אוק' 26 2015

מאמר שפורסם ב- Jerusalem Post

מאת: נחמן שי נושאים: תקשורת

The hearts and minds of the Israeli people – M.K Dr. Nachman Shai

Israel is standing strong in this war against terrorism. Despite the difficulties, Israeli forces are once again using all of their energy and resources to combat terrorism.

The debate about whether or not a third intifada has begun is over.

We are indeed experiencing an intifada. Period. For years we haven’t experienced such intense terrorist activity in Israel. Just by looking at the pure numbers we can see that this is so. The beginning of this intifada can be traced back to Rosh Hashana, which took place just a few weeks ago, a classic moment for a conflict to begin.

Naturally, we are busy reporting the details of these attacks: How many casualties have there been? How many wounded and how seriously? Was the terrorist killed, too? This is the physical front, the meeting point where the attacker comes into contact with our security forces.

Israel is standing strong in this war against terrorism. Despite the difficulties, Israeli forces are once again using all of their energy and resources to combat terrorism. Large numbers of Israeli police officers and guards have been stationed in sensitive locations and are making Sisyphean efforts to create as high a level of deterrence as possible.

The main difficulty in preventing “lone wolf” attacks is of course the lack of available intelligence. It is practically impossible to know when a terrorist who is working on his own will pull out his knife and stab a passerby. Israeli security forces are trained and highly successful at sniffing out terrorist cells and foiling attacks, but they have not figured out a way to locate a teenager who took a knife from the kitchen that morning.

We do not yet know what form this current intifada will take.

The first intifada, which began in 1987, was primarily a civilian protest and was based mainly on demonstrations in which women and children also participated.

The level of violence was relatively low and quite primitive.

In the second intifada, which began in 2000, the Palestinians became much more sophisticated: They sent suicide bombers in unprecedented numbers who blew themselves up in crowded population centers throughout Israel. Most Palestinians stayed home and remained uninvolved in terrorist actions, and were content to let a few select men and women carry out the suicide attacks.

In this current wave, a new intifada is beginning from a relatively low point: Knives and screwdrivers are being employed, as well as cars to run people over. Incidentally, terrorists used bulldozers in the past for just such purposes.

The media are the most visible and immediate partners of terrorism. This is the platform that enables Palestinians to leverage the terrorist attacks they commit. In addition to the physical damage they inflict, the video clips of these events spread on the Internet at the speed of light.

The attacks that have been taking place over the last few weeks have been low-level and thankfully there’s been a relatively small number of casualties.

The main problem, though, is how these attacks have affected the lives of the millions of Jews living in Israel, which was in essence the attackers’ main goal.

Even if there were no media coverage, I believe that these attacks would still be taking place, because this is the method the Palestinians have chosen to carry out their struggle. However, when video clips of the attacks are viewed millions of times on social media, when the Palestinians realize that a huge percentage of Palestinians, Israelis and Arabs through the Middle East have seen the gory stabbings of Jews for themselves, they realize that the conflict has reached a completely new level.

Over the years, the Palestinians have become experts at how the Israeli propaganda machine works. They know that they’ve broken the Israeli monopoly on information. In 1987, Israel easily got away with declaring an area a closed military zone and successfully preventing the international media from entering.

But now in the age of Internet, such an announcement would ring hollow and would be pointless since smartphones are so prevalent. There are hundreds of cameras filming activity in real-time at every location and as a result, there is footage available of every attack that has taken place.

The prevalence of cameras is a huge change from the previous two intifadas and terrorists are taking full advantage of this medium.

Many of these images and videos end up going viral on social media within minutes, as well as being featured on more traditional media outlets. Now that anybody can film an incident with his cellphone, our ability to manage or control information has all but disappeared.

The rules of battle have changed. It’s no longer the Palestinians against the Israeli security forces. The public is now the one providing the information, as well as the one watching the battle on smartphones and computer screens the world over.

In this modern technological age, every person is a potential journalist who is gathering and disseminating information.

The normal process in which a professional journalist gathers information, processes it and edits it into a story is absent. Raw footage with no context, validation or control flows directly from bystanders’ cellphones out to the world.

Israel is having a hard time functioning in this new reality. As a liberal, democratic state, Israel has imposed limitations on itself as it aspires to uphold freedom of speech and human rights. It cannot prohibit photographs from being taken, nor can it prevent them from being uploaded to the Internet. Israel is in a weak position with respect to the coordination between governmental and nongovernmental bodies in its effort to deal with these issues.

Israel’s diplomatic history is rife with examples of failed political maneuvers and military blunders. More than once, we succeeded militarily, but lost the PR battle. We have a large number of professionals who are working together at a high level of professionalism, and yet we still fail again and again due to the government’s inability to construct a national network of public diplomacy that can focus on the correct strategy within the global arena.

Year after year, reports from the state comptroller and government commissions of inquiry have called for the establishment of such a system. This third intifada has caught us unprepared as dozens of Israel’s governmental, public and private bodies, both locally and abroad, scramble to deal with the crisis.

Even within the cabinet, the ministers are squabbling among themselves and budgets remain ridiculously low.

To win hearts and minds, the prime minister must immediately appoint one of his ministers to lead all public diplomatic affairs for the time being. He could try to do this himself, however to the best of my knowledge there are only 24 hours in a day.

Israel will gradually succeed in curbing the number of terrorist attacks and in lowering the flames of violence. But none of this can happen if we do not succeed in our battle for hearts and minds.

While we are in the midst of a crisis, it is difficult for our leaders to deal with this front, and during periods of calm, often it seems like such issues are of marginal or little importance. As a result, Israel misses the opportunity over and over again to establish an organizational plan for times of conflict, which unfortunately don’t look they are going to end any time soon.

The author is a member of Knesset from the Zionist Union and a member of the Knesset Foreign Affairs and Defense Committee.

Translated by Hannah Hochner.


עדיין אין תגובות

יולי 17 2015

השבוע שהיה כך היה: עסקה מנוקדת

תוכנית הגרעין האיראנית נמשכת בדרך זו או אחרת כ-20 שנה. לפני כעשור, הפך אותה ראש הממשלה למשימת חייו. הוא הישווה את התקדמות הפרויקט האיראני להשתלטות הנאצים על גרמניה ואחר כך כיבושה ההדרגתי. את הסכם וינה השבוע, כבר השוו אנשיו להסכם מינכן הידוע לשימצה משנת 1939. ועכשיו מה הלאה? שואה? אז כדאי לומר מיד ובבירור. הרי אנחנו עוסקים פה באחת המדינות החזקות בעולם. מאיימים עלינו, יפה, אבל גם לנו יש עוד שתיים שלש הפתעות, שהעולם ובעיקר השכנים שלנו אינם מכירים בדיוק. ראו הראיון עימי בנושא בערב חדש.

ערב חדש

ברור שאיראן גרעינית היא סכנה גדולה. איראן בכלל, לא רק היכולת הגרעינית העתידית שלה, היא מדינה רעה ששולחת זרועות של טרור לשכנותיה , למזרח התיכון (כולל ישראל) ולחלקי עולם שונים. אבל בשום אופן היא איננה גרמניה הנאצית. השוואות מן הסוג הזה רק מטילות פחד ויראה ואינן מאפשרות תהליך שקול ומדוד לגבי מה לעשות ואיך. ההסכם שנחתם בוינה הוא הסכם רע, אבל הוא אינו הסכם מינכן ואין בו כניעה מוחלטת. יש בו חורים ופגמים אבל גם נקודות חיוביות. הוא בהחלט דוחה את התגרענותה של איראן, מכניס אותה למסגרות של פיקוח ב״ל ומציע תהליכים של פשרה ושיח. אובמה,  מיומו הראשון הדגיש כי הוא חסיד ההידברות והדיפלומטיה, בניגוד לקודמיו שבחרו כאלטרנטיבה ראשונה את השימוש בכוח.

ההסכם הוא אכן  אירוע היסטורי בעל משמעות מרחיקת לכת. אנחנו, מפלגת האופוזיציה הראשית, בחרנו לכן להתייצב לצד הממשלה בביקורת הקשה על ההסדר. אבל מכאן ואילך אסור להתבלבל. אנחנו איננו זמרים במקהלה של נתניהו ועלינו לבדל עצמנו מממשלתו. מותר לנו ואפילו רצוי, להצביע  על הישגים מסויימים שיש בהסדר ובודאי גם לחלוק על הטקטיקה הלאומית שבה חבר נתניהו שכבר גררה ביקורת קשה בארה״ב וגרמניה, שתי בנות הברית החשובות ביותר שלנו.

אין טעם להמשיך ולהתעמת לגבי הסכם עצמו. הוא  סגור כבר. ספק גדול אם הקונגרס האמריקאי יטרפד אותו ואפילו אם יקרה הבלתי צפוי, הדבר לא ימנע מהשותפים האחרים ובכלל ממדינות העולם לחדש היחסים עם איראן ולהעניק לה לגיטימציה. מוטב שנבין כי הסוסים ברחו כבר מן האורווה ועדיף שנחשוב על היום שאחרי. היום הזה הוא קודם כל התמודדות עם איראן ושלוחותיה בשדות המזרח התיכון ולאורך גבולותינו. לאיראן נוכחות של ממש בלבנון, בסוריה ובעזה. ביום שאחרי, צריך לחדש את הדיאלוג השקט והפורה עם בנות בריתנו כדי שיבינו את המשמעות של בטחון ישראל.  ארה״ב ומדינות אירופה ובראשן גרמניה, חייבות לחזק את היכולות הצבאיות של ישראל. כוח ההרתעה שלנו היה ונשאר המפתח למניעת מלחמות. העמימות בנושא הגרעין הישראלי ריחפה תמיד מעל שמי המזרח התיכון וגרמה לכל אויב לחשוב פעמים רבות לפני שהוא הניע את כוחותיו לכיווננו. אם אמנם נשחקת ההרתעה והעמימות אינה יעילה, יש לחזק את ישראל בדרכים אחרות בכדי שתוכל להתמודד עם האתגרים המצפים לה. על זה אנחנו יכולים וצריכים להילחם.

כמדי שבוע ובכל הקשר שהוא, עולה השאלה האם מקומנו בקואליציה של נתניהו? כמדי שבוע ובכל הקשר שהוא, תשובתי היא שלילית. כשאנחנו מתייצבים לצד הממשלה בעניין זה או אחר, ההחלטה היא עניינית ולגופה של אותה סוגיה בה מדובר. אין להסיק מכך כי על מנת לשתות את כוס החלב עלינו לקנות את הפרה כולה. אנחנו יודעים להפריד. אין שום צורך להצטרף לקואליציה זו המסתמנת בחודשיה הראשונים  כגרועה; אנטי-חברתית, חפיפניקית והיסטרית. לנו אין מה לעשות בקואליציה הזאת ועדיף להפסיק לדבר על כך ולהתמקד בפעילות אופוזיציונית עיקשת ותקיפה, שתביא להפלתה. מוזמנים לקרוא עוד על דעתי בנושא בכתבה של וואלה.

שבת הוא זמן נהדר, לעצור ולהרהר. אני מציע לנתניהו לעשות חושבים על האסטרטגיה והטקטיקה של השנים האחרונות, שהסתיימו במפולת. עכשיו צריך לחשוב על טקטיקת יציאה מוצלחת.

עדיין אין תגובות

יוני 04 2015

דברי סגן יו"ר הכנסת, ח"כ נחמן שי במעמד הענקת "פרס וולף" בכנסת 31.5.15

מאת: נחמן שי נושאים: נאומים

נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין

שר החינוך חבר הכנסת נפתלי בנט

חברי כנסת

מנכ"לית קרן וולף ד"ר ליאת בן דוד

חברי מועצת קרן וולף ונאמניה

חתני הפרס היקרים ומשפחותיהם

קהל נכבד,

כבוד גדול הוא לנו לשוב ולארח כאן בכנסת, כמדי שנה, את טקס הענקת "פרס וולף", שהוא מן הפרסים האיכותיים והחשובים המוענקים כיום בָּעולם בתחומי המדע והאמנויות.

על יוקרתו ועל חשיבותו של הפרס תעיד העובדה, שלא אחת הוא הצליח "לְנָבֵּא" רבים מזוכי פרס נוֹבֵּל מקרב המדענים והחוקרים; כך שגם מכם, הזוכים בּפְּרָס הערב, יש לנו כבר צפיות גבוהות…


גבירותי רבותי,

משכן הכנסת הוא משכנה של הדמוקרטיה הישראלית. ההיכל המכובד הזה הוא המייצג הנאמן ביותר של השיח הישראלי, של החברה המגוונת שלנו ושל הערכים הייחודיים שהטמענו כאן.

המכנה המשותף לכל בעלי הדעות, המגזרים והלאומים שמתכנסים כאן בימי שגרה, גם לדיונים נוקבים ולא אחת תוך ויכוחים מָרים- הוא השאיפה לעולם טוב ומתוקן, להשבחת הידע ולטיפוח המדע, על ענפיו.

הדבר הולם בדיוק את לשון תקנות קרן וולף, שהיא חלק מן החוק עצמו, ולפיו אחת ממטרות הקרן היא: "להעניק פרסים לאנשי מדע ואמנים נודעים בעד הישגיהם למען האנושות, ולמען יחסי ידידות בין עמים, בלי הבדל אזרחות, גזע, צבע, דת, מין או השקפה פוליטית".


מקובל לחשוב שמדינת ישראל איננה עשירה במחצבים ובמשאבים. הדבר נכון, בעיקרו, לגבי מה שמקובל לראות כ"מחצב" בְּמובן של משאבי טבע: זהב, פחם, נפט או גז טבעי. אמנם גם בכך חלו התפתחויות במקומותינו, אבל נכון הוא שלא על כך תהיה תפארתנו אלא על משאב אחר לחלוטין: על ההון האנושי.

"כי מציון תצא תורה", אמר הנביא ישעיהו; ואולי מותר לתת פרשנות מרחיבה בת-זמננו לפסוק זה ולומר, כי זכינו שמירושלים ומישראל יוצאת בשורה לאנושות כולה בדמות תרומה איכותית ומשמעותית לְעולם המדע; וזוכי פרס נובל מישראל, רבים למדי ביחס לאוכלוסייתה, הם דוגמה מובהקת להצלחה זו.

ההערכה הגדולה שלנו למדע ולאמנות איננה מתבטאת רק בטיפוח המצוינות והמחקר, כדי לגדל את מדעני ואת אָמַָני המחר, אלא גם בָּמקום המרכזי שאנו מייחדים לָתבונה ולהשכלה בכלל: לָעיון, לָאוריינות ולרוחב הדעת.


בין תפקידי בעבר שימשתי כמנכ"ל משרד המדע התרבות והספורט. אחד הדברים הראשונים שלמדתי והקפדתי על כך, הוא להפריד הפרדה מלאה בין תחומים אלה לבין הפוליטיקה. אולם בעת האחרונה אנחנו נתקלים בזירה הבינלאומית בניסיונות גסים לערב בין הביקורת הלגיטימית כשלעצמה על מדיניותה של מדינת ישראל, לבין פעילויותה בתחומי המדע, התרבות והספורט.

במעון הנשיא בשבוע שעבר שטחו ראשי האקדמיה הישראלית את מצוקתם בפני נשיא המדינה. בקמפוסים ברחבי העולם מתנהלים מסעות פוליטיים כנגד ישראל, ובחדרי חדרים, ללא פרסום ציבורי, סובלים חוקרים ישראלים מהאפליה לרעה בקידומם האקדמי והמחקרי.

אני מבקש לקרוא מכאן באמצעות זוכי הפרס ואורחינו כולם להתגייס למסע גדול שתכליתו להפריד הפרדה מלאה בין פוליטיקה למדע. אנחנו פתוחים לכל שיח ודיון פוליטי, אפילו על הבמה הזאת, אבל הדרישה שיוצאת מישראל היא לתת למדע הישראלי לפרוח ולהתפתח בדרכו ללא כל מיגבלות.


שמונת הזוכים- ולמעשה תשעה, הם, ללא יוצא מן הכלל, שילוב מרתק של חלוצים וגדולים בתחומם.

לאיש מאתנו אין ספק, כי אתם המיטב שבמיטב; אלו הם האנשים, יחד עם קודמיהם ועם זוכי הפרס בעתיד, שמשנים את עולמנו ואת הדרך שבה אנחנו מכירים אותו ומפיקים ממנו את המיטב.

המדע והישגיו זוכים לא אחת גם לביקורת על מגבלותיהם המוּבְנוֹת. היה זה הפילוסוף בן המאה השמונה-עשרה, עמנואל קאנט, שבְּ"ביקורת התבונה הטהורה" שלו הטיל ספק ביכולתנו לעמוד על טיבם של דברים לאשורם, והבחין בין "הדבר כמו שהוא" לבין מה שכינה "עולם התופעות"; שם, לדעת קאנט, נמצאים גבלות המחקר: שכן גבולות המרחב והזמן, כמו גם יכולתנו השכלית, מהוות, בסופו של דבר, מגבלה.

כאן, אולי, נמצא גם המכנה המשותף לזוכי הפרס הבאים מתחומי האמנות ולמדענים שבכם: כולכם, כל אחד בדרכו, הצליח לחשוף רבדים חדשים בתחום עיסוקו.

אני מבקש להודות לכולכם על המאמץ, על ההתמדה הרבה, על הסבלנות ועל האמונה הגדולה שלכם בדרך. אתם מהווים עבורנו השראה אדירה, ואני מייחל לכך שהדור הצעיר שייחשף להישגים שלכם יזכה לשיעור אמיתי לחיים ולתמריץ, לאחר שייווכח כי ההשקעה רבת השנים שלכם- משתלמת ומניבה תוצאות מרהיבות!

אני מודה לכל אחד ואחת מכם, ומברך אתכם על הזכייה. עלו והצליחו!

תודה לכל מי שעוסקים במלאכה החשובה של בחירת המועמדים. תודה לקרן וולף האחת והיחידה על תרומה כל- כך חשובה, שנותנת לכולנו פעם אחר פעם את המתנה הגדולה הזו.

הֱיוּ ברוכים! ~ ~ ~

עדיין אין תגובות

מאי 28 2015

השבוע שהיה כך היה: זה לא רק ספורט 24-28.5.15

חברות וחברים,

שעה שתקראו את הדברים הללו כבר נדע מה היא החלטת פיפ"א לגבי השעיית ישראל. קצת בצחוק אמרתי לאחרונה שנוכח הישגיה המרשימים של נבחרת ישראל בכדורגל, ההשעיה הזו לא משנה הרבה. אבל זה כמובן רק בצחוק, כי לפנינו עניין עמוק הרבה יותר.

הפלשתינאים אשר הולכים ומרחיבים את חזית המאבק האזרחית נגד ישראל, כבר נחלו הצלחה, גם אם בסוף יכשלו. הם הריצו את שגרירי ישראל ואת מבקשי  טובתה ללמעלה מ-200 מדינות בעולם כדי להיאבק בהחלטה הזאת. הם הקפיצו את עפר עיני וכל אנשי ההתאחדות לכדורגל לציריך ובכך גם גרמו לרעיון הרע הזה לחלחל ולהזיק, כאמור גם אם ידחה לבסוף.

כבר אמרתי פעמים אין ספור שהמערכה המדינית – כלכלית – משפטית – תרבותית – הסברתית ועכשיו גם ספורטיבית, היא מערכה קשה מבחינתנו. כל יתרונותינו הופכים לחסרונות. הבה ונפנים, בעולם אוהבים אותנו פחות ופחות ולכן אין בעיה לגבש רוב בכל פורום בינלאומי כדי לפגוע בנו. התייחסתי לכך בעיתון הארץ.

הממשלה מינתה השבוע את השר גלעד ארדן לשר ההסברה. בין היתר הוא אמור לטפל ב- BDS, זוהי תנועת החרם, הסנקציות והענישה כלפי ישראל. הגיעה העת שישראל תשקיע בכך מאמצים של ממש, אבל כדרכנו אנחנו פועלים לאט ובאדישות. ארדן הוא "גנרל ללא חיילים". החיילים הם בעיקר צבא הדיפלומטיה הקטן של מדינת ישראל שפזור ברחבי העולם, אבל הדיפלומטים כפופים למשרד החוץ ואת משרד החוץ ארדן לא קיבל. אתה הבנת את זה, ברוך?

את ענייני החוץ של ישראל מנהלים נכון להיום שישה שרים, שישה בעקבות אחד, אבל גם אחד אין. לישראל השבויה במאבק מדיני גדול כאמור אין שר חוץ. אני מאחל לארדן הצלחה, רבים עשו זאת השבוע אבל גם הסתכלו עליו בעיניים עצובות. יש סיכוי גדול כי בנושא ההסברה הוא ימצא את עצמו באותו מקום של ארבעת השרים הקודמים שנכנסו לתפקיד ויצאו ממנו בעור שיניהם. דיברתי על כך במליאת הכנסת וביומן הבוקר של רשת ב' (דקה 1:27:55).

לצפייה בנאום לחצו על התמונה


אגב, אחד נכנס ואחד יוצא, כשארדן הצטרף השבוע לממשלה, מתבקש  אחד משרי הליכוד לצאת. מי זה יהיה? זה קצת מזכיר את האח הגדול VIP, מי יודח השבוע?  ומה נעשה עם תמונת השרים שצולמה לפני עשרה ימים בבית הנשיא, האם ישפצו אותה? ישתלו את ארדן ויעקרו את בגין?

עוד שרה שעושה בימים אלה את ראשית צעדיה היא שרת התרבות והספורט מירי רגב. הקורא והקוראה הממוצעים מבינים בוודאי כי אני מכיר את מירי רגב לא מהיום ולא מאתמול. היא שימשה כדוברת צה"ל  15 שנה אחרי.  היו לה שאיפות אחרות אבל היא קיבלה בסופו של דבר תיק חשוב, שמשפיע על חייהם של אנשים רבים. כחברת כנסת היא השמיעה הצהרות ונהגה בצורה הפוכה לחלוטין לתואר ״ תרבותי״. בפנתיאון הלאומי היא תהיה ״כפיים״ ו״תעשו לו יום הולדת״ שלא לדבר על מבקשי העבודה כ״סרטן״. דברים מקוממים ומזעזעים שלא ניתן למחוק.. מכאן גם  קבלת הפנים העגומה שהכינו לה רבים בהילת האמנים, כולל שלום חנוך, שסרב לאפשר לה לפתוח את פסטיבל ישראל, בערב שלו. אני מציע, חברות וחברים,  לשפוט אותה מעתה לפי מעשיה ולפי הצהרותיה כשרה בממשלת ישראל.  לכל אחד מגיעה הזדמנות לפתוח דף חדש.

תחומי התרבות והספורט יקרים לי, שימשתי בעבר גם כמנכ"ל המשרד והשקעתי הגבה בהקמתו וביסוסו. אני מתכוון לעקוב בערנות וביסודיות אחר פעולותיה כדי להבטיח כי הן תהיינה ממלכתיות, לא פוליטיות, לא מתלהמות ולא פוגעניות. השתתפתי השבוע בתכנית "הצוללת" בה ייעצנו חברי ואני  לשרה רגב כיצד לנהוג בתפקידה החדש.

השבוע הגיעו לכנסת נציגי הסטודנטים לרגל יום הסטודנט הבינלאומי. עברו הרבה שנים מאז הייתי סטודנט (אם כי לצורך כתיבת הדוקטורט חזרתי לפקוד את האוניברסיטאות, בעיקר את אוניברסיטת בר אילן), אבל עדיין כל מפגש עם הדור הזה מעורר בי שמחה ותקווה. הסטודנטים שלנו מבוגרים, שקולים, מאוזנים  ובשלים יותר מאשר סטודנטים במדינות אחרות בעולם. החיים בארץ בכלל והשירות הצבאי בפרט  מבגרים אותם והם באים  לקמפוסים כבר כאנשים שעשו משהו בחיים. בסופו של יום, האנשים הצעירים האלה יעצבו את עתידה של מדינת ישראל. וזאת גם היתה תמצית דבריי אליהם: אל תחכו לממשלה, אל תחכו לכנסת, תפעלו אתם ברוחכם, ביוזמתכם ובכוחכם. נכון שמחאת 2011 לא השיגה את כל ההישגים, אבל היא פתחה פתח גדול וממנו צריך רק ללכת הלאה.


שבת שלום לכם. תם השרב הכבד…

נחמן שי

עדיין אין תגובות

הבא »