'תקשורת'

ינו 06 2017

דגל שחור

לחצו כאן, התחברו לדף הפייסבוק שלי, תעשו לייק- והצטרפו לעדכונים שוטפים !

דגל שחור

בין אזריה לבין מועצת הביטחון  | חדשות בינלאומיות לכולם | חקירת ראש הממשלה | העובדים הסוציאליים אינם שק החבטות  | של מי  גוף האישה | ומה עוד?

 חברות וחברים, 

בית הדין הצבאי הניף השבוע דגל שחור מול פניה של החברה הישראלית. מעבר להרשעה של החייל אלאור אזריה, הכרעת הדין היא מרחיקת לכת ומגדירה מחדש מהו טוהר הנשק, מהו צבא מוסרי וכיצד החיילים והמפקדים בו אמורים להתנהג.רק לשם כך היה צורך במשפט הזה. בשעתו הגדל הונף לאחר הטבח בכפר קאסם בשנת 1956. השבוע הדגל הונף שוב. 

פרץ התגובות שבא אחרי הכרעת הדין  היה אחד מהמחזות הקשים שהארץ הזו ראתה. נכון, רק מאות התאספו במרכז תל אביב, אבל אלפים על אלפים הגיבו ברשתות החברתיות ושם השתוללה שנאה גדולה כלפי בית הדין הצבאי, כלפי הרמטכ"ל, כלפי מוסדות שלטוניים ואנשי ציבור. זאת החלקה הקטנה שלי:

בתגובה קיבלתי שטף של תגובות נאצה, אחת מהן מצטיינת במיוחד:

ההודעה הזאת הועברה למשטרה ואני מחכה לשמוע מה יקרה  הלאה. הגיעה העת שמדינת ישראל תחליט איפה היא עומדת. מלחמה בטרור היא חיונית מאין כמוה אבל אפשר וצריך להילחם בה על פי ערכינו שלנו, כפי שהיה מאז ומעולם. היו חריגות והן טופלו תמיד ביד קשה. אם נניח לרוח הרעה הזו להשתלט עלינו, לא תהיה פה מדינה אלא אוסף אנשים ללא חוק וללא סדר וללא מוסר. 
  

לגבי החייל עצמו, כל מה שנאמר על חנינה אינו רלוונטי כרגע. הפופוליסטים תפסו טרמפ. האפשרות הזו תעלה לסדר היום רק לאחר גזר הדין והיא תלויה, כמובן, תהליכים המשפטיים וגם בחוות הדעת של הרמטכ״ל. השבוע הזה הוא השבוע של הכרעת הדין, חשוב שנבין ונפנים אותן ורק אחר כך תבוא, אם בכלל, החנינה.

בין ההחלטה במועצת הביטחון על עמונה ובין הרשעתו של אלאור אזריה עובר קו אחד, קו חשוב. ישראל נקרעת בין שני היסודות, היהודי והדמוקרטי. בעניין עמונה נשברו המגבלות וההחלטה להפקיע אדמות פרטיות עלתה ותעלה לנו במחיר בינלאומי יקר. במקרה של החייל, הצליח בית הדין הצבאי לחלץ אותנו ממצוקה. אנו חייבים לו תודה. הדי ההחלטה במועצת הביטחון טרם שככו. על פי הצעתי הדחופה לסדר היום דנה השבוע הכנסת בהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם, החלטה 2334. 

בחודש הבא ועידת השלום בפאריז. המתקפה אינה נעצרת.

ועדת הכלכלה קידמה השבוע הצעת חוק שלי. יום חג, כמעט. זה לא עניין פשוט, נוכח המצור שהקואליציה הטילה על הצעות החוק שלנו ובכל זאת להצעה זו נמצאה תמיכה והיא תאושר בסופו של דבר.

הצעת החוק מבקשת להנגיש לציבור תושבי הארץ שאינם דוברי עברית אלא אנגלית, ערבית וצרפתית, את החדשות בשפתם. עד עכשיו היו השידורים בערוץ 1, 2 ו-10 בשפות אלה דלים וחלקיים או לא היו כלל. הגעתי למסקנה כי הם זכאים לכך כמו דוברי העברית פה. על עניין זה אני נאבק שנים אחדות מאז שהגעתי לכנסת. מצאתי את תחנת i24News שמשדרת מנמל יפו ואני מקווה ששידוריה, שהינם כמעט בלתי מוכרים בארץ, יגיעו מעתה לא רק למדינות אירופה אלא גם למדינות המזרח התיכון וכמובן לתושבי ישראל והשטחים. זאת תהיה גם תשובה למאות לוויינים המרחפים מעל לראשינו ומשדרים בערבית ובאנגלית ללא שידור אחד לפחות שמקורו בישראל! האזינו לדברי:

ראש הממשלה שוב נחקר. לדברי המשטרה, הוא חשוד בשתי פרשות: פרשת קבלת טובות הנאה ובעוד פרשה, שעליה נחקר אתמול ועדיין אין עליה פרטים. מה שידוע הוא שהפרשה השנייה היא זו שגרמה ליועמ"ש לשנות את דעתו ולאפשר לשוטרים לחקור את נתניהו.

אף אחד אינו חוגג כמובן. עברנו כבר כמה ראשי ממשלה שנחקרו. אחדְ מהם עדיין בכלא. כאזרח ישראלי, איני רוצה לראות את ראש הממשלה שלי מואשם בשחיתות כלשהי. אני מקווה שיתאפשר לרשויות לנהל ולמצות את החקירה במהירות, כדי שיוכל לחזור ולנהל המדינה. אנחנו באופוזיציה נעשה את שלנו במסגרת הדמוקרטית בישראל. כך צריך להחליף שלטון. 

העובדים הסוציאליים נלחמים שוב מלחמה גדולה, לא בשבילם, אלא למען ציבור גדול של מטופלים מכל גווני החברה. עבודה סוציאלית היא מקצוע  מפרך וקשה שלעולם אינה מפצה את האנשים שעוסקים בו. הפעם הם הגיעו לוועדה למעמד האישה וולועדה לעבודה ורווחה כדי למחות על נטל נוסף שהוטל עליהם ללא פיצוי. נושא שקשור לניצולי שואה. איש לא שאל כיצד ינהלו עוד ועוד תיקים, עוד ועוד מטופלים. דרך הדיון הזה עלו גם שאלות גדולות של שיימינג כלפיהם ברשתות החברתיות, של איומים פיזיים על עבודתם ושל מחסור חמור בעובדים ובאמצעים. כפי שעשיתי בעבר שוב שוב, באתי להזדהות אתם. הנה הדברים שאמרתי:

כחבר הוועדה לקידום מעמד האשה אני משתדל להגיע לדיונים ולא תמיד הדבר אפשרי, אבל השבוע לא הסכמתי לוותר על דיון בהצעה שנועדה לצרף רב או קאדי לוועדות להפסקת הריון. מבחינתם זו כמובן נוסחה נהדרת להקשות על קבלת האישור בוועדה. הייתה שם הסכמה רחבה, בין  מפלגתית, שאין להרחיב את המנדט של הוועדות ובמידת הצורך, אולי אף כדאי לצמצם אותו. גופה של האישה הוא רכושה והיא רשאית לעשות בו כרצונה.  היא לא זקוקה לוועדות ציבוריות. כך אמרתי ובזה אני מאמין.

מה עוד היה לנו השבוע:

בעקבות לחצים מהימין ומהמתנחלים, החליט היועמ"ש לקצץ בתחומי סמכותה של דינה זילבר, המשנה ליועמ"ש, ולהעביר חלק מהם למשנים אחרים שלו, זאת בין היתר בשל עמדותיה וחוות הדעת שלה שלא עלו בקנה אחד עם עמדות השרה והרוח החדשה במשרד. למשל, בסוגיית החטיבה להתיישבות או התנגדותה בדיונים פנימיים במשרד המשפטים למתווה נכסי הנפקדים שהוצע כפתרון בעניין מאחז עמונה.

ועדת החוץ של הפרלמנט האירופי הגיעה לכנסת לביקור. התבקשתי להציג בפניהם את עמדותיו של המחנה הציוני. בין אירופה לישראל ישנה קירבה גדולה ואני שמח שאנו משתתפים לפחות כמשקיפים בפרלמנט האירופי ובמועצת אירופה. בין ישראל ובין מרבית מדינות אירופה היחסים המדיניים, הכלכליים והתרבותיים טובים מאד. הדברים שהשמעתי מבטאים את הקו המדיני שלנו, את הדרישה הבלתי מתפשרת להסדר מדיני גם אם ברגע מסוים אין פרטנר או המוטיבציה של הצד השני קטנה. בעיני האינטרס העליון הוא שלנו להיפרד מן החיבוק הפלסטיני ולקיים מדינה אחת יהודית לצד מדינה פלסטינית:

דברים דומים הבעתי בפני סטודנטים מצטיינים מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק שבאו ללמוד על הבעיות של האזור. קבוצה מעורבת של נציגים ממדינות שונות, מנהיגי העתיד במדינותיהם. אני שמח על ההזדמנות בכל פגישה ופגישה כזו  לטפח בהם אהדה למדינת ישראל, למדינה שלי.

השבוע העבירה הכנסת את התיקון השישי לחוק תאגיד השידור, המאפשר לדחות את הקמתו לפחות עד חודש אפריל. עניין שעולה לקופת המדינה כ- 160 מיליון שקלים מיותרים. כאופוזיציה, ניצלנו את בימת מליאה כדי להתנגד נחרצות למהלך הבזבזני והמיותר. אני החלטתי לספק הצצה אישית נדירה אל הימים האחרים של השידור הציבורי ובין היתר, סיפרתי כיצד שמעתי על פרוץ מלחמת יום הכיפורים, איך שרון הדיח אותי מתפקיד יו״ר רשות השידור ומה צריך לעשות למען שידור ציבורי אמיתי ואחראי. מוזמנים לשמוע.

שמחתי לפגוש את המתמודדים למזכ"לות המפלגה בסניף פתח תקווה, בדיון בניצוחו של שלום קוטלר, חברנו.

בביתה של ד"ר שרה ג'נסטיל במבשרת שוחחנו איילת נחמיאס, יוסי יונה ואני עם חברי מפלגה על עתידה העבודה.

 

זהו. עוד שבוע. לקראת שישי ההתרגשות שוככת.

שבת שלום,

נחמן

עדיין אין תגובות

נוב 09 2016

הצונאמי כבר כאן

מאת: נושאים: מאמרים

 

עכשיו, בוקר יום רביעי, האדמה עדיין רועדת. היא תרעד הרבה זמן, לפחות ינואר 2017 וגם אחר כך. האבק טרם שקע ואפשר גם שיהיה עוד צונאמי, כמקובל אחרי רעידות אדמה. אמריקה מציגה מהפיכה מודל 2016. האנשים השמרנים ביותר, ה״לב״ של אמריקה, הארץ הגדולה שבין החוף המערבי לבין החוף המזרחי, החליטו להפוך את התמונה הפוליטית, את המציאות הפוליטית של 8 השנים האחרונות, על פניה. מרד חברתי ופוליטי.

 

בעולם כולו מנסים להפוך ולהפוך בדרמה האדירה הזאת; הכל, לכאורה, הוביל לתוצאה אחת, וכולם, כמעט, היו שותפים לתובנה הזו, התקשורת, הסוקרים, המגזר העסקי ורוב העולם, והנה התברר כי שום דבר אינו סופי, עד שהוא סופי.

 

כבר ברור שנפתח פרק חדש ביחסי ישראל ארה״ב. נשיא חדש מביא עימו לפחות 5000 בכירים, כולל שגרירים, שמחליפים את המינויים הפוליטיים הקיימים ובונים ממשל חדש. זהו נוהל קיים וגם תרבות פוליטית במיטבה, אנשים חדשים בונים מדיניות חדשה.  גם בקונגרס, שהפך עתה לרפובליקאי כולו, מתחיל עידן חדש. ישראל תידרש מהר מאד לחריש עמוק ביחסים עם הבית הלבן החדש, עם האדמיסטרציה הרפובליקאית ועם הקונגרס.

 

לכאורה, נתניהו צריך להיות מרוצה. בינו לבין אובמה לא שררה ידידות גדולה ולמרות ששניהם ניסו לאחרונה להציג חזות של ״עסקים כרגיל״ עמדה מתיחות באוויר. למרבה השמחה, נתניהו נעתר ללחץ הפנימי וסיכם את הסכם הסיוע ל 10 השנים הבאות. בירושלים בוודאי ינסו להוציא מתוכו כמה סעיפים, בעיקר אלה הכרוכים בהגבלות על הגדלתו בעתיד ועל הפסקת המרה של דולרים לשקלים, מה שקרוי שיפור עמדות. ההסכם הזה  מחסן את ישראל מפני נסיגה אמריקאית ממנו. המסורת האמריקאית היא שממשל נכנס מכבד התחייבויות של הממשל היוצא.

 

לנתניהו הכרות שטחית בלבד עם טראמפ. הוא נפגש עימו בקצרה לפני שבועות אחדים, טראמפ התייחס לפגישה הזאת באחד העימותים, אבל ספק אם ניתן היה לעמוד מהי עמדתו האמתית כלפי ישראל, אם קיימת בכלל. נאומו בוועידת איפא״ק היה חשוב הרבה יותר, אבל אפשר לכלול אותו במכלול של קמפיין בחירות ולקחת אותו בזהירות רבה. יהיה מסקרן לבדוק הבטחות כמו העברת השגרירות לירושלים. היא ניתנה בעבר וכמובן לא התממשה.

 

לשגריר בוושינגטון, רון דרמר, צפויה מחילה. ממשל רפובליקאי עשוי לקרב אותו, בניגוד לגורמים בממשל היוצא שכעסו עליו ומידרו אותו לעיתים.

בירושלים פתחו כבר יומנים כדי לחפש מועד לביקורו בוושינגטון. נתניהו ישתדל  להגיע במהירות לשדרות פנסילבניה ולנסות ולפתוח פרק חדש ביחסיו עם טראמפ. ראשי ממשלה  בישראל זקוקים לקו חם קבוע לנשיא ארה״ב, שאותו יוכלו להפעיל בכל רגע של מצוקה. אגב, אובמה, למרות יחסים העכורים עם נתניהו, תמיד הרים את הטלפון כאשר ישראל ונתניהו נזקקו לו.

 

ביחסים הבינלאומיים אמר טראמפ דברים והיפוכם. לכאורה, גישתו הבדלנית של טראמפ מבשרת רעות לישראל.  בוחריו, אם ניתן לאפיין אותם, דוגלים ב״אמריקה תחילה״. טראמפ הבטיח להשית על בנות הברית של ארה״ב את הוצאות של מחיר הביטחון שהיא מקנה להם, והזכיר את ערב הסעודית. אבל גם ישראל כלולה במועדון הזה, שנזקק להגנה אמריקאית. איך הדבר מתיישב עם תפיסת ה״יד החזקה״ של טראמפ וביקורתו על אובמה ובעיקר קלינטון, שכשלו, לטעמו, במדינות החוץ,  והניחו לדעא"ש להשתלט על סוריה ועירק. אובמה היה חסיד של דיפלומטיה, של שיח ושיג ונמנע ככל הניתן מהפעלת כוח. טראמפ עשוי לשנות את הפרדיגמה הזאת ולהחזיר את הכח האמריקאי לזירה הבינלאומית, אבל, מה שמעניין במבחן המידי, האם יהיה מוכן לשלוח כוח צבא להתמודדות על הקרקע עם דעא"ש ועל חשבון מי, אגב?

 

המשוואה שבין ישראל לאמריקה היא חסרה אם אין מוסיפים לה את הקהילה היהודית בארה״ב. זהו משולש ברזל, שכל צלע בו תורמת ונתרמת. הפעם, שוב, התייצבה הקהילה היהודית לצד המפלגה הדמוקרטית ומועמדותה של הילארי קלינטון. עמדה פה ידידות ארוכה שהתחזקה בשנים שביל קלינטון היה נשיא ואחר כך כאשר הילארי שירתה כסנטורית. יתכן שהפעם נשבר קו ה 70%, של התמיכה המסורתית בדמוקרטים. יהודים בלטו גם בתרומות, בסדר גודל שלא היה ידוע בעבר, והתגייסו להצלחת המועמדת הדמוקרטית.

 

כדרכם, לא שמו היהודים את כל הביצים בסל אחד.  בצוות של טראמפ היו מעורבים יהודים רבים, בעיקר מן האגף השמרני והדתי -אורתודוקסי שבקהילה היהודית. חשיבותם עלתה עתה, ללא ספק. מול כל התורמים היהודיים בעשירייה הראשונה של הדמוקרטים, הוביל שלדון אדלסון את תורמי טראמפ. מתברר כי הפעם חושיו הפוליטיים לא אכזבו. אדלסון יהיה  איש מפתח לנשיא החדש. הקהילה היהודית עצמה מפוצלת, בין היתר על רקע דתי, ועתה יידרש שיתוף פעולה בין הזרמים הללו ששוררות בקרבם מחלוקות רחבות. צריך לקוות כי המכנה המשותף של ישראל וטובתה יקרבו אותם בשעה המיוחדת הזו.

 

ישראל תיזקק לקהילה היהודית כולה. בלאו הכי היא מתכווצת והולכת. בינה לבין ישראל התרחבו המחלוקות, הפוליטיות והדתיות. בציבור היהודי לא אהבו את התייצבותו של נתניהו מול אובמה, זה כבר לא רלוונטי, ובמישור אחר את ההפרה של ההתחייבות להקים רחבת תפילה משותפת ליד הכותל. סוגיית הכותל קיבלה משמעות סמלית כמעט במכלול היחסים בין ישראל והקהילה היהודית בארה״ב. חשוב מאד להסירה סוף סוף על סדר היום, כי נדרש עתה סדר יום חדש.

 

אני מניח כי באיפא״ק עושים עתה הערכת מצב מחודשת, קודם כל כי הגיעו ונשרו מחוקקים בשני הבתים, שנית מפני שממשל רפובליקאי הוא באופן דרמטי שונה ולבסוף הזהות הפוליטית הנדירה בין הנשיא והקונגרס נוטלת הרבה מכוח התמרון של איפא״ק.ְ נכון שאפילו קונגרס רפובליקאי אינו מחויב בכל לנשיא, ובמיוחד נשיא שנבחר נגד רצונו של הממסד הרפובליקאי, אבל עדיין הפעלת הקונגרס ככח מאזן מול הנשיא, תהיה משימה קשה מבעבר.

 

ועכשיו לצונאמי, שעליו דיברתי בראשית דברי. עוד לפי 20 בינואר, מחכים לממשלת ישראל חודשיים של לחץ ועצבים. הנשיא אובמה זועם. הוא השקיע בקלינטונים הרבה  והתאכזב. המורשת שלו  עומדת בספק גדול, בעיקר רפורמת הבריאות. נשארה לו המורשת המדינית. עתה, אם ירצה, יוכל לחתום את כהונתו בהצהרה נשיאותית או אפילו בדיון במועצת הביטחון, על המזה״ת ועל יחסי ישראל -פלשתין. דעותיו ידועות ואין כח שיעצור אותו.

 

קחו נשימה ארוכה.  הדרמה רק מתחילה.

 

ח"כ ד"ר נחמן שי הוא יו"ר שדולת יחסי ישראל – ארה"ב.

 

עדיין אין תגובות

ספט 29 2016

מאמר שפורסם ב- Jerusalem Post

מאת: נושאים: מאמרים

Little piece of heaven on earth– M.K Dr Nachman Shai

 

עדיין אין תגובות

ספט 22 2016

מאמר שפורסם ב- Jerusalem Report

מאת: נושאים: מאמרים,תקשורת

Opinion: Is Netanyahu muzzling the media? – M.K Dr. Nachman  Shai

Prime Minister Benjamin Netanyahu is stifling free speech by weakening Israel’s commercial and public broadcasters.

PRIME MINISTER Benjamin Netanyahu has spent hours upon hours holding off-the-record meetings with the Israeli media in recent weeks. With the exception of cabinet meetings, I don’t believe there is another subject that the prime minister has invested so much time and effort in over the same period. There is, however, no cause for surprise; for Netanyahu, the media has become the message.

When Netanyahu put together his most recent government, he saved for himself the communications portfolio. At first, the move seemed devoid of any logic. It was one thing to act temporarily as foreign minister until new coalition partners could be found, but the Communications Ministry has never been on the list of desirable portfolios for a prime minister. All of Netanyahu’s predecessors have held additional portfolios, but for the most part they would take the defense and foreign ministries.

In the early 1980s, I served as spokesman at the Israeli Embassy in Washington together with Netanyahu who was a diplomatic attaché. We had many conversations about the media and in particular the Israeli media. Netanyahu, then in his early thirties, was hungry for power, influence and fame.

He enjoyed the patronage of the ambassador at the time, Moshe Arens, who told me that one day Netanyahu would become prime minister. In our conversations Netanyahu presented a liberal, pluralistic worldview, saying, “There is room for a plethora of media, and competition between them should be encouraged.”

Thanks to his polished English, his broad knowledge and people skills, Netanyahu very soon made himself the go-to guy for senior journalists, commentators and analysts. Later, as ambassador to the UN, Netanyahu would become a star, a frequent guest on TV who worked his charm on the New York media and elites.

The Israeli media was slow to pick up on Netanyahu’s potential – and the danger inherent in him – but he gradually became a prominent figure both in the US and in Israel.

His relationship with the Israeli media began to develop when he was surprisingly voted head of the Likud and then prime minister.

But since then, his relationship with the media has soured. After countless personal affairs, the media no longer cuts him any slack and he, for his part, has become hostile toward it. In Netanyahu’s perception, his electoral victories have come against the media’s will and he has tapped into a longstanding belief in the Likud that “the media is against us.” This belief has remained unchanged since the Likud first came to power in 1977 until today, despite the fact that it has been the ruling party for the majority of that time. The view has taken root in Likud that the media is leftwing, hostile and serves Netanyahu’s political opponents.

Netanyahu’s feeling of being ostracized led to the launch of a daily paper, the freebie, Israel Hayom, backed by his friend Sheldon Adelson. Israel Hayom became a huge success, passing Yedioth Ahronoth as the widest circulation daily in the country.

It also led to a dramatic decline in the price of advertising, dealing a harsh blow to the media market and in particular to Yedioth, an important political player.

Netanyahu was in fact likely motivated to hold on to the communications portfolio by proposed legislation to ban the distribution of free newspapers – known as the Israel Hayom Bill – that passed an early hurdle in the Knesset in 2014 but never progressed.

He didn’t want any more surprises.

ON THE eve of the last elections in March 2015, the rivalry between Netanyahu and the media reached its peak. The prime minister felt that he was about to lose power among other things because of the media’s hostile coverage of him. Three days before the elections he launched a communications blitz, recruiting the ostensibly hostile media, turned the tables and won the elections.

But Netanyahu didn’t forget. After the elections he set about a major reform of the communications market and he now pulls the strings on both public and private broadcasts.

There is no media outlet in Israel that escapes his influence.

Together with Gilad Erdan, the public security minister, Netanyahu decided to disband the Israel Broadcasting Authority and replace it with the new Israeli Broadcasting Corporation. The truth is that the IBA suffers from mismanagement and corruption, but it is also on the whole a courageous media outlet, and courage and journalistic dedication are not what the prime minister wants.

The new broadcasting corporation got underway with severe birth pangs, but it transpired that the change was not revolutionary.

Netanyahu saw that it was going to be more of the same, came down with a case of buyer’s remorse and tried to backtrack.

He didn’t succeed. The managers of the new corporation made it clear they were already in mid-process, while public opinion was incensed, the Knesset was up in arms, and the Finance Minister said he wouldn’t pay out hundreds of millions of shekels to keep two parallel public broadcasters up and running.

Netanyahu turned his attention to commercial television. Channel 2 is much stronger than its younger rival Channel 10, but a government-sponsored bill would require the News Corporation, which produces the highly watched Channel 2 news broadcasts, to be sold to one of the channel’s two franchisees, Keshet and Reshet. With three commercial channels and three news corporations, ratings will be much lower.

In order to pull regulatory strings, the prime minister merged the Second Authority for Television and Radio with the Council for Cable TV and Satellite Broadcasting as a branch in the Communications Ministry. The upshot is that we no longer have a public authority with financial and executional independence.

The communication minister will from now on be able to control the merged entity via a public board of directors that he will appoint. This is no less than a nationalization of regulation of commercial television and radio, and the dream of setting up an Israeli equivalent of the Federal Communications Commission that could even replace the Communications Ministry itself has been buried.

But the crusade goes on. Educational TV – which at the moment remains under the auspices of the Education Ministry – is likely to be swallowed up by the new Broadcasting Corporation when it finally comes on air in 2018. The prime minister has also expressed negative opinions of the highly popular Army Radio channels, but for the moment they remain under the authority of the Defense Ministry. People close to the prime minister, such as Culture Minister Miri Regev, have said explicitly that military stations have no place in a democratic society. No word was heard in response from Netanyahu.

THE PRIME minister studiously avoids being interviewed. He is acutely aware of every word that is said or written about him and responds at lightning speed. In order to circumvent traditional media, he is active on social media, where he can write whatever he pleases. Despite the fact that he does not give interviews to the Israeli media he finds ways to get his positions across. Recently, after signing a new military aid agreement with the US, he deftly used his ministers, MKs and senior officials in a well-orchestrated chorus to fend off criticism. This proves that Netanyahu has not lost hope and understands that without the media he is left exposed and defenseless. But more than that, it is a case of “if you can’t beat them, join them.” He is determined to change the fundamentals of the Israeli media in order to finally gain its sympathy.

In that way, he differs from the diplomatic attaché at the Israeli embassy in Washington 35 years ago. He no longer believes that the existing Israeli media landscape loves him, so he simply wants to replace it.

Netanyahu’s new communications policy is the prime challenge facing Israeli democracy.

Without freedom of speech there is no media and without the media there is no democracy.

While social media provides a platform and means of expression for each and every individual and the public arena has never been so open, its influence is limited. Netanyahu continues to preach for media pluralism, but in actuality the result is inverse.

Instead of removing regulatory obstacles, new ones are being added. The media, even under economic and regulatory siege, refuses to surrender and continues to maintain its independence.

Is this on account of the Jewish tradition of free speech and intellectual independence? Or is it the rebellious Israeli character? Probably a bit of both. Israelis must stand up and be counted. We need a vibrant, confident media that has teeth. Israel’s image as a democratic Jewish state is being tested. The prime minister’s strategy must be rejected. A plethora of portfolios is one thing, but stifling free speech is another.

This is our moment of truth. We are all called to rally round the flag!

Nachman Shai is an MK for the Zionist Union party. He is a former IDF spokesman and has a PhD in political science and communications

עדיין אין תגובות

הבא »