פבר 16 2017

תודה ללשכת שי

תודה ללשכת שי

עדיין אין תגובות

פבר 06 2017

The Knight Commander's Cross of the Order of Merit of the Federal Republic of Germany

מאת: נושאים: נאומים

Yesterday I had the honor of receiving the Knight Commander's Cross (Badge and Star) of the Order of Merit of the Federal Republic of Germany. This is the speech i carried on the special event:

I accept the Knight Commander's Cross, being presented by Germany's ambassador to Israel on behalf of the President of the Federal Republic, with mixed feelings. On the one hand, I am filled with gratitude and appreciation. On the other hand, this gesture is accompanied by reservations and pain.

Like many in attendance today—indeed, like many Israeli citizens—I carry with me personal, family, and national memories. These will stay an inseparable part of me forever. Although the memories fade slightly from one generation to the next, they remain as powerful as ever.

When my sister was born in the midst of the Second World War, my mother named her Ayala ("fawn" in Hebrew) for her own father, Zvi (which means "deer"). He had been deported from the Warsaw Ghetto with his wife, Rosa, their daughter, Nechama, and their son-in law, Sigmund, to Auschwitz, where they perished. When I was born three years later, I was named after Nechama.

My mother constantly talked about her family. It was as if she was trying to hand us her own memories and feelings. She refused to travel to Poland and even to seek any reparations for her family. Only when she turned 80 did she return to her hometown of Włocławek in northern Poland. We found neighborhood, the city square, her street, her house, even her room, but no Jewish life.. After visiting all her favorite city sites—the park, the Wisła River, and many other place that still brought back memories. Than finally she stopped, called us and said, "I have nothing left to do here. This is all over, but I have my new life, my new family, my new homeland. Let's go back."

Some years later, I took a similar trip my wife, Rivka, to her parents' small hometown of Złoczew. This trip, too, was a search for what can obviously no longer be found. These journeys for our roots are somewhat strange. We know that there is no longer anything there, but we still insist on looking for something—a sign, a street name, an abandoned cemetery.

And yes, during another visit to the cemetery in my mother's hometown, I found a large gravestone with the name "Isaac Żychlinsky"—my mother's maiden name. Even then, there was no one who could enlighten me as to the identity of this Isaac Żychlinsky. Perhaps he was her grandfather, my own great-grandfather? No idea.

Maybe, ours is a search for an answer to the ever-present questions, "How did it happen? Why did it happen?"

The Jewish people are occupied with the past, even obsessed with it, because that is where our roots lie. Every Shabbat, we read another section of the Torah, another chapter in the story of the Jewish people and nation. Without the past, our lives have no beginning.

Today, for the third time in Jewish history, we enjoy sovereignty and independence. We have the good fortune to be in first generation of the rebirth, the generation that was born and grew up alongside the new Hebrew State. The Diaspora became distant. For many years, we hated it because we thought everything began here, with us. Nonsense.

We are proud of having an independent, sovereign country with a Jewish majority that can ensure relative security for its citizens and realize the hopes of our national movement, Zionism. The responsibility for running this state and ensuring the future has been passed to us. This is a great responsibility. Less exciting, perhaps, than our parents' fight for independence and laying the foundations for a state, but no less significant and no less of a responsibility.

This was the reason I entered politics eight years ago after successful careers in the media, the IDF, the Jewish world, and academia. The Labor Party and the Zionist Camp best represent the education I received at home, in a youth movement, during the military service. The Labor Party is committed to combining a strong and uncompromising stance on security with sensitivity on social matters and social responsibility.

The Knesset is the place with the greatest influence on the future of the State and of the generations to come. During the past nine years, we have had five grandchildren; I hope there will be more.

In the Knesset, I joined the Israel–Germany Parliamentary Friendship Group, which I have chaired during the 19th and 20th Knessets. That decision  required a conversation with my mother who asked for an explanation. And I did, focusing mainly on our commitment to the present Israeli generation as well as to the generations of the future. She was silent, and I will never know whether this was a sign of protest or agreement.

During the past several years, I have come to appreciate the new Germany—democratic, stable, a rising economic and diplomatic power. I met many Germans in politics, academia, and even in the military and  was impressed by their dedication to a different and changed Germany.

Israel and Germany, the Knesset and the Bundestag, share common values: democracy, human rights, the rule of law, a commitment to justice, and a sense of responsibility that transcends geographic boundaries. One of the greatest acts of humanity that Germany recently undertook was to admit over one million refugees from Syria and other countries who were knocking on Europe's gates. This at a time when other counties are closing their borders to refugees.

Today, Germany is our faithful friend, second only to the United States. German diplomats and representatives stands by Israel in every international arena. One of the strongest links between our countries is the German–Israeli Parliamentary Friendship Group. My colleagues, thank you for your personal friendship and commitment to the State of Israel.

Recently, I saw a documentary from fifty years ago about Ben-Gurion. He reminds us all that we are the chosen people. Our responsibility as Jews is tikkun olam, repairing the world. This mission bids us to aid others, support the weak, and be a light unto the nations. Unfortunately, our state does not realize this vision. We aren't there yet. But we can't give up. Our most important task is to live in peace with our neighbors. We have made some progress, but a major challenge still awaits us—reaching peace with the Palestinians. At the same time, we must maintain the foundational values of the Jewish people and the State of Israel: Jewish, Zionist, secure, and moral.

Every so often, I visit Berlin and, of course, the Bundestag. A gorgeous building that carries the weight of decades of German history. I generally gaze up to the heavens—which are sometimes blue and sometimes grey—and have a talk with my aunt Nechama, or Chomka as she was known. "You see," I tell her, "Eva's son, your nephew, is now a Member of the Knesset of Israel. He has come to the Bundestag to talk with his German colleagues as an equal. You see, Chomka, despite it all, you—we—won in the end."

Thanks very much to all of you. I am so grateful. Thank you.

עדיין אין תגובות

ינו 06 2017

דגל שחור

לחצו כאן, התחברו לדף הפייסבוק שלי, תעשו לייק- והצטרפו לעדכונים שוטפים !

דגל שחור

בין אזריה לבין מועצת הביטחון  | חדשות בינלאומיות לכולם | חקירת ראש הממשלה | העובדים הסוציאליים אינם שק החבטות  | של מי  גוף האישה | ומה עוד?

 חברות וחברים, 

בית הדין הצבאי הניף השבוע דגל שחור מול פניה של החברה הישראלית. מעבר להרשעה של החייל אלאור אזריה, הכרעת הדין היא מרחיקת לכת ומגדירה מחדש מהו טוהר הנשק, מהו צבא מוסרי וכיצד החיילים והמפקדים בו אמורים להתנהג.רק לשם כך היה צורך במשפט הזה. בשעתו הגדל הונף לאחר הטבח בכפר קאסם בשנת 1956. השבוע הדגל הונף שוב. 

פרץ התגובות שבא אחרי הכרעת הדין  היה אחד מהמחזות הקשים שהארץ הזו ראתה. נכון, רק מאות התאספו במרכז תל אביב, אבל אלפים על אלפים הגיבו ברשתות החברתיות ושם השתוללה שנאה גדולה כלפי בית הדין הצבאי, כלפי הרמטכ"ל, כלפי מוסדות שלטוניים ואנשי ציבור. זאת החלקה הקטנה שלי:

בתגובה קיבלתי שטף של תגובות נאצה, אחת מהן מצטיינת במיוחד:

ההודעה הזאת הועברה למשטרה ואני מחכה לשמוע מה יקרה  הלאה. הגיעה העת שמדינת ישראל תחליט איפה היא עומדת. מלחמה בטרור היא חיונית מאין כמוה אבל אפשר וצריך להילחם בה על פי ערכינו שלנו, כפי שהיה מאז ומעולם. היו חריגות והן טופלו תמיד ביד קשה. אם נניח לרוח הרעה הזו להשתלט עלינו, לא תהיה פה מדינה אלא אוסף אנשים ללא חוק וללא סדר וללא מוסר. 

לגבי החייל עצמו, כל מה שנאמר על חנינה אינו רלוונטי כרגע. הפופוליסטים תפסו טרמפ. האפשרות הזו תעלה לסדר היום רק לאחר גזר הדין והיא תלויה, כמובן, תהליכים המשפטיים וגם בחוות הדעת של הרמטכ״ל. השבוע הזה הוא השבוע של הכרעת הדין, חשוב שנבין ונפנים אותן ורק אחר כך תבוא, אם בכלל, החנינה.

בין ההחלטה במועצת הביטחון על עמונה ובין הרשעתו של אלאור אזריה עובר קו אחד, קו חשוב. ישראל נקרעת בין שני היסודות, היהודי והדמוקרטי. בעניין עמונה נשברו המגבלות וההחלטה להפקיע אדמות פרטיות עלתה ותעלה לנו במחיר בינלאומי יקר. במקרה של החייל, הצליח בית הדין הצבאי לחלץ אותנו ממצוקה. אנו חייבים לו תודה. הדי ההחלטה במועצת הביטחון טרם שככו. על פי הצעתי הדחופה לסדר היום דנה השבוע הכנסת בהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם, החלטה 2334. 

בחודש הבא ועידת השלום בפאריז. המתקפה אינה נעצרת.

ועדת הכלכלה קידמה השבוע הצעת חוק שלי. יום חג, כמעט. זה לא עניין פשוט, נוכח המצור שהקואליציה הטילה על הצעות החוק שלנו ובכל זאת להצעה זו נמצאה תמיכה והיא תאושר בסופו של דבר.

הצעת החוק מבקשת להנגיש לציבור תושבי הארץ שאינם דוברי עברית אלא אנגלית, ערבית וצרפתית, את החדשות בשפתם. עד עכשיו היו השידורים בערוץ 1, 2 ו-10 בשפות אלה דלים וחלקיים או לא היו כלל. הגעתי למסקנה כי הם זכאים לכך כמו דוברי העברית פה. על עניין זה אני נאבק שנים אחדות מאז שהגעתי לכנסת. מצאתי את תחנת i24News שמשדרת מנמל יפו ואני מקווה ששידוריה, שהינם כמעט בלתי מוכרים בארץ, יגיעו מעתה לא רק למדינות אירופה אלא גם למדינות המזרח התיכון וכמובן לתושבי ישראל והשטחים. זאת תהיה גם תשובה למאות לוויינים המרחפים מעל לראשינו ומשדרים בערבית ובאנגלית ללא שידור אחד לפחות שמקורו בישראל! האזינו לדברי:

ראש הממשלה שוב נחקר. לדברי המשטרה, הוא חשוד בשתי פרשות: פרשת קבלת טובות הנאה ובעוד פרשה, שעליה נחקר אתמול ועדיין אין עליה פרטים. מה שידוע הוא שהפרשה השנייה היא זו שגרמה ליועמ"ש לשנות את דעתו ולאפשר לשוטרים לחקור את נתניהו.

אף אחד אינו חוגג כמובן. עברנו כבר כמה ראשי ממשלה שנחקרו. אחדְ מהם עדיין בכלא. כאזרח ישראלי, איני רוצה לראות את ראש הממשלה שלי מואשם בשחיתות כלשהי. אני מקווה שיתאפשר לרשויות לנהל ולמצות את החקירה במהירות, כדי שיוכל לחזור ולנהל המדינה. אנחנו באופוזיציה נעשה את שלנו במסגרת הדמוקרטית בישראל. כך צריך להחליף שלטון. 

העובדים הסוציאליים נלחמים שוב מלחמה גדולה, לא בשבילם, אלא למען ציבור גדול של מטופלים מכל גווני החברה. עבודה סוציאלית היא מקצוע  מפרך וקשה שלעולם אינה מפצה את האנשים שעוסקים בו. הפעם הם הגיעו לוועדה למעמד האישה וולועדה לעבודה ורווחה כדי למחות על נטל נוסף שהוטל עליהם ללא פיצוי. נושא שקשור לניצולי שואה. איש לא שאל כיצד ינהלו עוד ועוד תיקים, עוד ועוד מטופלים. דרך הדיון הזה עלו גם שאלות גדולות של שיימינג כלפיהם ברשתות החברתיות, של איומים פיזיים על עבודתם ושל מחסור חמור בעובדים ובאמצעים. כפי שעשיתי בעבר שוב שוב, באתי להזדהות אתם. הנה הדברים שאמרתי:

כחבר הוועדה לקידום מעמד האשה אני משתדל להגיע לדיונים ולא תמיד הדבר אפשרי, אבל השבוע לא הסכמתי לוותר על דיון בהצעה שנועדה לצרף רב או קאדי לוועדות להפסקת הריון. מבחינתם זו כמובן נוסחה נהדרת להקשות על קבלת האישור בוועדה. הייתה שם הסכמה רחבה, בין  מפלגתית, שאין להרחיב את המנדט של הוועדות ובמידת הצורך, אולי אף כדאי לצמצם אותו. גופה של האישה הוא רכושה והיא רשאית לעשות בו כרצונה.  היא לא זקוקה לוועדות ציבוריות. כך אמרתי ובזה אני מאמין.

מה עוד היה לנו השבוע:

בעקבות לחצים מהימין ומהמתנחלים, החליט היועמ"ש לקצץ בתחומי סמכותה של דינה זילבר, המשנה ליועמ"ש, ולהעביר חלק מהם למשנים אחרים שלו, זאת בין היתר בשל עמדותיה וחוות הדעת שלה שלא עלו בקנה אחד עם עמדות השרה והרוח החדשה במשרד. למשל, בסוגיית החטיבה להתיישבות או התנגדותה בדיונים פנימיים במשרד המשפטים למתווה נכסי הנפקדים שהוצע כפתרון בעניין מאחז עמונה.

ועדת החוץ של הפרלמנט האירופי הגיעה לכנסת לביקור. התבקשתי להציג בפניהם את עמדותיו של המחנה הציוני. בין אירופה לישראל ישנה קירבה גדולה ואני שמח שאנו משתתפים לפחות כמשקיפים בפרלמנט האירופי ובמועצת אירופה. בין ישראל ובין מרבית מדינות אירופה היחסים המדיניים, הכלכליים והתרבותיים טובים מאד. הדברים שהשמעתי מבטאים את הקו המדיני שלנו, את הדרישה הבלתי מתפשרת להסדר מדיני גם אם ברגע מסוים אין פרטנר או המוטיבציה של הצד השני קטנה. בעיני האינטרס העליון הוא שלנו להיפרד מן החיבוק הפלסטיני ולקיים מדינה אחת יהודית לצד מדינה פלסטינית:

דברים דומים הבעתי בפני סטודנטים מצטיינים מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק שבאו ללמוד על הבעיות של האזור. קבוצה מעורבת של נציגים ממדינות שונות, מנהיגי העתיד במדינותיהם. אני שמח על ההזדמנות בכל פגישה ופגישה כזו  לטפח בהם אהדה למדינת ישראל, למדינה שלי.

השבוע העבירה הכנסת את התיקון השישי לחוק תאגיד השידור, המאפשר לדחות את הקמתו לפחות עד חודש אפריל. עניין שעולה לקופת המדינה כ- 160 מיליון שקלים מיותרים. כאופוזיציה, ניצלנו את בימת מליאה כדי להתנגד נחרצות למהלך הבזבזני והמיותר. אני החלטתי לספק הצצה אישית נדירה אל הימים האחרים של השידור הציבורי ובין היתר, סיפרתי כיצד שמעתי על פרוץ מלחמת יום הכיפורים, איך שרון הדיח אותי מתפקיד יו״ר רשות השידור ומה צריך לעשות למען שידור ציבורי אמיתי ואחראי. מוזמנים לשמוע.

שמחתי לפגוש את המתמודדים למזכ"לות המפלגה בסניף פתח תקווה, בדיון בניצוחו של שלום קוטלר, חברנו.

בביתה של ד"ר שרה ג'נסטיל במבשרת שוחחנו איילת נחמיאס, יוסי יונה ואני עם חברי מפלגה על עתידה העבודה.


זהו. עוד שבוע. לקראת שישי ההתרגשות שוככת.

שבת שלום,


עדיין אין תגובות

נוב 09 2016

הצונאמי כבר כאן

מאת: נושאים: מאמרים


עכשיו, בוקר יום רביעי, האדמה עדיין רועדת. היא תרעד הרבה זמן, לפחות ינואר 2017 וגם אחר כך. האבק טרם שקע ואפשר גם שיהיה עוד צונאמי, כמקובל אחרי רעידות אדמה. אמריקה מציגה מהפיכה מודל 2016. האנשים השמרנים ביותר, ה״לב״ של אמריקה, הארץ הגדולה שבין החוף המערבי לבין החוף המזרחי, החליטו להפוך את התמונה הפוליטית, את המציאות הפוליטית של 8 השנים האחרונות, על פניה. מרד חברתי ופוליטי.


בעולם כולו מנסים להפוך ולהפוך בדרמה האדירה הזאת; הכל, לכאורה, הוביל לתוצאה אחת, וכולם, כמעט, היו שותפים לתובנה הזו, התקשורת, הסוקרים, המגזר העסקי ורוב העולם, והנה התברר כי שום דבר אינו סופי, עד שהוא סופי.


כבר ברור שנפתח פרק חדש ביחסי ישראל ארה״ב. נשיא חדש מביא עימו לפחות 5000 בכירים, כולל שגרירים, שמחליפים את המינויים הפוליטיים הקיימים ובונים ממשל חדש. זהו נוהל קיים וגם תרבות פוליטית במיטבה, אנשים חדשים בונים מדיניות חדשה.  גם בקונגרס, שהפך עתה לרפובליקאי כולו, מתחיל עידן חדש. ישראל תידרש מהר מאד לחריש עמוק ביחסים עם הבית הלבן החדש, עם האדמיסטרציה הרפובליקאית ועם הקונגרס.


לכאורה, נתניהו צריך להיות מרוצה. בינו לבין אובמה לא שררה ידידות גדולה ולמרות ששניהם ניסו לאחרונה להציג חזות של ״עסקים כרגיל״ עמדה מתיחות באוויר. למרבה השמחה, נתניהו נעתר ללחץ הפנימי וסיכם את הסכם הסיוע ל 10 השנים הבאות. בירושלים בוודאי ינסו להוציא מתוכו כמה סעיפים, בעיקר אלה הכרוכים בהגבלות על הגדלתו בעתיד ועל הפסקת המרה של דולרים לשקלים, מה שקרוי שיפור עמדות. ההסכם הזה  מחסן את ישראל מפני נסיגה אמריקאית ממנו. המסורת האמריקאית היא שממשל נכנס מכבד התחייבויות של הממשל היוצא.


לנתניהו הכרות שטחית בלבד עם טראמפ. הוא נפגש עימו בקצרה לפני שבועות אחדים, טראמפ התייחס לפגישה הזאת באחד העימותים, אבל ספק אם ניתן היה לעמוד מהי עמדתו האמתית כלפי ישראל, אם קיימת בכלל. נאומו בוועידת איפא״ק היה חשוב הרבה יותר, אבל אפשר לכלול אותו במכלול של קמפיין בחירות ולקחת אותו בזהירות רבה. יהיה מסקרן לבדוק הבטחות כמו העברת השגרירות לירושלים. היא ניתנה בעבר וכמובן לא התממשה.


לשגריר בוושינגטון, רון דרמר, צפויה מחילה. ממשל רפובליקאי עשוי לקרב אותו, בניגוד לגורמים בממשל היוצא שכעסו עליו ומידרו אותו לעיתים.

בירושלים פתחו כבר יומנים כדי לחפש מועד לביקורו בוושינגטון. נתניהו ישתדל  להגיע במהירות לשדרות פנסילבניה ולנסות ולפתוח פרק חדש ביחסיו עם טראמפ. ראשי ממשלה  בישראל זקוקים לקו חם קבוע לנשיא ארה״ב, שאותו יוכלו להפעיל בכל רגע של מצוקה. אגב, אובמה, למרות יחסים העכורים עם נתניהו, תמיד הרים את הטלפון כאשר ישראל ונתניהו נזקקו לו.


ביחסים הבינלאומיים אמר טראמפ דברים והיפוכם. לכאורה, גישתו הבדלנית של טראמפ מבשרת רעות לישראל.  בוחריו, אם ניתן לאפיין אותם, דוגלים ב״אמריקה תחילה״. טראמפ הבטיח להשית על בנות הברית של ארה״ב את הוצאות של מחיר הביטחון שהיא מקנה להם, והזכיר את ערב הסעודית. אבל גם ישראל כלולה במועדון הזה, שנזקק להגנה אמריקאית. איך הדבר מתיישב עם תפיסת ה״יד החזקה״ של טראמפ וביקורתו על אובמה ובעיקר קלינטון, שכשלו, לטעמו, במדינות החוץ,  והניחו לדעא"ש להשתלט על סוריה ועירק. אובמה היה חסיד של דיפלומטיה, של שיח ושיג ונמנע ככל הניתן מהפעלת כוח. טראמפ עשוי לשנות את הפרדיגמה הזאת ולהחזיר את הכח האמריקאי לזירה הבינלאומית, אבל, מה שמעניין במבחן המידי, האם יהיה מוכן לשלוח כוח צבא להתמודדות על הקרקע עם דעא"ש ועל חשבון מי, אגב?


המשוואה שבין ישראל לאמריקה היא חסרה אם אין מוסיפים לה את הקהילה היהודית בארה״ב. זהו משולש ברזל, שכל צלע בו תורמת ונתרמת. הפעם, שוב, התייצבה הקהילה היהודית לצד המפלגה הדמוקרטית ומועמדותה של הילארי קלינטון. עמדה פה ידידות ארוכה שהתחזקה בשנים שביל קלינטון היה נשיא ואחר כך כאשר הילארי שירתה כסנטורית. יתכן שהפעם נשבר קו ה 70%, של התמיכה המסורתית בדמוקרטים. יהודים בלטו גם בתרומות, בסדר גודל שלא היה ידוע בעבר, והתגייסו להצלחת המועמדת הדמוקרטית.


כדרכם, לא שמו היהודים את כל הביצים בסל אחד.  בצוות של טראמפ היו מעורבים יהודים רבים, בעיקר מן האגף השמרני והדתי -אורתודוקסי שבקהילה היהודית. חשיבותם עלתה עתה, ללא ספק. מול כל התורמים היהודיים בעשירייה הראשונה של הדמוקרטים, הוביל שלדון אדלסון את תורמי טראמפ. מתברר כי הפעם חושיו הפוליטיים לא אכזבו. אדלסון יהיה  איש מפתח לנשיא החדש. הקהילה היהודית עצמה מפוצלת, בין היתר על רקע דתי, ועתה יידרש שיתוף פעולה בין הזרמים הללו ששוררות בקרבם מחלוקות רחבות. צריך לקוות כי המכנה המשותף של ישראל וטובתה יקרבו אותם בשעה המיוחדת הזו.


ישראל תיזקק לקהילה היהודית כולה. בלאו הכי היא מתכווצת והולכת. בינה לבין ישראל התרחבו המחלוקות, הפוליטיות והדתיות. בציבור היהודי לא אהבו את התייצבותו של נתניהו מול אובמה, זה כבר לא רלוונטי, ובמישור אחר את ההפרה של ההתחייבות להקים רחבת תפילה משותפת ליד הכותל. סוגיית הכותל קיבלה משמעות סמלית כמעט במכלול היחסים בין ישראל והקהילה היהודית בארה״ב. חשוב מאד להסירה סוף סוף על סדר היום, כי נדרש עתה סדר יום חדש.


אני מניח כי באיפא״ק עושים עתה הערכת מצב מחודשת, קודם כל כי הגיעו ונשרו מחוקקים בשני הבתים, שנית מפני שממשל רפובליקאי הוא באופן דרמטי שונה ולבסוף הזהות הפוליטית הנדירה בין הנשיא והקונגרס נוטלת הרבה מכוח התמרון של איפא״ק.ְ נכון שאפילו קונגרס רפובליקאי אינו מחויב בכל לנשיא, ובמיוחד נשיא שנבחר נגד רצונו של הממסד הרפובליקאי, אבל עדיין הפעלת הקונגרס ככח מאזן מול הנשיא, תהיה משימה קשה מבעבר.


ועכשיו לצונאמי, שעליו דיברתי בראשית דברי. עוד לפי 20 בינואר, מחכים לממשלת ישראל חודשיים של לחץ ועצבים. הנשיא אובמה זועם. הוא השקיע בקלינטונים הרבה  והתאכזב. המורשת שלו  עומדת בספק גדול, בעיקר רפורמת הבריאות. נשארה לו המורשת המדינית. עתה, אם ירצה, יוכל לחתום את כהונתו בהצהרה נשיאותית או אפילו בדיון במועצת הביטחון, על המזה״ת ועל יחסי ישראל -פלשתין. דעותיו ידועות ואין כח שיעצור אותו.


קחו נשימה ארוכה.  הדרמה רק מתחילה.


ח"כ ד"ר נחמן שי הוא יו"ר שדולת יחסי ישראל – ארה"ב.


עדיין אין תגובות

הבא »