'תקשורת'

מאי 21 2015

השבוע שהיה כך היה: אוטובוסים כמשל 17-21.5.15

חברות וחברים,

ביום רביעי לפנות בוקר התפוצצה פרשת ההפרדה באוטובוסים. ידיעה עיתונאית מצוינת שהביא כתב הארץ חיים לוינסון חשפה את תכנית ההפרדה בין יהודים לערבים בקווי התחבורה הציבוריים ביהודה ושומרון, שהחלה באותו יום. כדי לרכך אותה, החליטה מערכת הביטחון להציגה כ"פיילוט". לא פיילוט ולא ציפורים. את האגדה הזאת כבר מזמן אני לא קונה. כשרוצים למכור משהו, אבל לא מוכנים לשאת באחריות המלאה, מנסים "פיילוט". זאת היתה תכנית שנועדה לביצוע ותכליתה למנוע נסיעות משותפות של יהודים וערבים בתחבורה הציבורית בכבישי איו"ש.

כבר בכנסת ה-19 הזהרתי מפני התכנית וביום רביעי ב-07:15 שידרתי את התגובה הבאה בקול ישראל: "מתנה נהדרת הכינה ממשלת ישראל לקראת בואה של שרת החוץ של האיחוד האירופי. הפרדה בין יהודים לערבים באוטובוסים באיו״ש היא מעשה מובהק של פגיעה בשוויון ובזכויות אדם. היא תיתפס בעולם, ובצדק כאפרטהייד בין יהודים וערבים ותטיל צל כבד על ישראל כמדינה דמוקרטית. הגשתי כבר הצעה לסדר היום של הכנסת בעניין זה בדרישה לחדול מיד מהסדר מעוות זה, המנוגד לערכי היסוד של מדינת ישראל".

הדברים התגלגלו כמו כדור שלג. ראש הממשלה השהה אותה וגם השעה אותה אבל הכל היה בבחינת "כוסות רוח למת". הנזק נגרם, שוב הוצגה ישראל כמדינה גזענית, שמן על מדורת השנאה והביקורת הבינלאומיים כלפי ישראל.

יותר משהאירוע מציק לי, חמורה כמובן דרך קבלת ההחלטות; מי מחליט, מתי, איך? מי מאשר? אם בכלל… העובדה ששר הביטחון הודיע כי הוא מתכוון לחזור על התכנית, מעידה כי הוא לא למד ולא שכח דבר. לעניין זה ולדרך התנהלותה של הממשלה החדשה התייחסתי בראיון עם עידן קוולר בערב חדש ובתכנית הבוקר של ערוץ 10.

השבוע ציינו את יום ירושלים. ירושלים היא העיר שלי וכל חיי וחיי משפחתי, החל בסבי ובסבתי וכלה בנכדותיי קשורים בה.

hefker

זהו שטח ההפקר בירושלים, ממלחמת השחרור ב-1948 ועד 1967. זה המראה שהייתי רואה בכל פעם שהייתי מתייצב על קצות האצבעות בחלון האחורי של חנותו של אבי אליעזר ז"ל. מן הצד האחד עבר רחוב דוד המלך ומצדה האחר ניבטו מגדל דוד, החומה ושטח ההפקה שבתמונה.

אני זוכר היטב את היום ההוא ביוני 1967, שבאתי לחנות האהובה עלי ואבי אמר לי "כבר לא צריך להסתכל מרחוק, אתה יכול ללכת לעיר העתיקה" והלכתי.

אני מקדיש את הדברים הבאים לאבי, אליעזר ז"ל, יקיר העיר ירושלים שעשה בה 76 שנה, נשא בה את אמי חווה ז"ל לאשה ודרך עיניו ובשיחותי עמו יכולתי ללמוד כיצד העיר השתנתה לנגד עינינו.
פחות ופחות מאתנו היו ביום הזה וזוכרים איך הכל התחיל. 19 שנה אחרי מלחמת השחרור שחצתה את העיר, הגיעה מלחמת ששת הימים וחיברה אותה מחדש. זהו חיבור מלאכותי, בין שתי ערים שכבישים, רכבות וגנים מחברים אותן, אבל האמת היא שהן נפרדות לחלוטין.

יהודים וערבים חיים זה לצד זה, אך לא ביחד. חילוניים ודתיים חיים זה לצד זה, אך לא ביחד. העיר חצויה ומפולגת. יש מי שרואה בכך מגוון תרבויות וערכים ויש מי שסבור שטמונים פה זרעי הפורענות של הימים שיבואו.

ירושלים מאד קרובה לליבי, נולדתי בה, גדלתי בה, את רוב חיי ועבודתי אני עושה בה גם אם מקום מגוריי הוא בפרבריה. אני חרד מאד לעתידה של ירושלים. לא לקדושה ולרוח המיוחדת שלה, הן יהיו בה תמיד, אבל הן בספירות אחרות. על פני הקרקע, במציאות היומיומית היא עיר קשה, מסובכת, מתישה ומאתגרת.

לא במקרה ירושלים מחכה בקצה התור להסדר המדיני, הכל יודעים שאי אפשר לרצות את היהודים, המוסלמים והנוצרים החיים בה…

בבוקרו של אותו יום, התייצבתי לאזכרה לחללי מלחמת ששת הימים וההתשה. אני זוכר את שתי המלחמות, אבל במיוחד את ההתשה, שנמשכה למעלה משנה ובה כבר תפקדתי ככתב הצבאי של קול ישראל. מלחמות התשה הן הקשות שבמלחמותינו מפני שהן מקיזות דם בהדרגה ובמותירות פצע עמוק בחברה הישראלית, שמטבעה היא פגיעה ורגישה לנפגעים. וזה אני אומר לזכותה.

tekes

בכנסת ה-20 אני מתכוון להתייצב בכל מקום ובכל עת להגנת התקשורת. נכון, היא אינה מושלמת ונופלים בעבודתה פגמים, אבל עדיף כך על פני חברה ללא תקשורת וללא ביקורת. בעקבות הקרבות שהתחוללו השבוע בשדה התקשורת פניתי השבוע למבקר המדינה. ציינתי בפניו כי ערב הבחירות לכנסת ומיד אחריהן נטל ראש הממשלה את תיק שר התקשורת והוא מרבה בקבלת החלטות ואפילו בתכנון מדיניות לטווח ארוך. להחלטות אלה השלכות עמוקות על שוק התקשורת בישראל וממילא גם על ערכי היסוד של הדמוקרטיה הישראלית ובכללם חופש הביטוי.

כעת נודע גם (ידיעות אחרונות, נחום ברנע, 21.5.15) כי פרקליטיו של מר נתניהו המלווים אותו בפעילותו כראש ממשלה וגם במו"מ הקואליציוני מעורבים בענייני תקשורת במדינת ישראל. על פניו מדובר בניגוד עניינים מסוכן.

ככלל, מערבותו היתרה של ראש הממשלה בתחום זה, רשות השידור, ערוץ 10 וערוץ 2 מחייבת בדיקה מעמיקה ויסודית.

ביקשתי כי יקיים בדיקה מקיפה של כל הפעולות שנעשו בעת האחרונה ועניינן בשוק התקשורת בישראל ותבחן אותן ובכל מיקרה, ראוי כי ייעץ לראש הממשלה לחדול באופן מידי ממעורבותו היתרה וכי יעביר את תיק התקשורת לטיפולו של שר אחר בממשלתו. דיברתי על כך בגלי צה"ל.

סוף שבוע ארוך לפנינו, תמיד נעים לחגוג את חג השבועות. כמה מעט חגים שמחים יש לנו באמת? בליבו של החג הזה עומדת מגילת רות. סיפורה המרגש של האישה האמיצה הזאת, גיורת מואבייה שדבקה בעם ישראל ולימים נולד ממנה דוד המלך. אולי נלמד משהו מהסיפור הזה כיצד לנהוג בזרים ובגרים ונבטיח לעצמנו להיות פתוחים ולקבל את העולם שסביבנו.

bikurim

חג שבועות שמח,

נחמן שי

עדיין אין תגובות

מאי 14 2015

הצעה לסדר בנושא רצח העם הארמני 12.5.15

נחמן שי (העבודה):

תודה, אדוני היושב-ראש. חברי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה לכבד ולהקביל בברכה את חברינו מהעדה הארמנית בירושלים ואת ידידי יעקב אחימאיר שלאחרונה היה גם, פגשנו אותו לאחרונה בירוואן.

אני רוצה להודות לך, היושב-ראש, על הדברים שלך, כי לפני שנסענו בשם הכנסת התייעצנו קצרות, ואמרת לי – נתת לי גם כיוון, נאמר כך, כי אמרת לי: צריך לסיים את זה, צריך כבר לומר דברים יותר מפורשים, וברוח הזאת גם דיברת עכשיו. ואני חושב שזה חיזק את דעתי ואת דעתה של חברתי ד"ר ענת ברקו כאשר היינו שם.

אני רוצה להודות לך ששלחת אותנו לשם, כי אנחנו קרובים אצל עצמנו, כמובן; ילידי הארץ, עברנו את כל מה שאפשר לעבור במדינת ישראל.  אבל בוא נאמר שטרגדיות של אחרים, תכף ניכנס לטרמינולוגיה, הן לא בדיוק מדברות אלינו. לא מספיק, נאמר כך. וההתנסות הזאת – קצרה מאוד, בת 48 שעות – כדי לראות עם מתייסר, עם כואב, עם בוכה, עם מתאבל 100 שנים אחרי שקרה האסון הגדול בתולדותיו – זה שינה לגמרי את תפיסתנו ואת מחשבותינו לגבי זה.

אנחנו היינו בחלק הרשמי. אני כנראה אזכור להרבה שנים את ההליכה האטית על השטיח האדום ואת אנה בת ה-12, שמקבלת אותי עם דגל ישראל ונותנת לי פרח צהוב, ואחר כך אני נועץ את הפרח בזר הגדול שישנו שם, מספיק עוד בדרך לשמוע קצת פרטים עליה, ואחר כך מתיישב על הבמה, היציע, שם גם הייתה ענת, ויעקב. ועקבנו אחר הטקס הזה שהיה מרטיט. היו בו אלמנטים לאומיים, היו בו אלמנטים דתיים חזקים – ארמניה היא מדינה עם מעמד חזק מאוד לדת, לכנסייה – והיה אזכור גם לנו: אין מקום שמזכירים את רצח העם הארמני ולא מזכירים את העם היהודי. כשאתה עובר במוזיאון, המוזיאון שמאזכר את הרצח הזה, אתה גם רואה את תמונות השואה, אבל אתה רואה את תמונתה של שרה אהרונסון.

שרה אהרונסון ב-1916 כותבת – אני אצטט. היא כותבת – בדרך היא חוזרת מטורקיה לארץ והיא נוסעת במשך שבועות ברכבת ובעגלות איכרים, והיא רואה את מעשי הזוועה שעוללו הטורקים לארמנים, והיא מעידה על תמונות שהיא ראתה במו עיניה. ואחר כך, אחר כך כבר כותבים בני משפחתה, חבריה למחתרת, אהרון אהרונסון – פעמיים. הוא כותב: "קשה לשבת בלונדון השלווה ולכתוב על טבח הארמנים. מעשי הטבח נתבצעו בקנה מידה כה רחב, מלווים במעשי זוועה כה עצומים, ולאורך זמן כה רב באופן כה שיטתי".

ומה הם חששו? הם חששו שיקרה דבר דומה ליישוב היהודי בארץ-ישראל, שהטורקים ינסו להשמיד גם אותם, ותחילה יפרקו אותם מנשקם, והפקודה לפירוק הנשק באה, ואז, כשהם יישארו חסרי הגנה, הם יהיו בתור, הם הבאים. וזה עודד אותם, אגב, להקים את המחתרת, אותה מחתרת ששיתפה פעולה עם הבריטים כדי להילחם בטורקים.

יש דמיון ויש שוני בין השואה לבין רצח העם הארמני. וחברתי ואני החלטנו – זו לא החלטה אישית: השואה היא שואה ורצח העם הארמני הוא רצח העם הארמני, אנחנו לא מערבבים. כל אחד בדרכו, לא נשווה את המספרים, לא נשווה את אופן ההרג, זה לא נוגע לעניין. מה שקרה בארמניה, לדעתנו – לא רק כתוצאה מהביקור, אלא שנינו גם העמקנו בכך, וענת תדבר מייד – הוא רצח עם.

נכון, לא נשלחנו לשם כדי לגלות את זה, והיינו שם בשם הכנסת וחלקנו עם העם הארמני את כאבנו – כאבם כאבנו. אבל התרשמנו והגענו למסקנה שאחרי 100 שנה, 100 שנה, עם ההתפתחויות שעברו על האנושות כולה במאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21, כשהיו עוד עשרות מעשים של רצח עם, הגיע הזמן שהאנושות תתנער מרצח העם הארמני. ולכן אנחנו חזרנו הנה בתחושה שאנחנו חייבים להעביר את זה הלאה. אנחנו חולקים את זה עם הכנסת, נתייצב בפני ועדת החינוך, נעשה את זה מעל כל במה שנוכל.

אני מקווה שמדינת ישראל הרשמית תקדיש לכך דיון. אתה אמרת "דיון" – חשיבה מחודשת. מותר לעשות חשיבה מחודשת על כל דבר, זה לא פסול, ואנחנו נהיה שם, לא בודדים – אני שומע בכנסת את הקולות, אני שומע גם אותך. נהיה מליצים לשנות את ההגדרה, לשנות את ההכרה ולומר: כן היה רצח עם ארמני. תודה לך.

עדיין אין תגובות

מאי 14 2015

נאום בכנס העולמי החמישי למאבק באנטישמיות 13.5.15

חברים יקרים,

תודה על ההזדמנות להשתתף ב The 5 Global Forum for Combating Anti-Semitism.

אתחיל בווידוי אישי. כישראלי, יליד הארץ הייתה האנטישמיות רחוקה ממני. נכון שבביתי דיברו על השואה וזכרו את בני המשפחה שניספו, אבל זה נראה תמיד כמו עניין ששייך לעבר, ולא משהו שמתמודדים איתו בהווה. נדמה לי שבעניין זה אינני שונה מבני דורי או אפילו צעירים יותר שחיים את כל חייהם במדינה יהודית, בטוחה יחסית ואינם נחשפים לשמחתנו לאנטישמיות.

לכן, בכל הזדמנות שהייתי בחוץ לארץ בשנות השמונים התשים ואילך, במשך תקופות קצרות או ארוכות, תמיד נדהמתי מהדיווחים על גילויי אנטישמיות. הייתי כנראה מבין אלה שהאמינו כי הקמתה של מדינה יהודית, בית לאומי לעם היהודי תפחית את רמת האנטישמיות, למינימום, אם לא תעלים אותה בכלל.

אבל היום אנחנו יודעים כולנו שזהו רק חלום או איזושהי משאלת לב. דו"חות על אנטישמיות שהוכנו הן על ידי ה-ADL בארה"ב והן על ידי משרד התפוצות בישראל, מעידים כי האנטישמיות עולה משנה לשנה. דו"ח של מכון המחקר PEW מ-2013 גילה את האנטישמיות הגיעה לשיא של 7 שנים.

על  פי הדו"ח מן השנה שעברה,2014, למשל, נרשמה בתקופה של המלחמה בעזה עלייה של 400% באירועים אנטישמיים בעולם. כך הגענו לנקודת מפתח, לא רק שמדינת ישראל לא בלמה את האנטישמיות, אלא עצם קיומה והפעולות השונות שהיא עושה, בעיקר ההתנגשויות האלימות בינה לבין הפלשתינאים, מזרזים ומגבירים את האנטישמיות. כך נוצר הlinkage בין אנטישמיות לבין אנטי ישראליות. אין ספק כי על הקרקע הפורייה של האנטישמיות צומחות ביתר קלות תופעות של אנטי ישראליות כמו קמפיין ה-BDS  ודומיו.

למדינת ישראל אחריות מיוחדת ליהודים המתגוררים בעולם כולו. בכך שונות התפוצות היהודיות מתפוצות של עמים אחרים. האירים לא דואגים לחיי האירים שאינם חיים באירלנד והאיטלקים אינם מודאגים לאיטלקים שמתרוצצים ברחבי העולם.

אנחנו שונים. בכל החלטה שממשלה בישראל מקבלת ועוסקת בענייני החוץ שלנו, בכל החלטה בענייני חוץ וביטחון, ישראל רואה עצמה אחראית לא רק לחיי אזרחיה שלה, אלא גם לחיי היהודים בקהילות השונות שלהם באשר הם. הקשר הוא ברור והוא מחייב.

דוגמא לכך חוויתי בפעילות הבינלאומית של הכנסת.  בשנים האחרונות התנהלו באירופה שני קמפיינים נגד שחיטה כשרה ונגד ברית המילה. האסיפה הפרלמנטרית של מועצת אירופה קיבלה החלטות המתנגדות הן לשחיטה והן לברית המילה. כראש המשלחת הישראלית בגוף זה הובלתי על פי בקשת יו"ר הכנסת ומשרד החוץ את המאבק להפוך החלטות אלו.

אנחנו נמצאים עדיין בעיצומה של המערכה לקבלת החלטות חדשות שיבטלו את ההחלטות הקודמות. הקהילות היהודיות באירופה רואות בהחלטות אלה מעשה של אנטישמיות ומצפות כי ישראל תוציא עבורן את הערמונים מן האש. אגב, בשני קמפיינים לאה מצאנו שותפים בטורקיה, שכן גם המוסלמים מבקשים לקיים את מנהגיהם הדתיים ובהם שחיטה כשרה וברית המילה.

בעניין זה דרשנו וקיבלנו הזדמנות להציג את עניינינו מחדש בפני מועצת אירופה, ידענו כי מדובר בתהליך ארוך, הוא אכן טרם יסתיים, אבל אני מקווה כי יסתיים בהצלחה.

אגב, מועצת אירופה קיימה גם דיון מקיף בנושא שנאת זרים ופשעי שנאה. למרות שהמילה אנטישמיות לא הוזכרה במפורש, ניצלתי הזדמנות זו כדי להציג בפניהם את הנתונים המדאיגים מאד על העלייה באנטישמיות באירופה ואמרתי להם כי קשה להאמין ש70 שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה מפלצת האנטישמיות מרימה את קולה. לכן, אל להם להיות מופתעים שבמדינות מסוימות יהודים קמים והולכים.

לא עולה על הדעת שאירופה שכחה כל כך מהר את ההיסטוריה הקרובה שלה, אמרתי ודרשתי כמובן כי מועצת אירופה לא תסתפק בגינוי בלבד אלא תדרוש מן המדינות החברות לנקוט פעולה עמוקה ויסודית כדי לעקור שנאת זרים, פשעי שנאה ואנטישמיות.

לבסוף, אחזור לראשית דבריי. מדינת ישראל חייבת להטמיע לתוך מערכת החינוך הפורמאלית והבלתי פורמאלית את נושא האנטישמיות וכמובן המאבק בה. אנחנו אינינו חיים בתוך בלון המנותק מן העולם. חשוב, ראוי ורצוי שהדורות הנוכחיים שנולדים בישראל יכירו בתופעת האנטישמיות וההשלכות המסוכנות שלה בהווה ובעתיד.

זה עתה קמה ממשלה חדשה בישראל, הנה להם אתגר, קטן אבל חשוב.

עדיין אין תגובות

מאי 12 2015

(A Government With No New Tiding 11.5.15 (MA'ARIV

A Government With No New Tiding

The new government has started out on the left foot. The parties that are partners to the coalition have indicated immediate and short-term objectives and the coalition agreements have laid out before us a wide expanse of avarice and of robbery of the public treasury. Prime Minister Binyamin Netanyahu enumerated his government’s achievements yesterday. Very few of them have actually noted positive developments though when I look at the comprehensive picture, I ask myself what will the 33rd government be remembered for in Israel’s history. For what?

It is not conceivable that the son of renowned historian Professor Ben-Zion Netanyahu does not occasionally ponder his legacy. It is appropriate to place a list of the prime minister’s failures next to his list of successes. The prime minister did not comment on the tremendous social gaps that are gnawing away at Israeli society. These gaps expanded in the outgoing government’s term and no real effort was made to reduce their scope.

The government is riding on the back of a tiger, and the Ethiopians’ protests have marked the watershed line. They are liable to hint to other circles and groups of people that a quiet protest is futile, as evidenced by the 2011 summer protest. The word “initiative” is an offensive word both to the outgoing and incoming governments. A dangerous vacuum has been created vis-à-vis the Palestinians and Israel is perceived in the world as recalcitrant and as a naysayer.

The boycott movement against Israel, BDS, is gradually spreading and acquiring new bases—in the economy, in business, in culture, and even in sport. Israel missed the opportunity that was created at the end of Operation Protective Edge (a diplomatic horizon, remember?) and matters in Gaza are quickly returning to the way they used to be.

At the same time, he path to the weakening of the fundamentals of democracy continues. The Supreme Court is the first in line and the new justice minister is liable to realize a number of her ideas. I have not heard a word of support from the prime minister for the Supreme Court justices and their colleagues in other courts.

The media has also entered the line of fire. Various developments that were made in the outgoing Knesset (including the dismantling of the Israel Broadcasting Authority, which is hanging by a thread) pass on hints the size of an elephant to the various media bodies that their hour is nigh. It is no coincidence that we are apprehensive about the loss of the democratic components of our society and country. A difficult period also lies ahead for civil society organizations.

A new government must bring with it something new; the public is crying out for this. In its absence, a mood of despair is proliferating.

עדיין אין תגובות

הבא »