש-הממשלה מנסה להכניס אותנו מתחת לשמיכת הטרור שמכסה עתה את אירופה, ולהטיל גזירה שווה, בין הפלסטינים למפלצת הטרור הדאע"שי, אך לפלסטינים יש מלחמה אחרת, וכך היא נתפסת בעולם.

מי כמונו זוכר את תבוסת גוליית, שהרי היה לו רק כוח פיזי, ולכן הובס בידי קלע דוד. לא את כוחנו הפיזי עלינו לחדש עתה, הוא קיים, אלא את עוצמתנו המוסרית.

עדיין אין תגובות

מרץ 13 2016

מאמר שפורסם ב- Jerusalem Post

מאת: נחמן שי נושאים: מאמרים, תקשורת

Groping in the dark – M.K. Dr. Machman Shai

Here in Israel, we were surprised twice this past week. Lately, in the past few weeks, there has been a slow but steady decline in the number of terrorist attacks. It seemed as if the wave was dying down, especially for those of us who believed that this was just a wave. But the relative quiet was broken this week, and we must finally admit that we are in the midst of a full-fledged intifada. According to our minister of transportation, it’s an “ISIS intifada.” So now we even have a new name.


The second surprise was the large scope of this wave of terrorism, which has hit us on both sides of the Green Line and has already taken a relatively large number of casualties. It’s happening once again.


But this is not just a matter of semantics. The government just hasn’t found a solution to this new form of terrorism. This is the sad truth. If we closely analyze the attacks of the third intifada, we will see that it’s different from its predecessors. The first intifada was an uprising of the people and the level of violence was very low. The second intifada was especially cruel and took the lives of thousands of innocent people. It also forced Israel to return to take control over parts of Judea and Samaria, which went against the Oslo Accords.


The current intifada is based on a long string of small, primitive attacks: knifings, car-rammings, and here and there an occasional use of firearms. This is producing far fewer casualties than the previous intifadas, but Israel is having an even harder time preventing these low-intensity attacks. Ostensibly, even though these attacks result in fewer and lighter casual – ties, the effect has been greater.


Why is this, you might wonder? Because of social networking. This intifada is a social networking nightmare. The attackers are taking advantage of our highly developed connectedness. The major terrorist organizations, including ISIS, have adapted themselves incredibly quickly to this new reality.


We are all familiar with this phenomenon. Tom Friedman created the most brilliant definition that he used in his award-winning book, The World is Flat . Of course, even though everyone might agree that physically the world is round, our lives have been completely flattened out, and the social networks have covered every square inch of it multiple times. Without noticing it, we have all joined one social network or another. We are all active participants in this new world order, whether we want to be or not. These networks have changed our world from the bottom up and the current globalization relies upon and even feeds off of them.


The IDF came out of the second intifada victorious. Operation Defensive Shield in 2002 shocked the Palestinians and hit their terrorist infrastructure hard, but it took another four full years until we had successfully eradicated the terrorist cells, arrested its leaders, located the weapon caches and deterred a new generation of terrorists.


But the seeds of the next generation of terrorists germinated during these years, and in the absence of leadership, and with a network connecting the various terrorist cells, this terrorism infiltrated the public arena and the social networks. The teen – age girls and boys who’ve recently taken to the street with knives and scissors, and the women and men who’ve used their cars as weapons, didn’t know one another personally, and are not coordinating their attacks, but they are bolstering one another through their connection on social net – works.


The IDF, the Shin Bet, the Border Police and the Israel Police are all helpless. They are groping in the dark. Upping our deployments has not been helpful. Exist – ing methods for prevention are no longer effective. They are seeking out the terrorists, but they cannot seem to locate them. The security personnel are all just as professional, determined and skilled as ever – in fact, they are among the best in the world – but they are groping in the dark.


And worse yet, all of these allegations that the Palestinian Authority is responsible for inciting these terrorist attacks, though some of them are legitimate, cannot be properly addressed. Even if we were able to close down the traditional media – i.e. radio and television – there still wouldn’t be a way to prevent people from expressing themselves on social networks. All of our attempts to control them have failed. We’ve reached out to Google and Facebook, but these companies do not work for the government and they are not willing to restrict their networks just because terrorist organizations are abusing them.


And they’ve taken it a step further: Terrorism is no longer on its own. After the traditional media have dealt with it so superficially on all the global TV networks (this is how it attracts young people), it’s now being used to fuel an international campaign against Israel. This is an integrated campaign that combines political, economic, legal and academic aspects, as well as public relations. It’s also built on global networks and fuels itself through physical violence. Instead of showing ostentatious explosions, they show the limited knife attacks and car-ramming on a grand scale in order to fuel the flames.


Israel did not identify in time the connection between these new circles and their new angle. Israel has directed all of its efforts and resources toward preventing and containing the terrorism, and has unfortunately been ignoring the war for international public opinion, which we are losing badly. Everything has gotten pretty out of control. The Israeli leadership must completely rethink its strategy in its war on terror.


As of now, we are not capable of putting out these virtual fires.


Although it is not a simple task, the government must find a way to initiate measures with which to counter terrorism on social networks. It looks like Israel will once again be the pioneer in fighting this new form of terrorism, just as we have been in the past.


We must carry out targeted actions that deter the young people among our enemies, and prove to them that they are losing the war. We have a lot of work ahead of us in the battle for the hearts. We are embarking on a new chapter.


The writer is a member of Knesset from the Zionist Union, a member of the Knesset Foreign Affairs and Defense Committee, and has a doctorate in political science and communications.


Translated by Hannah Hochner.

Link: http://www.jpost.com/Opinion/Groping-in-the-dark-447559

עדיין אין תגובות

דצמ' 25 2015

מאמר שפורסם ב- Jerusalem Post

מאת: נחמן שי נושאים: תקשורת

Is Barkat forsaking Jerusalem? – M.K. Dr. Nachman Shai

Let’s go over a few facts, not rely on impressions and feelings: Jerusalem is deteriorating.


Nir Barkat probably wouldn’t admit to this, but he’s a mayor in transition. On Tuesday, he announced that he’s joining the Likud and setting his sights on a position in national politics. Granted, in the same breath he declared that he would continue serving as mayor until 2018, but what if the national election is moved up to 2017, for example? From now on, Barkat has one foot out the door. He might not admit this, but his priorities have completely changed. And this is a darn shame, because Jerusalem desperately needs an engaged, full-time mayor now more than ever.

Let’s go over a few facts, not rely on impressions and feelings: Jerusalem is deteriorating.

This is happening first and foremost because of the demographics, the social composition of the city and the urban structure. Jerusalem now lags behind 15 other Israeli municipalities.

You need to take a look at and memorize these statistics. According to data that were published this week, poverty rates in 2014 rose to 46.1 percent in the region and 48.6% in Jerusalem.

In east Jerusalem, the situation is even worse. We should be very proud of ourselves (not). We love investing in the eastern part of the city, unless it happens to be in education, infrastructure, housing or garbage collection. The gap is greatest with respect to poverty: Over the last year, the poverty rate in east Jerusalem increased by 5 percentage points. As of today, 79.5% of east Jerusalem residents live below the poverty line.

And among children, the number is even higher: 83.9% of children living in east Jerusalem are poor.

You might retort that in reality they are enjoying a high standard of living since they benefit from National Insurance Institute payments and from Employment Bureau services.

Well, I’m sorry to rain on your party, but according to Israel Social TV, it turns out that Arabs living in east Jerusalem have a hard time navigating the Israeli government’s bureaucratic labyrinth and as a result many of them do not receive NII payments or other benefits they deserve.

Despite the fact that 13% of the country’s poor people live in east Jerusalem, only 2.7% of NII income support payments reach families in east Jerusalem.

Sixty-nine percent of income support claims made by residents of east Jerusalem are denied, the vast majority on the grounds of failure to submit the correct documents or failure to show up as required to the government employment office.

Jerusalem is at the center of the Israeli-Palestinian conflict.

If you’re curious what a binational Israel might look like, just come to Jerusalem and see for yourself. There will be two peoples: Jewish and Arab.

At first, the Jewish one will be slightly larger in number than the Arab one. This small numerical advantage will keep the Jewish public happy for a number of years, but then the demographics will begin changing. At some point, we will turn into a Jewish minority ruling an Arab majority.

And then we will face the real dilemma: Do we offer true civil and political rights to the Arabs with whom we share this space between the Mediterranean Sea and the Jordan River? Voting rights, as we all know, were denied to residents of east Jerusalem.

Can we deny voting rights to Arabs living in Judea, Samaria and Gaza as well? The third intifada is knocking loudly on our door. The terrorism we are experiencing is more violent than the first intifada, but less violent than the second one. Even so, 23 Jews have been killed in terrorist attacks in the last few months, many more have been injured and treated for shock, and countless Israelis have been too scared to leave their homes. This is the goal of terrorism. It is no surprise, of course, that most of the attacks have taken place in and around Jerusalem. Jerusalem is the gateway to Israel. Some 350,000 Palestinian live here and thousands make their way across the city daily.

It should be of no surprise then that terrorists are carrying out so many attacks in Jerusalem.

Jerusalem is at the heart of the conflict, the city that is holy to three religions, with the Temple Mount the focus of religious extremists on both sides who irresponsibly fan the flames of fire.

This is how it will be in a binational Israel – constant friction between the two communities everywhere they come into contact, and slowly spilling over into each other’s neighborhoods.

There is no way we can completely isolate the Palestinians, build hermetically sealed neighborhoods, make sure they don’t drive on streets used by Jews, or have any connection with our schools. This is called apartheid, and under no circumstances do we want to live in an apartheid state. We want our home to be Jewish, democratic, Zionist, peace loving, with a Jewish majority and an Arab minority that enjoys full civil rights as citizens in any democracy would want.

I am against dividing Jerusalem.

Jerusalem is my city and the city of my parents. My father, Eliezer z”l, was honored as a Distinguished Citizen of Jerusalem (Yakir Yerushalayim).

I believe that there is so much we still need to build in Jerusalem, to strengthen the city economically and socially.

But the current city leadership does not understand the severity of the crisis we’re experiencing.

Nor does the mayor realize that what happens in Jerusalem affects the outcome of the Israeli-Palestinian conflict.

Therefore, we must grit our teeth and suffer the pain that’s involved in making difficult decisions, such as deciding whether or not we should disengage from neighborhoods in east Jerusalem and turn control over these areas to the Palestinian Authority. No, this does not constitute a division of the city. Rather, it is a wise move that will save us from the demographic imbalance in Jerusalem. Such a move would still allow Israel control over and full access to religious sites that are holy to Judaism, Islam and Christianity.

The government must make Jerusalem one of its top priorities, ahead of the North or the South. We’re always searching for the periphery, but it is here right under our noses. There is a geographic periphery, and then there is the obvious and painful social periphery.

Mayor Nir Barkat has worked very hard to make improvements, and he has accomplished many great things during his tenure. But will others be able to cope better with the fear and radicalization that are taking place in the city? Barkat’s campaign posters against Finance Minister Moshe Kahlon that were pasted around the city called on the latter not to forsake Jerusalem.

Now it’s time for Kahlon to turn the tables and ask the very same thing of Barkat.

The writer is a member of Knesset (Zionist Union), chairman of the Knesset Lobby for Jerusalem, member of the Knesset Foreign Affairs and Defense committee, and a doctor of political science and communications.


Translated by Hannah Hochner

Link: http://www.jpost.com/Opinion/Is-Barkat-forsaking-Jerusalem-438372

עדיין אין תגובות

דצמ' 25 2015

מאמר שפורסם בעיתון גלובס – חבל הצלה לעיר הבירה

מאת: נחמן שי נושאים: תקשורת

לממשלה אולי יש זמן, אבל ירושלים אינה מחכה לה

בשבוע שעבר התחוללו כאן עוד שני פיגועים גדולים. האחד, פיגוע דריסה נוסף בתחנת אוטובוס בירושלים, עם מספר נפגעים רב ביותר; ופיגוע שני, דוח העוני של הביטוח הלאומי, שחשף מחדש את עלבונה של בירת ישראל, הענייה בעריה, עיר שמידרדרת במהירות גבוהה ביותר ואווירתה מדכדכת.

ירושלים היא העיר שלי, אני חי בה כל חיי, הוריי חיו בה, אבי היה מיקיריה, ואני יכול עתה לקבוע בוודאות: בואו לירושלים, עכשיו, בואו לא רק ל"חמשושלים", כשם מסע שיווק של העירייה; בואו כדי לראות את תמונת העתיד של ישראל – כיצד תיראה העיר, לכודה בין כל משבריה, החברתי, הלאומי, הכלכלי. במונחים של כימיה, ירושלים היא נייר הלקמוס של הקונפליקט היהודי-ערבי, והוא אדום עכשיו, אדום יותר מתמיד.

קודם כול הנתונים: חלק גדול מפיגועי האינתיפאדה השלישית התרחשו בירושלים ובסביבתה. לא מפתיע. ירושלים היא המפגש המיידי והנגיש ביותר בין הפלסטינים לבין הישראלים. בטרור הסכינאים והדריסות, זהו תנאי ראשוני, וירושלים מספקת אותו ביד רחבה. משום כך הוא גם רחוק מן העין הישראלית, ירושלים רחוקה, ומה שרחוק מן העין רחוק מן הלב.

יתרה מזו, ירושלים עצמה, נאמר את האמת, היא כבר עיר דו-לאומית. היא מייצגת מיעוט פלסטיני גדול, כ-40%, שתוך עשור או שניים ישתווה למספר היהודים בעיר, ואחר-כך צפוי להפוך לרוב. מאז 1967, גדל מספר הערבים בעיר פי 3.5, ומספר היהודים רק פי 1.7.

זוהי גם תמונת העתיד של הסכסוך הבלתי פתיר בינינו לבין ערביי ישראל והפלסטינים. במרחב בין הים למדבר היחס הוא כבר כמעט 50:50 עם רוב קטן ליהודים, שילך ויתכווץ בעתיד. זוהי התחזית הדמוגרפית הבלתי נמנעת לקונפליקט הלאומי בין שני העמים. ומה הוא יצר? מלכוד בלתי אפשרי, שבו התסכול הכלכלי, החברתי, הלאומי והדתי, מוליך את היהודים והערבים לחיכוכים בלתי אפשריים, עד לפיצוץ גדול שאיש אינו יכול לתארו.

בצד החברתי, אנחנו עוצמים עיניים ומסתפקים בצקצוק שפתיים. על-פי דוח הביטוח הלאומי, העוני במחוז ירושלים עלה ב-2014 בכל מדדי העוני; 46.1% במחוז, ובעיר ירושלים 48.6%. אצל ערביי מזרח ירושלים התמונה עגומה הרבה יותר – תוספת של 5% לעוני בשנה האחרונה, וכיום 79.5% הם עניים. העוני מטפס כאשר מגיעים לילדי מזרח ירושלים, ביניהם, 83.9%! הם עניים. בפעם הבאה, לכשייצא ילד בן 13 למסע דקירות, תשאלו אולי מה מניע אותו ליטול סכין או מברג, ולחפש מטרה יהודית.

אז יש לנו משבר לאומי ומצוקה כלכלית, והתנגשות דתית בעיר הזו, הקדושה לשלוש הדתות, שנאבקות עליה ואינן מוכנות לוותר ולו על ס"מ אחד. בעולם שסביבנו, שבו מחריפה והולכת מלחמת הציביליזציות החדשה, מייצגת ירושלים נקודת-חיכוך מיידית, בין האסלאם ליהדות. איני רואה באופק שום הסדר שיכול לספק את כולם, חוץ מאותו סטאטוס-קוו שברירי, שהקיצוניים משני הצדדים, עושים הכול כדי למוטטו.

בעוד הערבים אינם ממהרים לשום מקום, ותפיסת הזמן שלהם היא, כי מה שלא יעשה השכל, יעשה הזמן, אנחנו אמורים לחפש פתרונות, ולשאול את עצמנו כיצד לצאת מן המלכוד הזה? והתשובה היא אחת – הסדר מדיני, ומהר. הסדר שינתק אותנו מן הנטל הכבד הזה, הכלכלי, החברתי, הדתי, הלאומי, וכן, גם הנטל המוסרי. ברור שלא נוכל להמשיך כך. חזקים וגדולים מאיתנו כשלו. תלמדו היסטוריה, קרובה ורחוקה.

אבל מאחר שהממשלה אינה יכולה – ו/או אינה רוצה וכנראה גם וגם – להתמודד עם האסון הממתין לפתחנו, מוטב שתמהר ותושיט מיד לפחות חבל-הצלה לירושלים. וכך אולי היא תצליח לכבות את השריפה הזאת, אולי תצליח להרגיע את הרוחות לרגע, לשבריר זמן.

אולי הממשלה מחכה, אבל ירושלים אינה מחכה לה.

הכותב הוא חבר-כנסת מטעם המחנה-הציוני, חבר ועדת החוץ והביטחון, וד"ר למדע המדינה ולתקשורת

לינק: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001089856


עדיין אין תגובות

הבא »